ים של שלמה על גיטין שה

שלודברא. אבל אמרו להדיא, שקר הוא לא היה בפנינו פשיטא דלא מהימן אלמא דלא מהני אלא בטענת פרוזבול היה לי ואבד שהוא דבר שאנינו יכול להכחישו אבל כל הני דהוי הכחשה אינו מהימן אם לא שטענת מיגו וכל היכא דליכא מיגו כגון האידנא דלא שכיחי פרוזבול ולא מהימן בשום טענת הכחשה ועוד נראה ראי' לדברי דאינו נאמן בהכחשה בטענת פרוזבול מדפריך עלה דרב דאמר מהימן בתורת פרוזבול ממתניתן דהכותב דתנן התם שאינו גובה בלא פרוזבול ומוקי בתנאי אמאי לא משני דרב מיירי בלא הכחשה ומתניתין איירי בהכחשה דאינוו מהימן דליכא למימר דפשיטא לי' אף בהכחשה מהימן שהרי פליגי בו' אלא צריך לומר דהכחשה ליכא מאן דפליג דאינו מהימן ופשיטא הוא הוא ולא הוי צריך למיתני ור"ג לא הוי פליג לומר נאמן מסכנה ואילך מאחר דמכחישו כתב הרשב"א בתשובה שאם יצא מב"ד ולא טען פרוזבול היה לי או תנאי היה לי שלא ישמיטנו בשביעית וגם הב"ד לא פתחו לו בכך ופסקו הדין שמשמט והוא שתק בשעת פסק ודין אם שתיקתו נראה כמודה ואעפ"י שחזר לב"ד וטען אינו נאמן שאנו אומרים טענתא דשקרא אגמרי'. ובתשובה אחרת כתב אפילו ויצא מב"ד ולא טען. נראה דיכול לטעון שהרי ב"ד פותחין לו ואין חוששין שמא מתוך דבריהם ילמדו לשקר כ"ש במה שלא ידענו אם למדוהו בחוץ אחרים אם לאו עכ"ל. וכתב הקאר"ו שנראה ליישב שני הלשונות אלו שיש לחלק בין יצא מב"ד ולא טען והב"ד לא פסקו עדיין להיכא שפסקו הב"ד שמשמט ושתק דאז בודאי כשיצא וחזר וטען טענת שקר הוא בלי ספק ע"כ. ואני אומר שתשובות אחרות באחרונה כתב וחזר מן הראשונות ובודאי אפילו כתבו פסק דין יכול לחזור ולטעון דבר שאינו מכחיש טענה ראשונה שיכול לומר לא ידעתי שיועיל לי טענה זו בפרט הכא שב"ד גופו עשו שלא כהוגן שלא פתחו לו לשאול אם היה לך פרזזבול כו' שיכול לחזור ולטעון אפילו למדוהו אחרים שהרי הב"ד מלמדין אותו וכל הפסקים הללו דוקא במקום שכותבין פרוזבול כדפרי': ודין דלא מועיל התנאי ע"מ שלא תשמטנו שביעית אלא בשביעית בבית דקאי אגברא כפי' הרא"ש או בעינן שיאמר להדיא שלא תשמיטנו אתה כדמשמע מפי' רשי' או ע"מ שלא יהא הוא מישמט כדברי הרמב"ם והסמ"ג אפרשנו אי"ה במקומו בפ"ק דמכות וכן נכתוב לשם אי"ה הא דמלוהו על עשר שנים פלוגתא דר"ת ור' אלי' הזקן

