ים של שלמה על גיטין שח

להשתעבד בה וקנין מעשה לא פקעי בהכי וכיון שכן וודאי שבניה עבדי' אמאי כופין את היורשין לכתוב לה גט שחרור ויפסידו בניה והיינו כדפרי' אכן מה שכתב וקנין מעשה לא פקעי בהכי. לא נהירא דא"כ הוי לי' למימר אי אתה מודה דמעשה ידיה של יורשי'. אלא בודאי מאחר שאמר אל ישתעבדו בה הוי כאילו מחל לה מעשה ידיה ואין להם שום זכיי' בהכי רק בענין ולדות ומהאי נמי שמעינן דאסור להן למכור אותן לעבדות דהא מחל כל שעבוד עבדות שעליה. והרמ"ה פסק אפילו אומר אל ישתעבדו בה יורשין דאיכא למימר דוקא יורשין אבל לזבונה שפיר דמי אפ"ה לא מצי לזבונה דמכירתה לשם שעבוד זהו שעבודא

נד ההוא עבדא דהוה לבי תרי קם חד מינייהו שחרריה לפלגא אמר אידך השתא שמעי רבנן ומפסדי לי מינאי דתנן מי שחציו עבד כו' כופין אותו לשחררו. אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף ברי' דרבא לקמי' דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו אנו קים לן בינוקא דאיקרבה דעתי' לגבי זוזי מקרקש לי' בזוזי פי' העבד מקרקש לי' בזוזי דהיינו בדבר מועט לינוקא ולא יצטרכו ב"ד לכופו כו' ואוקמינא לי' אפוטרופא וכתב לי' גיטא דחירותא על שמיה פי' רש"י על שמי' דקטן משום דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. הקשה רשב"ם דהא דמקחן מקח וממכרן ממכר היינו דוקא משום כדי חייו ומדרבנן ובממון הפקר ב"ד הפקר. אבל להתירו בבת חורין אין כח ביד ב"ד לעשותו בשמו של קטן דאין מעשה קטן כלום דומיא דגט אשה דקטן שבא על יבמתו אינו נותן גט עד שיגדל ופי' רשב"ם וכתיב לי' גיטא על שמי' דאפוטרופא אע"ג דבעלמא אין האפוטרופא רשאי להוציא לחירות הכא כיון שעשה שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן להפקיע מתקנת חכמים. הפקירו ב"ד ממון הקטן ונתנוהו לאפוטרופוס כדי לשחררו. וכי האי גונא תניא בהניזקין דאפוטרופסי' תורמין ומעשרין לאכול ואע"ג דדרשינן אתם ולא אפוטרופס'. מ"מ הפקירו הב"ד תבואה של יתומים ונתנוהו לאפוטרופוסי' כדי שיוכלו לתרום. וכהן האוכל את התרומה אין בה משום טבל. וקרקש זוזי כדי שלא יצווח התינוק. ר"ח פי' דכתיב ליה גיטא דחירותא על שמיה דאפוטרו' מדינא ולא מקנס מדלא קאמר הוא עשה שלא כהוגן אף אנן נעשה לו שלא כהוגן אלא כאשר עשה קאמר כלומר דינא הכי דמוקמינן לי' אפוטרופא לשום העבד בדמים יפים ומקרקש לי' זוזי כדי שיתרצה הקטן במכירה וכותב עבד שטר לקטן על אותן הדמים וימכור האפוטרופא את העבד לעצמו באותן הדמי' כי האפוטרופסי' רשאים למכור עבדים כדאמרינן לקמן בהניזקין מוכרי' עבדים ולוקחין שדות ותו אמרינן מוכרי' אותם לאחרים מוציאים אותם לחירות ובשטר שכתוב על עצמו במצות האפוטרופוס יצא לחירות כדאמרינן אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא וכסף גומר בו ואפילו בלא קרקוש זוזי אלא משום דמחזי כחוכא וטלולא שהתינוק עומד וצווח שלא למכור לפי שאביו מלמדו שלא למכור. ואית בי' משו' לזות שפתים כו' וכתיב ליה גיטא דחירותא בשמיה של אפוטרופוס לרווחא דמילת' לפי שהעמידו ב"ד אפוטרופוס בע"כ של האב הצריכו גט שחרור כדי שלא ילמד האב את הקטן לערער ולומר עבדי אתה ואחרי שכתב לו האפוטרופוס גט שחרור לא יכול להוציאו עליו לעז דהא דאין האפוטרופוסי' רשאין להוציא לחירות. היינו מדרבנן בעלמא משום דאמרינן דמיזלזלי בנכסי יתומים והכא ליכא למיחש להכי כי ידעי שכל המעשה נעשה במאמר ב"ד וזהו פי' המחוור ואף הר"ן כתבו וכתב שכן דעת הרי"ף וכתב ולפ"ז לא ק"ל כרבנן דאמרי בפרק הניזקין דאין אפוטרופוס רשאי להוציא עבדים לחירות אלא כר' דפליג עלייהו ואמר רשאי. אלא שהרי"ף ז"ל כתבה להדיא ולא פסק בה הלכה כר' לפיכך פירושו דכי אמרינן דאין רשאין להוציא אותן לחירות לא שאין דינם לעשות כן דכיון דק"ל דכסף גומר בו כדאיתא הכא בגמ' כשם שמוכרין אותם לאחרים כך רשאין ליטול ממנו דמי עצמו אלא שחששו שמא לא ידקדקו עמהם בשומת דמיהם וכאן קנסו אותו משום כאשר עשה כן יעשה לו והעמידו דבריהם על דין תורה. ע"כ. וכתב הטור ודוקא בהאי גונא שכיון להפקיע תקנת חכמים אבל אם מת והניח בן קטן ואח"כ, שחרר השותף חלקו אין מעמידין אפוטרופא לשחררו אלא עובד את עצמו יום אחד ואת הקטן יום אחד עד שיגדיל והיכא שנגחו שור או אדם נכתוב לקמן אי"ה בסימן נ"ט

