ים של שלמה על גיטין שז

ובחזקה. ואמאי בעי התם בשטר מנא ליה ותירץ ר"ת דלא גמרינן משדה עפרון אלא כסף או חליפין דדמי לכסף דכל היכא דכסף קני חליפין נמי קני וא"כ בעבד נמי קני בחליפין הואיל וכסף קני וניחא ליה לעבד דנקנה נפשיה בפחות מש"פ ור"ח ז"ל כתב ומפרש בקדושין שהעבד נקנה בחליפין כענין מקח וממכר ואעפ"כ אינה קונה עצמה בחליפין אלא צריכה נמי גט חירות וכתב הרמב"ן ז"ל לפי דברי רבינו חננאל כך היה מפרש כיון דהוא בכליו של מקנה לא עשה ולא כלום אף להוציאה מידי שעבוד. אבל אי הוה כליו של קונה יצאת מידי שעבוד וצריכה גט שחרור ע"כ ולא הכריע אכן הטור כתב שדעת אביו הרא"ש כדעת הר"ת מדפריך התם אמתני' דעבד נקנה כו' תנא אף בחליפין ותנא דידן דלא קתני אף משום דליתא במטלטלין קתני מילתא דאיתא במטלטלין כגון חליפין לא קתני כלומר אין כאן חידוש בקנייתו ואם איתא דנקנה ולא קנה כ"ש דה"ל למיתני אף שאינו קונה בחליפין מ"מ נקנה בחליפין ועוד דהיכא הוה שמעינן שיש חילוק בין נקנה לקונה אלא בודאי נקנה וקונה:

נג אתמר עולא אמר רבי יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור פי' להתירו בבת חורין אבל בשפחה מותר כמו שהוכיחו התו' בראיות גמורות איתיבי' רבי אבא לעולא גר שמת ובזבז ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין. אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין. קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן פי' דאין להם יד לזכות בעצמן וכי מיכתב גט שחרור לאלו הרי מתו בעלים אמר לו דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא וטעמא מאי אמר רב נחמן קסבר עולא עבדי דגר כאשתו דגמרינן לה לה מאשה מה אשה משתלחה בלא גט אף עבדיו משתלחין בלא גט. א"ה ישראל שמת נמי אל יזכו בניו בעבדיו דהא כאשתו הם אמר קרא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה א"ה המפקיר עבדו ומת נמי דתו ליכא נחלה לבניו לא ליבעי גט שחרור להפקיע איסורו דהא מית ליה ובניו לא זכו בהן מעולם אלמא אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אין לו תקנה דכיון דהפקירו פקע מיניה ואיסורא הוא דפש לבעלים עליהן ואיסורא לא מוריש לבניו דאמימר קשיא., תו מסקינן אח"כ בסוגי' אחרת כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלוני' שפחתו אל ישתעבדו בה כופין את היורשין ונותנין לה גט שחרור אמרו לפניו רבי אמי ור' אסי אי אתה מודה שנשארה בעבדות שהרי אביהן לא צוה אלא שלא ישתעבדו בה אבל לא צוה לעשות בן חורין אלא כי אתא רב שמואל בר רב יצחק אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח כופין את היורשין לעשו' לה קורת רוח מ"ט מצו' לקיים דברי המת. ופי' הרי"ף מאי קורת רוח דעבדין לה דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא למיעבדה לא כייפינן לה וכ"כ הרמב"ם ורש"י פי' ואם לא נתקררה דעתה בלא שחרור משחררין לה וכתב הרא"ש וכן מסתבר שהדבר ידוע שקורת רוח של השפחה הוא השחרור ואדעתא דהכי צוה ומיהו לא סליק מעלי' השעבוד אלא תלה הדבר בה לפיכך צריכה גט חירות ולי נראה עיקר כפי' הרי"ף דלפ"ז הל"ל כופין את היורשים לעשות אותה בת חורין וכן נראה נמי דברי הרמ"ה שאין יכולין למוכר' אותה לאח' דהא לא איתעביד לה קורת רוח. אמ' אמימ' המפקי' עבדו אותו עבד אין לו תקנ' מ"ט גופי' לא קני איסור' הו' דאיכא גביה ואיסורא לא מצי מקני ליה. אמר לי' רב אשי לאמימר והאמ' עולא אמר רבי יוחנן ורב חיי' בר אבין אמר רב א' זה וא' זה יצא לחירות וצריך גט שחרור אמר לו צריך ואין לו