מח פסק כתב רבינו ירוחם בספר מישרים ערב שפרע בעד הלוה וקודם שנתפרע מן הלוה הגיע שנת השמטה אינו גובה חובו כי כבר נעשה מלוה משעה שפרע. כך כתבו הגאונים וכ"כ הרשב"א בתשובה וז"ל שאלת שמעון לוה מעות מגוי וראובן נעשה לו ערב קבלן ועשה לו שמעון שטר בגופו של גוים שישמרנו מנזק והוצרך ראובן לפרוע לו בכח החצר ואח"כ נכנס השמטה. מי נימא שתשמיטנו שביעית אם לא. תשובה מסתברא שאם נתן לו גוי רשותו בשטר כדרך שעושים הגוים לכל ערב הפורע אומרים לו שטר חוב אינו משמט שזה אינו בא מכח קבלנותו אלא מכח שטרו של גוי שמסרו לו ואין הגוים בתורת שביעית והבא מחמת הגוי דינו כגוי ואם פרע קבלן זה לגוי ובא מכח שט"ש שעשה לו שמעון הלוה ה"ז משמט דתכף שפרע לו זה קבלנתו נתחייב לו שמעון מחמת שט"ח שחייב עצמו לו ולא עוד אלא אפילו לא כתב לו שט"ח אפ"ה כל שפרע מחמתו נתחייב לו מחמת שפרע ממון מלוה עליו וחזר עליו במלוה ולאו דוקא קבלן אלא אפילו ערב ג"כ הוא משמט לפי שמשעה שפרע חזר על הלוה כאלו חייב לערב ונעשה לו במלוה ע"פ ומשמטו. ע"כ. וכל אלו דברים של טעם הם ומוכרחים מעצמן כתב הטו' מדברי בעל התרומות וז"ל המוכר שטר לחבירו ועברה עליו שמיטה לאחר המכירה אין הלוקח חוזר על המוכר שהרי הלוקח פשע בעצמו שלא עשה פרוזבול אבל אם כבר עברה עליו שמטה כשמכרו טוענין ללוקח שהמוכר שמכרו היה לו פרוזבול ואבד שכל מה שיכול מוכר לטעון טוענין ללוקח. ואם הודה מעצמו המוכר שלא היה לו פרוזבול. אם אין למוכר נכסים אינו נאמן שאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים. ואם יש למוכר נכסים נאמן המוכר לחוב לעצמו ומשלם ללוקח שהרי הטעהו שמכר לו שטר שנמחל שעבודו בחזקת שהוא קיים ע"כ פי' מה שפי' דטענת לא שביק התיר' כו' אינו אלא מכח טענת ודאי והלוה שמא. והכא אין כאן טענת ודאי שהרי המלוה לפנינו ואומר שלא היה לו פרוזבול נהי נמי דאינו מהימן מ"מ אין כאן ודאי ולא שייך לומר כאן דראשון מכר כל זכות שלו דהא לאחר שמטה מכרו ואין כאן מכירה כלל דשטר זה נמחל שעבודו והיה צריך להחזירו בפרט להוציא ממון בטענה שהוא ספק לפנינו ואפשר כשמת המוכר איכא למימר מסתמא לא שביק התירא כו' למכור דבר שאינו שלו ולהונות הלוקח אלא בודאי היה לו פרוזבול. אבל כשהמלוה צווח לפנינו והודה דעבד איסורא נהי דאינו מהימן לחוב מ"מ אין לו חזקה שהיה לו פרוזבול. וא"כ מאחר שהשמטה לפנינו פשוט בעיני שאינו גובה בו הלוקח ונראה דמ"מ אין להחזיר ללוה השטר דשמא היום ומחר יבואו עדים ויעידו שהי' לו פרוזבול או ימצא הפרוזבול. אלא מניחו ביד ב"ד. הנראה בעיני כתבתי ולענין יתומים פשיטא דטענינן להו כל מה שהיה יכול אביהן לטעון וכן כתב הריב"ש

מט מתני' שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד לשום בן חורין אל ישתעבד. רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ופריך בגמ' במאי מסקינן אילימא לפני יאוש לשום בן חורין אמאי לא ישתעבד אלא לאחר יאוש לשם עבד אמאי ישתעבד. אמר רבא לעולם לאחר יאוש ש לשום עבד ישתעבד לרבו שני לשם בן חורין לא ישתעב' לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם בן חורין פרקיה. לרבו ראשון לא דהא לאחר יאוש הוה. רשב"ג אומר בין לשם עבד בין לשם בן חורין ישתעבד. פי' הרי"ף והרא"ש אחריו לשם עבד ישתעבד לרבו שני. לשם בן חורין לרבו ראשון כחזקי' דאמר חזקי' מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד שלא יהא הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו. ורש"י פי' בין כך ובין כך לרבו ראשון וגבי לשום עבד נמי שייך הא דחזקי' דשמא שונא לרבו ראשון א"נ כשיהי' גבי שני אינו קנוי לו אלא למעשה ידיו ולא לגופו ומציאתו מה שא"כ ברבו ראשון. והתוס' פירשו ג"כ לחד פירושא בפי' הרי"ף וכן הוכיחו מסוגיא דנהרדעי וכתב הרא"ש בשם הרי"ף וז"ל וחזינן לגאון דפסק הלכה כרבנן דק"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. והראב"ד ז"ל כתב דהלכה כרשב"ג והביא ראי' מדאמר חזקי' מפני מה אמרו כו' ולא אמר מפני מה אמר רשב"ג. משמע דקים לי' לחזקי' דרבים נינהו דס"ל כרשב"ג, ועוד מדאמר ר' יוחנן עבד שברח מבית האסורים יוצא לחירות כו'. ואקשינן על זה והא אמר ר' יוחנן בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. ולא דחי אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן כדתנן בעלמא אלא משמע דהלכה כרשב"ג. ועוד דשלחו לי' נהרדעי אנו כרשב"ג ס"ל. ועוד דבירושלמי פסק בהדיא כרשב"ג. ועוד כתב דאף דעת רב אלפס ז"ל נראה כן מדכתב וגאון פסק כרבנן ולא כתב ומסתברא כוותי' אלמא דלא מיסתבר לי' פיסקא דגאון וכן דעת ר"י דהלכה בכל מקום כרשב"ג במשנתינו כפיסקא דר' יוחנן עכ"ל ולענין הלכה כרשב"ג במשנתינו כבר כתבתי בפרק שור שנגח סימן י"ד דדברי הרי"ף והרמב"ם עיקר דלא ק"ל כהאי כללא דר"י כל מקום ששנה כו' מ"מ הכא דאיתא שאר ראיות טובא ראוי לפסוק הלכה כרשב"ג דבכל ענין יחזור לרבו הראשון בין לפני יאוש כשיפדנו לשם בן חורין אבל פדאו לשם עבד והוא לאחר יאוש ישתעבד לשני. תו מסיק אמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן עבד שברח מבית האסורים יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שיחרור. פי' דוקא לאחר יאוש. ואין להקשות דר' יוחנן אדר' יוחנן דאמר הלכה כרשב"ג דאמר ישתעבד לרבו ראשון משום דחזקי' משום דהכא לא שייך למימר הא דחזקי' השתא לקטלא מסר נפשי' כשברח פי' שאלו נפל לידם היה נהרג אפי' מפיל נפשי' לגייסות בתמי' והא שהפיל עצמו לגייסות ורבו מכרו לשם ושוב ברח תמצא לקמן בסימן ס"ג