נה תנו רבנן עשיתי פלוני עבדי בן חורין עשוי הוא בן חורין הרי הוא בן חורין הרי הוא בן חורין אעשנו בן חורין רבי אומר קנה וחכ"א לא קנה א"ר יוחנן וכולן בשטר פירו' שכתב אחד מן הלשונות הללו בשטר ונתנו לעבד, וכתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל דוקא אמר אעשנו אבל אם כתב יהא בן חורין קנה דאעשנו לישנא דהבטחה הוא להכי לא קנה אבל יהא בן חורין לאו הבטחה הוא אלא לשון שחרור. אבל אם אמר על פה עשיתי לפלוני עבדי בן חורין או עשוי הוא בן חורין אינו כלום ויכול לחזור בו וכתב עוד וה"מ בבריא אבל ש"מ שאומר אחד מאלו הלשונות כיון שמשמעתו לשון שחרור זכה מיד בגופו ואינו יכול לשעבד בו וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין. ואפילו בבריא אם אמרו דרך הודאה גמורה מהני למקני' בי' נפשי' וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין וזהו כדברי הרמב"ם דלעיל. ע"כ. ואני הבאתי לעיל בסוף סימן נ"ג שכתב כל מה שאמר הבעל שמשמעותו שלא נשאר עליו שעבוד שאינו יכול לחזור וכופין אותו שיכתוב גט שחרור וכתב עליו מהרר"י קאר"ו לא דמי' לההיא דהרמב"ם דההיא לא מטעם הודאה היא אלא משום דבההיא דיבורא מפקע שעבודו אבל הכא לא מטעם ההי' דיבורא גופא אתיא לה דהא אמר ר' יוחנן וכולן בשטר אלא משום דאמר בדרך הודאה אתיא לך. ע"כ. ומ"מ אומר אני שאף מצד הודאה הדין אמת כמו שנכתב לקמן בשם הר"ן. תו תניא האומ' נתתי שדה פלוני לפלו' נתונה היא לפלו' הרי הוא שלו אתננה לו ר' אליעזר אומר קנה וחכ"א לא קנה אר"י וכולן בשטר כת' הטו' ח"מ בשם הרמ"ה והו' מדברי הרמב"ן ז"ל אבל אם כת' לו בשט' שדה פלו' תהא נתונ' לו או תהא שלו קנה אבל בדבור' לא קנה בחד מהנך לישנא אא"כ קנו מידו אבל אם אמר אתננו לו אפילו אם קנו מידו לא קנה דקנין דברים בעלמא הוא ולא מיחייב לקיימה בע"כ ומיהו אם אמר אתננו לו מעכשיו בין בשטר בין בקנין קנה לאלתר דכיון שאמר מעכשיו אין זה לשון הבטחה אלא בהאי שטרא או בקנין מקנה ליה גופא דארעא וכתב הר"ן וז"ל וכי תימא ובין בעבד ובין בשפח' ובשדה אמאי לא מהני אפילו בעל פה באומר עשיתי ונתתי משום הודאת בעל דין י"ל דכי אומר בדרך הודאה ה"נ. אבל הכא בבא לשחררו עכשיו בלשונות אלו עסקינן ומשום דלא הוי לישנא מעליא לשחררו בו בתחילה אמר דלא מהני אפילו לענין מעשה ידיו אלא בשטר ומיהו בשטר הוי משוחרר גמור והיינו טעמא דמשמע ליה לר' יוחנן דתנא לאו מדין הודאה קאמר חדא דלא הוי בן חורין גמור דאכתי צריך גיטא דחירותא וכדאמרינן לעיל גבי עבד שנשא אשה בת חורין בפני רבו דאמרינן דיוצא לחירות מדין הודאה ואפ"ה צריך גט שחרור:

ועוד דעשיתי דומיא דאעשנו מה אעשנו כשבא לעשותו עכשיו אף עשיתי ני. והא דשדה נמי כה"ג מיפרשא:

