ים של שלמה על גיטין שו

וכן בכל יום מרוב עשרם. אבל בהא מיהו איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה. ע"כ. ויש לחוש לשני הפירושים כי שניהם כאחד טובי' ובפרט מאחר שנעקרו משפחות עליה מי לא יחוש להחמיר. ומעתה אני קורא תגר על בני עמי זרע קודש שומרי שבת שאינם נזהרים בזה ויהי נקל בעיניהם להשוות סעודות בקר לסעודת ערב אלא מוסיפים בסעודה בליל שבת במיני תבשילין מסעודת בוקר ואוכלים בליל שבת דגים טובים שהיא עיקר הסעודות בענין הכיבוד ובבקר בסעודת שחרית נמי מ"מ השוו הסעודות ואנו צריכים לכבד השבת בבקר. יותר משום כבוד יום שהוא עיקר. ומיום עמדי על דעתי זאת גדרתי בעצמי שלא לאכול דגי' בליל שבת שהוא דבר חשוב ומסוים ואוכל אני אות' בבקר ואז אפילו יעשו בליל שבת כמה מעדנים לא יושוו לסעודת שחרית שיש בה דגים. ובפרק כל כתבי סימן י"ז הארכתי בזה עיין שם

נב אמר רבא א"ר המקדי' עבדו יצא לחירו'. מאי טעמ' גופי' לא קדיש, פי' אינו ראוי לא לקדשי מזבח ולא לקדשי בדק הבית לדמי לא קאמ' אלא יהוי עם קדוש קאמר. ורב יוסף אמר המפקיר עבדו יצא לחירות מ"ד מקדי' כ"ש מפקיר. ומ"ד מפקיר אבל מקדי' לא לדמי קאמר. וכת' הרא"ש והלכת' כרב יוסף דרבא קאמ' גופי' ומותבינן אשמעתי' וצריך לומר דרב פליג אמתניתין וכן הא דקאמר לימא כתנאי ודחי לא לכ"ע קדיש. ותו מסיק אמר ר' זירא אמר רבי חנינא עבד שנשא את בת חורין בפני רבו יצא לחירות פי' דאי לאו דשחרריה לא הוה שביק למינסב ליה בת חורין א"ל ר' יוחנן כל כך יש בידך משמי' דר' ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר' מאיר אומר מקודשת ורבי אומר אינה מקודשת. כדאמר רבא בר שילא כשרבו הניח לו תפילין. הכא נמי כשרבו השיאו אשה דאי לאו דשחרריה לא הוה מיעבד איסורא על ידו. ומי איכא דלעבדי' לא מיעבד ליה איסורא ואיהו עביד איסורא שנושא את שפחתו. א"ר נחמן בר יצחק דאמר לה צאי בו והתקדשי בו., פי' אי אמר לה התקדשי בו גרידא ודאי שיחררה מעיקרא אבל השתא דאמר לה צאי בו והתקדשי בו וזה יהי' לך שטר אירוסין ושטר שיחרור גלי מילתא דלא שיחררה אלא בהאי ר"מ סבר יש בלשון הרי את מקודשת לי לשון שיחרור וה"ק הוי ראוי' להתקדש לי בו והתקדשי בו ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שיחרור. והרי"ף גרס אמר רבי זירא א"ר עבד שנשא אשה בת חורין יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו ונותן לו שטר שיחרור:

ודוקא כשרבו השיאו אשה דודאי אם לא דשחררי' לא הוה עבי' איסורא בעבדו להשיאו אשה וכתב הרא"ש דמהאי דמצרכינן ליה גט שיחרור משום שלא יאמ' האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל ודאי אזלינן בתר אומדנא דדעת' דודאי שחררי' ומפקיעין אותו ממנו ומותר בבת חורין מדלא קאמר ואסור באשתו עד שישחררנו וכן מוכח בהדיא בהכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודש' ומשמע דאשתו היא בקדושין הללו דאמרינן אי לאו דשחררה מעיקרא לא הוי עביד איסורא וגם לא מצריך לה גיטא דחירותא דלא חיישינן שמא יאמר לא שחררתיה והר"ם הלוי לא פי' כן עכ"ל. והנה מה שגרסו ולא עוד כו' אעפ"י שבגמ' שלנו אינה אין זו הפך גירסתו דשמא פשיטא לי' לתלמודא דלא עדיף מהפקירו דבעי גט שחרור א"נ לא עדיף מיוצא בשן ועין דבעי שיחרור ומה שכתב דוקא כשהשיאו לא ידענא למה דהא דאוקי תלמודא בהכי, הא לא קיימא לפי המסקנא לפי מה דפליגי ר"מ וחכמים באמר צאי וקבלי קדושין אבל בקדשי ממש כ"ע מודו שיוצא' לחירות וה"ה אם נשאת בפניו נמי וכן העבד ולא דמי לתפילין דבעינן שהניח לו רבו בעצמו דאל"כ ליכא הוכחה