ים של שלמה על גיטין שג

קרקע היינו משום דבעינן שיהא החוב כשאר שטרות שהן נגבין מן הקרקע וקרוב הדבר לנגבין כיון ביש בבתיהן הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מהני אבל לדברי רבי' שמשון שכתב דהיינו מפני שאז החוב כגבוי ביד ב"ד משמע דלא מהני וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית שהדבר תלוי בסברת שני הפירושים ע"כ ואעפ"י שאיני כדי להכריע וכ"ש במקו' שהר"ן לא רצה להכריע מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דלפי' רש"י לישנא דאין לו קרקע כו' לא משמע כפי' דא"כ ה"לל לא היה לו קרקע כו' אלא אין לו השתא משמע בשעת כתיבת הפרוזבול וכן עיקר תו מסיק ת"ר אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול לו ולערב אין לו ולחייב ללוה יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו וכתב הרשב"א דהאי חייב לו אערב נמי קאי. תנן ר' חוצפית אמר כותבין לאיש על נכסי אשתו. ירושלמי כותבין לאשה על נכסי בעלה

מה גרסי' תנן התם שביעית משמטת את המלוה בין בשטר בין שלא בשטר רב ושמואל דאמרי תרוייהו בשטר שטר שיש בו אחריות נכסים. שלא בשטר. שאין בו אחריות נכסים כ"ש מלוה על פה. ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים שלא בשטר מלוה על פה. אבל שטר שיש בו אחריות נכסי' אינו משמט. תני' אידך סיים לו שדה אחת בהלואתו אינו משמט ולא עוד אלא אפי' כתב נכסיי אחראין וערבאין לך אינו משמט. ומסיק ההוא דהוי לי' שטרא דהוי כתיב בי' אחריות נכסים אתא לקמי' דר' יוחנן א"ל משמט או אינו משמט א"ל משמט א"ל רב אסי לר' יוחנן והא מר הוא דאמר אינו משמט א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעביד מעשה פי' רש"י מדמין נראה בעינינו וכמדומין אנו כן ולא שמענו מרבותינו נעשה מעש' להוצי' ממון בידים א"ל והתניא כוותי' דמר א"ל דילמא ההוא ב"ש היא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכתב הר"אש דהכי הילכתא כרב ושמואל דאמרי בין בשטר שיש בו אחריות נכסים בין בשטר שאין בו אחריות נכסים משמט ואע"ג דר' יוחנן פלוג עלייהו הא הדר ביה ר' יוחנן ועבד עובדא בשטר שיש בו אחריות נכסים דמשמט ואמרינן נמי בפרק איזהו נשך אפילו משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת. ע"כ ונראה בעיני דמ"ה מייתי נמי הר"אש להאי ראי' ממשכנתא באתרי דמסלקי כו' דאל"כ לא הוה אמרינן דהדר ביה ר"י וכ"מ דאינו משמטו דאי משום דאמר וכי מפני שאנו מדמין כו' כלו' לא לפסוק שאינה משמט ולהוציא ממון. אבל מ"מ אי הוי תפס המלוה ממון תפיסתו תפיסה ואינה משמט וכן הי' עיקר דהא כר' ס"ל דאינה משמט אלא שלא רצה לעשות מעשה ולומר שאינו משמט ויגבו ממנו חובו. ברב ענן מפסק הלכ' וממשכנתא דסלקי מוכח להדיא דשביעי' משמטת לאחריות נכסי' דלא עדיף ממשכנתא כתב הר"ן וז"ל הרמב"ן ז"ל כתב דסיים לו בהלואתו נמי משמט דהא קסבר האי תנא בכל שטר אחריות נכסים שאינו משתמט ואדחי לה ואמרינן בהדיא בפרק הזהב האי משכנתא באתרי דמסלקי שביעית משמטת וכ"ש אם סיים ואפשר דמוקי לה באפותיקי מפורש ולאו מילתא היא דהא משמט כיון שיכול לסלקו בכל שעה שירצה. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפרק ט' מה"ל שמטה דמשמט ליה ומשמע דס"ל דלא דחינן אלא מאי דמדחי בגמ' להדיא אבל סיים לו שדה כיון דלא מדחי לא דמי אע"ג דהאי תנא בכל אחריות נכסים נמי הכי ס"ל ודילמא לטעמי' אזיל והאי דמשכנתא לאו ראי' היא שהרי לא ייחד לפרעון ואע"ג דבאפותיקי נמי מצי לסלוקי א"ה כיון ד"ר יוחנן וריש לקיש סברי אפי' באחריות סתם אע"ג דודאי מצי לסלוקי בזוזי א"ה אינו משמט ותניא כותייהו הבו דלא לוסיף עליו בסיים לו שדה כיון דלא מדחו בהדי' בגמ' עכ"ל ויפה כתב נהי דק"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי בסיים לו שדה לא שמענו דפליגי ובפרט לענין שמטת כספים שהוא מדרבנן ואקילו בהו רבנן טפי כדפרי' לעיל והס"מג נמי פסק כדעת הרמב"ם