ע"כ. תו תניא האומר עשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני חיישי' שמא זיכה לו ע"י אחר. כתב הרא"ש מדברי התו' פי' ודאי זיכה לו ע"י אחר דכיון דהעבד אפשר שלא ידע והאדון טוען ודאי הרי הוא בן חורין ואע"ג דאמרי חיישינן האי חיישינן ודאי קאמר ומותר בבת חורין כדאשכחן בחגיגה חיישינן שמא באמבטי עיברה:

ובשבת פרק השואל חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. וזהו עיקר ולא כדעת הרמ"ה שפירש חיישינן דוקא לחומרא ואסור בשפחה. והר"ן יש לו שיטה אחרת וס"ל אעפ"י שהוא ישראל גמור מכח הודאה דב"ד וחייב בכל המצות מ"מ אסור בישראלית בלא גט שחרור דומיא דעבד שנשא אשה בפני רבו. ולא נהירא מאחר דחשבינן הודאתו דבעל הודאה גמורה א"כ אף שחרור אינו צריך שהרי הודה שנתן לו גט שחרור ומותר בישראלית שהרי אומר עשיתי עבדי בן חורין ואינו אומר הפקרתי עבדי או מחלתי לו שעבודי. נחזור לבריית' ואם אומר כתבתי וחתמתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ונתן לי כלום הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכתב הר"ן וז"ל הודאת בעל דין דעבד וכן מקבל מתנה כיון דאמר לא קבלתי נאמן ויכול לו לחזור ולזכות בו. ומ"ה אמרינן טפי במקבל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ואין אומרים כן על הנותן דשמא הנותן מתוך שקדמה מחשבתו ליתנה הוא סבר שנתנה אעפ"י שעדיין לא נתנה והמקבל בהם ידע בדבר יותר ממנו. ע"כ כתב הרמ"ה והטור הביאו ואם שניהם עומדים בדבורם לא איצטריך לאשמעינן דהא לא תבע חד מחבריה מידי ולא איצטריך לאשמעינן אלא דהדרי תרווייהו שהרב אומר לא נתתיו והעבד אומר כן קבלתי. אבל אם העבד חזר בו ואמר כן קבלתיו והרב לא חזר בו כופין אותו וכותב גט שחרור. ע"כ. ולא אבין נהי דהבעל אינו חוזר מ"מ יכול לומר אני מקבל הודאתו וישתעבד אצלי למעשה ידיו וכמו שכתבתי בפרק זה בורר היכא שאמר אחד לחבירו אני חייב לך מנה אעפ"י שיודע בעצמו בפירוש שאינו חייב לו כלום יכול לתובעו שישלם לו מצד הודאתו. ומ"מ נראה שלא יכול לשעבד עמו עבודת עבד ולא יכול למסור לו שפחה מאחר שהוא יודע בעצמו שהוא משוחרר גמור. ואף שכתבנו לעיל דגבי הנותן לא הי' הודאתו הודאה כי שמא צוה לאחר ליתן ולא נתן היינו לענין ממון אבל לענין איסורא פשיט' אם יודע בעצמו שנתן בידו שטר שחרור האומר נתתי לפלוני שדה זו והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר. כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדי' דמי אבל הודאת הנותן אינה ברורה כהודאת המקבל כי שמא צוה לאחר ליתן לו והוא לא נתן. ומסיק מי אוכל פירות. רב חסדא אומר נותן אוכל פירות רבא אומר משלשלין את הפירות. ולא פליגי הא באבא הא בברא כלומר מאן דאמר נותן אוכל פירות כשמקבל מתנה אומר לא נתן. ומ"ד משלשין כגון שמ' המקבל ואומר בנו לא נתן לאבא אז משלשלין את הפירו' ולא יאכל לא זה ולא זה עד שיתברר הדבר. והא דקאמר מי אוכל פירות פירוש אסיפא קאי ואינה בעי' אלא מפרש הברייתא אימתי אוכל הנותן את הפירות מכח הודאת בע"ד כמאה עדים דמי דוקא באבא ולא בברא כדמסיק ולא פליגי וכן איתא בתו' להדיא וכן דעת הרא"ש. אבל הרש"בא כתב בחדושיו שהוא בעיי' וארישא דברייתא קאי וה"פ הא דקתני האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא נתן לו ע"י אחר ולא נתפרש בברייתא כי חיישינן מאי הוי ומי אוכל פירות ומ"ה איבעי' לן ומי אוכל פירות ואמר רב חסדא נותן אוכל פירות דאע"ג שאפשר שזכה לו ע"י אחר חזקה אם איתא דנתן כמו שאמר מידע הוי ידע דאין אדם עשוי לזכות במתנה בשביל חבירו ואינו מודיעו אחר שקיבל. ועוד דאפשר שזה כשאמר נתתי שדה פלו' לפלו' ע"י עצמו ממש קאמר וכיון שזה אמר שלא נתן