לשיחרור דאין איסור בהנח' תפילין וכמו שנפרש לקמן אבל היכא דאיכא איסורא ובפניו אפילו לא סייע האדון בשום מעשה הוי יוצא לחירות ומ"מ נ"ל ליישב דבריו דמסתבר ליה אי לאו דסייע הבעל בעצמו לא הוי כופין אותו לשחרר אי מערער עליה הבעל ואמר לא שחררתיו אותו אלא שלא קפדתי עליו אי בעי למעבד איסורא בגרמי'. ומ"ה היכא דסייעו דאי אפשר לומר כן וכופין אותו לגט שחרור אבל מן הסתם כל היכא דנשא בפניו ולא ערער הבעל הרי הוא יוצא לחירות דנראה דאפשר דאפילו גט שחרור לא בעי אפילו מדרבנן דמאן דחזי האי עובדא אומר מסתמא כבר שחרריה א"ל שרבו ערער עליו נהי נמי דאינו מהימן היכא דסייע מ"מ איכא למיחש שמא יאמר עבדי אתה ע"כ כופין אותו, שיתן לו גט שחרור ובזה מתיישב נמי שפיר מה שכתב בטור י"ד דאפילו נשא בפניו אינו יוצא לחירות ובטור א"ע סימן ד' כתב וז"ל ולאחר ששחררו רבו או שהפקירו או שהניח לו רבו תפילין או שהיה רבו שליח לבור וקראו לעלות לס"ת הרי הוא כישראל לכל דבריו אבל אם הוא בעצמו הניח תפילין לפני רבו או קרא לפני בתורה לא יצא לחירות ואם השיאו רבו ישראלית או אפילו הוא בעצמו נשא ישראלית לפני רבו תופסין הקדושין דודאי שחררו כיון שהניחו לישא ישראלית. וא"כ דברי הטור סתרי אהדדי ואף שלא ימלט הטור א"ע מטעות כמו שכתב והפקירו שהוא טעות סופר דהא ק"ל כר' יוחנן דאמר הפקירו יוצא לחירות וצריך גט שיחרור מדינא. ובלא גט שחרור פשיטא דאסור בבת חורין ורבינו ירוחם נמי כתב כן וכתב עליו הקאר"ו שהוא טעות סופר כי מצא במקום אחר שכתב שצריך גט שחרור. מ"מ נ"ל מה שדבריו יהיו בפירוש סותרים זה את זה ממש, והקאר"ו בא ליישב דאף שלא יצא לחירות מ"מ לענין איסור אשת איש חיישינן דא לאו דשחרריה לא הוה שביק למעבד איסורא קמי' והקדושין תופסין לו בה מספק ואסור לשהות ע"ג עד שישחררנו וחוץ לכבודו טעה בזה מאוד שהרי השוה להשיאו רבו כו'. ועוד שהרי כתב גבי נושא שפחתו שקדושין תופסין בה והתם בודאי מותר בה לגמרי. אלא בע"כ כמו שפירשתי ואז לא קשה מידי דמה שכתב בי"ד אם נשא בת חורין לפניו שאינו יוצא לחירות היינו שיכול רבו לומר לא שחררתיו ונשא שלא ברשותי אבל כל זמן שרבו אינו מערער עליו אמרינן מאומדנא דדעתי' בודאי שחררי' ומותר בבת ישראל ומ"ה קדושיו קדושין אבל השיאו אשה אע"ג שג"כ משום אומדנא. מ"מ אשת איש אלים טובא דאפילו מערער לא משגחינן ביה ואדרבה כופין אותו ליתן גט שחרור אבל בלא ערער שניהם שווים. ואין לשאול ס"ס אותו שנשא בפניו איך מותר באשתו שמא יבא ויערער. וי"ל דמן הסתם לא חיישינן להכי ואי לא מערער בגו תלתין יומין שהוא זמן ב"ד תו לא חיישינן אי נמי יש לומר שמטעין אותו ליתן גט שחרור אי לא רצה כופין אותו ואי טען נשא שלא לרצונו מוציאין אותה ממנו. ומ"מ מספקא צריכה גט דהא איכא אומדנא ששחררו אלא שהוא מערער ואין כח כח בידינו להוציא ממנו עבדו ואפשר שיוצאת בלא גט מאחר שהבעל מערער א"כ נתבטל האומדנא והוא עבד בחזקתו הראשון ואוקמינ' האשה בחזקת כשרה. ומ"מ הוא אסור בשפחה דהא כבר שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא שאמר ששחררו וא"ל א"כ מאחר שאסור בשפחה ואסור בבת חורין א"כ נכוף האדון שיתן לו גט שחרור זה אינו דמה חייב האדון במה דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ולא עוד כל עבד יפקיע את עצמו בכך שיאמר בפני ב"ד שהוא משוחרר וישויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ומה שכתב הרא"ש טעמא לגט שחרור לאו משו' אומדנא אלא מדרבנן ומשום שלא יאמר עבדי אתה בודאי כן הוא ולא כדעת הרמב"ם כי ראיותיו ברורות. ואף שהביא