נ תניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין. אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין. קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן דקטן לית לי' זכייה אפי' מדרבנן היכא דאין דעת אחרת מקנה אותו אלא שתקנו לו זכיי' במציאה מפני דרכי שלום. ר' יעקב בר אידי אמר ריב"ל הלכה כאבא שאול וכ"כ הרא"ש מדברי התו' והלכתא כאבא שאול דק"ל דריב"ל ור' יוחנן הלכה כריב"ל כמו שהביא ר"ת ממגלה מההיא דבית הכנסת מותר לעשות בית המדרש. ועוד מההוא עובדא דקדושין דגרסינן התם רב יהודא הנדואה גר שאין לו יורשים הוה חלש. על מר זוטרא לשיולי ביה חזיה דתקיף ליה עלמא טובא אמר לי' לעבדי' שלוף לי מסאני ואמטינהו לגו ביתאי. איכא דאמרי גדול הוה זה פי' למיתה וזה פי' לחיים ואיכא דאמרי קטן הוה וכאבא שאול דתניא גר שמת כו' אלמא הלכה כאבא שאול עיין לשם בסימן ל"ז ושם פי' תו מסקינן בסוגיא אמר ר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו כדתניא לעולם בהם תעבודו רשות דברי ר"י ר"ע אומר חוב והלכתא כר"ע מחבירו ומ"ה פסק רב יהודא כוותיה ומסיק ההיא אמהתא דהוית בפומבדיתא דהוו קא עבדי בה אינשי איסורא אמר אביי אי לאו דאמר רב יהודא כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוי כייפינן ליה למרה וכתב לה גיטא דחירותא רבינא אמר בהא מודה רב יהודא משום איסורא והלבתא כרבינא שהוא בתרא וכן לדבר מצוה מותר דתניא מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושיחרר עבדו והשלימו לעשרה. ומסקינן מצוה שאני ואי עשה גמורה היא היכי דחי עשה שבתור' משום האי מצוה ויש מתרצין שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והוי ליה כנותן דמי עצמו. ע"כ ונראה דהא דרשב"ג לאו שכופין אותו לכך מאחר שאינה אלא מצוה אלא יכול לשחררו. אבל האי אמתא דעבדה איסורא דאיכא דבר עבירה כופין אותו כו'. וא"ל א"כ כל שפחה תפקיע עצמה בכך מאדוניה די"ל לא חיישינן דעבדה איסורא וגם לא חיישינן שישראלים יעשו עמה עבירה כל היכא דלא חזינן קלות האדון פשע במה שלא שמרה כראוי

נא מסקינן בסוגיא אמר רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון דמפקי עבדי לחירות' פי' ועברו בעשה. ודסיירי נכסייהו שדותיהן בשבת לידע מה הן צריכין ודקבעי סעודייהו בשבת בעידן בי מדרשא, פי' שהחכם דורש לרבים בשבת והם יושבין בסעודות והיה להם להקדים או לאחר דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתא בשבת ואחת קבעה סעודתא בערב שבת ושתיהן נעקרו ופי' רש"י בע"ש בליל שבת ואין כאן כבוד שבת דק"ל כבוד יום קודם לכבוד לילה והם היו מתכוונים לשם מצוה בשביל בטול בית המדרש ואיכא דמפר'. בע"ש ממש