תקנה א"ד אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ"ט גופי' לא קני אסורא הוא דאיכא גבי ואיסורא לברי' לא מורית אמר לי' רב אשי לאמימר והא כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן דרב דימי טעותא הוא א"ל מאי טעותא דלא אמרה בלשון שחרור הא אמר בלשון שחרור פי' הא אמר הרי את ב"ח לא היו קפדי ר"א ורב אסי עלה וסברי דכופין את היורשין ה"נ אמר לי' אנא כדרב שמואל בר יהודה ס"ל והקשה הר"י האמרה בלשון שיחרר תימא דלעיל קאמר אדר' יוחנן א"ה המפקיר עבדו ומת נמי יהא משתלח בלא גט דעבדו, כאשתו והכא משמע דבעי גט ושמא לעיל אתיא כרב שמואל בר יודא דהכא א"נ הכ' בעי גט מדרבנן שלא יאמר לו עבדי אתה כדאמר לקמן לחד תנא ביצא בראשי אברים ומסיק ההוא דסקרתא דעבדי דאיזדבן לגוים פי' עבדים של ישראל הוי ומכרום לגוי ותנן המוכר עבדו לגוי יצא לחירות כלו' מרוותא בתראי פי' אדוניהם האחרונים גוים אתו לקמי' דרבינא אמר להו אנא כרב דימי ס"ל א"ל, דרב דימי טעות' א"ל מאי טעות' דלא אמרה בלשון שחרור הא אמרה בלשון שחרור ה"נ והלכתא כרבינא ע"כ סוגי' השני' והנה הרי"ף לא הביא סוגיא הראשונה כל עיקר דשמעינן מינה דהמפקיר עבדו ומת, אין צריך גט שחרור ודאמימר קשיא אלא הביא אמימר וכתב דליתא מההיא עובדא דסקרתא דעבדי כו' דאמרי רבנן לרבינא והאמר אמימר כו' ואמר להו אנא כרב דימי ס"ל כו' משמע מדבריו דהמפקיר עבדו ומת דצריך גט שחרור וצריך לחלק בין ישראל המפקיר עבדו ומת לגר שמת כמו שכת' הרא"ש הרי"ף סובר דאיסורא לבריה קא מורית וצריך גט שחרור עיין בהרא"ש וההיא דאמרינן עבדו כאשתו מפרש דוקא בגר שאין לו יורשין מפקעת המיתה איסור עבדות אבל מי שיש לו יורשין מוריש ליורשיו האיסור. אבל הא דפרי' לעיל מדאמימ' אינו משמע כדבריו וגם אין הסברא נותנ' כן דהשתא עבדי שהי' להן בשעת מיתת הגר איסור וממון ובמיתת הגר זכו בעצמן ופקע הממון ילפינן מאשה שמשתלקין בלא גט כ"ש המפקיר עבדו ומת דבשעת מיתת האדון לא היה עליו רק איסור (ודמי לגמרי להך אשה שישתלח בלא בלא גט ומשום הך עובדא דסקרתא דעבדא נדחק לפרש כן לעיל פי' דמהאי עובדא משמע דבעי גט שחרור אפילו במת ולא אמרינן שהמת מפקעת ולפי' התו' שמחלקים לעיל גבי הא דרב הלל דבעו גט מדרבנן אפי' כן כל המפקיר עבדו ומת בעי גט מדרבנן ומ"ה כתב נמי הרי"ף דהוי ממש כהאי עובדא דסקרת' אבל מ"מ היה לו לרי"ף להביא סוגי' דלעיל דלא צריך גט שחרור מדאוריית' ונ"מ אי קדש' אשה דקדושיו קדושין גמורין ואי תוליד שהבן הוא כשר לבא בישראל שהרי אין צריך שחרור אלא מדרבנן וכ"ש לתירץ השני שכתב ר"י והרא"ש הביאו דשאני הכא שהיתה רשות הלוקחין עליהן בשעה שמתו בעלים הראשוני' וכה"ג אין המיתה מפקעת האיסור א"כ גבי המפקיר עבדו ומת לא בעי גט שחרור וא"כ קשה על דברי הרי"ף כמו שהשיג הרא"ש ואני אומר דצורתא דשמעתתא משמע כדברי הרי"ף דלא אמר דליתא לדאמימר משום קושיות דלעיל דאיתותב אלא שאמר שחולק עליו וס"ל כרב דימי גם לא אמר בסוגי' דאמימר לית' דאפילו גט שחרור לא בעי אלא אמר דס"ל כרב דימי דמהני גט שחרור גם לישנא דתלמודא מאי טעות' דלא, אמר בלשון שחרור הא אמר בלשון שחרור ה"נ משמע דדינא הכי דאם אמר בלשון שחרור שפיר כופין את היורשין כו' וסתמא משמע. שמן הדין בעי שחרור ומה שכתב הרא"ש אהא דכי אתא רב שמואל בר, רב יצחק אמר רבי יוחנן מי שאמ' בשע' מיתתו יעשו קורת רוח כו' אבל ההיא דרב דימי טעות היא דכיון דאמר ר' יוחנן דכופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור אלמא דס"ל דאל ישתעבדו לא משמע להפקע' ממונו