ראי' מהא דאמר ר"מ מקודשת ולפי' המסקנא לא פליגי כלל באומדנא אלא באומר צאי בו והתקדשי בו כו' הכי דייק מחלוקת ר"מ וחכמי' כו' וא"כ איך היינו מכוונים לר"מ שהיא מקודשת דס"ל כרבי הא עדיין מעוכב גט שחרור וממילא לא תפסי קדושיו קידושי' כלל דהוי כשפחה גמור' אדרבה רבי אתיא כחכמי' אלא בע"כ צריכה גט שחרור אלא מדרבנן וא"ל דמקודשת מספק כדעת הרמ"ה דהא להדיא קתני מקודשת ולא קתני מקודשת מספק. ועוד דהא משמע דלא בעי קדושי אחריני ולא בעי גט שחרור ולדעת הרמ"ה הא בעי גט שחרור מספק וקדושי אחריני כמו שכתב הרמ"ה גופי' תו מסיק נמי אמר רבי יהושע בן לוי עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות מיתבי לוה ממנו רבו או שעשאו אפוטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא שלשה פסוקים בב"ה בפני רבו יצא לחירות. אמר רבה בר רב שילא כשרבו הניח לו תפילין. וכתבו התו' והרא"ש אחריהם לאו משו' דלא מיעבד ליה איסורא דמברך עלייהו ואיכא ברכה לבטלה שהרי נשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא ואין מוחה בידם, ורבינו תם ז"ל פי' שיכולין לברך ואין בזה משום ברכה לבטלה. אלא משום דאין עבדים רגילי' בתפילין ואי לאו דשחרריה לא הוה מנח להו שלא יצא עליו קול שחרור ויפסיד עבדו. וכתב הרמב"ם וכותב גט שחרור וכן כל כיוצא באלו הדברים שעשה דבר שאין חייב בו אלא בן חורין יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור. וכן אם נדר שכופין אותו לעבור עליו כגון שנדר שלא לאכול בשר וכיוצא בו שאין הנדר חל עליו והיה יכול לכופו לאכול ולא כפאו אלא אומר לו מותר לך יצא לחירות שכיון שלא כפאו במקו' שהי' יכול לכפותו גלי דעתי' שהפקיעו שעבודו. ומכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמעו שלא נשאר עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור וכופין אותו לכתוב לו גט שחרור אע"פ שעדיין לא כתב ע"כ. ותוכן דבריו מהא דתנן בפרק בתרא דנזיר הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירתו. זו היא גירסת הרמב"ם ומפרש דתרתי קתני בהפר לעבדו יצא לחירות ועוד דמשלים נזירתו. אבל הראב"ד גורס הפר לעבדו ויצא לחירו' משלים נזירתו ומ"ה השיג על הרמב"ם וכתב עליו שנשתבש בלשון המשנה וכתב עליו בחיי ראשי לא אדע על איזה דרך יוכל לפרש כי מאחר שהוא מיפר איך גילה דעתו שהפקיע שעבודו אדרבה גילה דעתו שיש לו רשות עליו להפר את נדרו. עכ"ל פי' חדא קתני וה"ק עבד שנדר והפר לו רבו ואח"כ יצא לחירות משלים נזירתו והרמב"ם ס"ל שאע"פ שנראה מצד ההפרה שיש לו רשות עליו. מ"מ מאחר שהי' לו יד עליו לכופו ולא כפאו אלא הפר לו גילה דעתו שהפקיע שעבודו דהפרה לגבי כפי'. הפקעת שעבוד הוא. ואין הכרע לפירושו בפרט להוציא עבדו של אדם לחירות בסברא חלושה ההיא אמתא דהוי מרה שכיב מרע אמרה ליה עד אימת תשתעבד ותיזול ההיא אמתא. שקל כומתא ושדי לה אמר לה קני' הא וקני נפשיך אמר רב נחמן לא עשה ולא כלום. ומסיק משום דהוי ליה כליו של מקנה ואנן ק"ל כרב דבעינן כליו של קונה וכתב הרא"ש מכאן משמע דעבד קונה עצמו בחליפין ויש מפרשים משום דה"ל כליו של מקנה דהיינו חליפין הלכך אינו קונה עצמו. אבל אי הוי בכליו של קונה הויא קניה נפשה בתורת כסף וק"ל. הך פירושא מ"ה דאמרינן פרק קמא דקדושין גבי קידושי כסף דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון דה"א מה שדה מקניא בחליפין אף אשה מקניא בחליפין אי לאו משום דחליפין איתינהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה. ומקשין עלה אלא מעתה תהא אשה נקנית בשטר וד