דא"כ לא נשאר עליהן רק איסורא ושמעינן ליה לר' יוחנן דאמר לעיל דהיכא דפקעא ממנו ממון בחיי האדון מיתת האדון מפקעת האיסור מעליו אלא ודאי לאו הפקעת ממון הוא אלא שלא יטרחוהו במלאכו' כבדות וא"כ אמאי כופין הלכך ממ"נ טעות הוא אם אין בו הפקעת ממון אין כופין את היורשין ואם אמר בלשון שחרור פקע מיני' ממון ומיתת האדון מפקיע האיסור אליבא דר' יוחנן ע"כ תמה אני אם יצאו דברים אלו מפיו לפרש נגד הסוגיא דבגמ' משמע להדיא דטעות הוא משום דלא אמר בלשון שחרור אבל אמר בלשון שחרור לא היה קשה מידי ומה שהצריכו שחרור היינו מדרבנן כמו שתירצו בתוס' גם לא אדע מי הכריחו לפרש כן שהטעות הוא ממ"נ בדבר שאין לו רמז כלל בסוגיא זו ע"כ דייק הרי"ף משיטה דבעי גט חירות אחר ההפקר אף היכא שמת ולא ניחא לי' בתירוץ התו' דבעי גט שחרור מדרבנן וקושיי' דלעיל דאיתותב אינה קושי' גמורה לסתור דברי אמימר מר' יוחנן משו' דס"ל לאמימר דלעול' אין לו תקנ' במפקיר עבדו ומת וההיא ברייתא דגר שמת והיו בהן עבדים כו'. לא חש הוא לקושי' דס"ל דת"ק ואבא שאול ס"ל כהאי תנא דלא בעי גט שחרור דהא בלאו הכי פליגי בי' תנאי ותדע דהא, לא פריך מהאי ברייתא לאמימר בלא ר' יוחנן או אמאי לא פריך הא דאמימר אשמואל דאמר המפקיר עבדו אין צריך גט שחרור אלא משום דסתמא דתלמודא סבירא לי' דשמואל אתא כתנאי וכן אמימר ולא פריך עלה אלא מר' יוחנן שהי' רבו כמו שפי' התו' ור' אבא דפריך לעיל מברייתא דגר שמת לא בעי לאוקמי ר' יוחנן בכה"ג שיהא חולק נגד ת"ק ואבא שאול והוצרכו לחלק דמיתת הבעל מפקעת האיסור מן העבד דגמרינן לה לה מאשה ולפי האי קושיא דאמימר. אבל אמימר (גופו לא ס"ל לחלק בהכי וס"ל דאין מיתה של גר מפקעת דאינו דומה לאשה דהתם איכא איסורא והכא איכא ממונא ואיסורא וגבי מפקיר נמי ס"ל דאין מיתה מפקעת מאחר שכבר יצא מתחת ידו ואין לו שום שעבוד עליו ות"ק ואבא שאול ס"ל כהאי תנא דס"ל דהפקר לא בעי שחרור ומה שאנו פוסקי' הלכתא כאבא שאול א"כ לכל הפחות הגדולים קנו עצמן בני חורין ואין צריכין גט שחרור לאו לענין דינא דשחרור דגדול אין צריך שחרור וקטן צריך. אלא כמה שס"ל דקטן לא זכה עצמו שאין לו זכות והוא עבד עד שיבא אחר ויזכה בו לאחר מיתת האדון ומ"ה כתב הרמ"ה שאם הגדיל ולא זכה בו שאין לו תקנה ועוד אומר דלאמימר לא קשה ליה מידי אברייתא דגר שמת כו' דאמרינן קנו עצמן בני חורין בודאי כן הוא שבני חורין מן השעבוד אבל מ"מ אין להם תקנה לישא בבת ישראל כי פלוגתייהו דת"ק ואבא שאול לא איירי אלא בענין זכיי' שזכו בעצמן אי קטני' זכו בעצמן כמו גדולין או לא אבל לא איירי בהיתרו דשחרור להיות כבן ישראל לישא אשה מבנות ישראל ודוקא לעולא ולר' אבא דס"ל דהאי ברייתא דגר שמת כו' דקאמ' קנו עצמן בני חורין משמע להו בישראלי' גמורים הוא דקשיא לאמימר. ס"ד המחוור בעיני דהמפקיר עבדו ומת צריך ממש גט שחרור להתירו בבת ישראל. ואף קודם גט שחרור אם קדש האשה חלילה להתיר בלא גט מאחר שהרא"ש מדברי ר"י ס"ל דלא בעי גט שחרור כ' אם לכל היותר מדרבנן. והיכא דאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה יראה מלשון הרי"ף שלא יטריחוה במלאכות כבדות וכ"כ הטור להדיא ובסוגיא משמע דלא נשאר בה שעבוד אלא לענין שחרור דאל"כ ה"ל לרב אמי ולרב אסי למימר מי לא קאמר ר' יוחנן דמותר להשתעבד בה מלאכות שאינן כבדות אלא בודאי אסור להשתעבד כלל וכן פסק הרמב"ם וכ"כ הר"ן וז"ל אי אתה מודה שבניה עבדים דהא לישנא לא משמע לשון שחרור ולא צוה ג"כ לבנים שישחררו אותה אלא שלא ישתעבדו בה ומשום מצוה לקיים דברי המת הוא שאסורים