תנן התם המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט. ירושלמי אמר שמואל אפילו על המחט והיינו כרש"בג דאמר בפרק שבועת הדיינין אפילו אינה שוה אלא פלגא אינו משמט דלא כדעת הרמב"ם דס"ל אינו משמט מה שהוא כנגד המשכון אבל מה שהוא יתר על המשכון משמט דהא מן הירושלמי משמע להדיא דלא כרבנן ורש"בג לאו דוקא עד פלגא קאמר והנה כבר כתבנו דהמוסר שטרותיו לב"ד דאורייתא אינו משמט וכן המלוה על המשכון אפילו בשעת הלואתו מדרבי יצחק וכמו שפי' התו' דמאחר שלא בשעת הלואתו קני לגמרי א"כ בשעת הלוואה אלים שעבודי' דלא משמט אבל פרוזבול אינו אלא מדרבנן וז"ל בעל התרומות ונ"ל שהמוסר שטרו לב"ד אינו כענין הפרוזבול שהפרוזבול אינו מועיל אלא בח"ל ואינו אלא בב"ד חשוב ואע"ג דכתיב בפרוזבול מוסרני לכם כך היה אומר אבל לא היה מוסר וזהו מה שהקיל ר"ג אבל מוסר חזק ומועיל יותר להיות אפילו בהדיוטות הואיל ויהא ג' בני אדם כנ"ל באמת עכ"ל ומה שמשמע לדבריו דאף מוסר שטרות הוא מדרבנן אלא שהוא חזק ומועיל כו' ואני כבר כתבתי דמוסר שטרו הוא דאורייתא ממש כמו שכתב הר"ן ומה שכתב דסגי אפילו בג' הדיוטות יפה כתב מאחר שהו' ב"ד אבל בפרוזבול בעי ב"ד חשוב בדורו ומה שכתב דאינו נוהג אלא בח"ל אין דעת המחברים כן ובודאי איהו סבר דאין הלכה כר' אלא שמטת כספים דאורייתא בא"י ולא מתוקמא תקנת הילל אליבא דהילכתא אלא בח"ל וס"ל נמי דרבא דקא משני הפקר ב"ד הפקר לא קאי אקושיא ראשונה כחד פי' דתו' וליתא לדבריו דהילכתא כר' וגם רבא בא לתרץ קושיא הראשונה אפילו לרבנן כדפרי' לעיל בסי' מ"א וא"כ אף בא"י כותבין פרוזבול גם לא מסתברא דהלל היה בא"י ותקן פרוזבול לאנשי ח"ל כתב הרא"ש בתשוב' והטור הביאו וז"ל וששאלתם אם התובע הלך והראה שטר שיש לו על חבירו והיה מתרעם ממנו קודם שביעית שלא היה יכול להשי' עמו דין ונתנו לו ב"ד הזמנ' שיזמין אותו לדין והלך והזמינו ולא הגיע לדין עד שבאת שביעי' אם יהי' זה כמוסר שטרותיו לב"ד אין לנו אלא מה שאמרו חכמי' ז"ל המוסר שטרותיו לב"ד דוקא משום דלא קרינן לא יגוש שאין צרך ליגוש שב"ד נוגשין אותו אבל בנדון זה נוגש ונוגש הוא. תו שנינו שם והקפת חנות ושכר שכיר אין משמיטין ואם עשאו מלוה משמיטין פי' הרא"ש שזוקפין למלוה לפרעון עד זמן פלוני משום דלא מינכרא במה נעשית ההלואה כ"א בענין זה וה"ה לעיל בפ' שני בסי' ח' גבי אונס קנס וכתו' משתפגום ותזקוף עליו במלוה כו' איירי נמי בכה"ג והרמב"ם תפס שיט' אחרת שחשב זקיפה במלוה משעת העמדה בדין ואפשר דנמי טעמו בהכי מאחר דזמן ב"ד שלשים יום הוי כזקיפת מלוה והקאר"ו רצה לחלק בין הכא לממון קנסות דהתם בעי משעת העמדה בדין וכתב דהתם משמע משעת העמד' בדין ולא ידעתי איך משמע לשם גם אין חילוק ביניהם ושניהם אמת אליבא דהלכתא רק אם תפרש משעת העמדה בדין צ"ל שלא כתבו פסק דין דאי כתבו אינו משמט כמו שכתב הטור והוא מספ' התרומו' שכת' וז"ל ב"ד שגמרו הדין וכתבו איש פלוני חייב לפלוני כך וכך אינו משמט שכל מעשה ב"ד כגבוי דמי. והקפת חנות פי' הרמב"ם היא האמנה במקח וממכר שבין בני אדם ובעלי החניות שיוציא עליו כל מה שצריך וכשיקבץ סך ממון יפרענו וזה הנקבץ לא יהי' נשמט מפני שאינו על דרך חוב ולא מכר לו בעל החנויות ע"מ שיהא חוב אלא מוכר לו מעט עד שנקבץ לו הכל ויתן לו ממונו ירושלמי מלוה ונעשה כפרני'. אינו משמט. כפרני' ונעשה מלוה משמט פי' המחוור כמו שכתב הרמב"ם והטור אחריו וז"ל תבעו וכפר ונשבע לו והוא בכפירתו ולאחר השמטה הודה או באו עדים אינו משמט אבל כפר ונשבע והודה אח"כ או שבאו עדים קודם סוף שביעית נעשה עליו כמלוה ומשמטת וכתב הרא"ש דהא דירושלמי איירי שלא כתבו פסק דין אבל היכא שהביא עדי' לפני ב"ד וכתבו לו פסק דין אינו משמט דהוי מעשה ב"ד וכדפרישית לעיל. כתב הרא"ש וז"ל ושביעית אינו משמטת אלא בסופה דתנן בפ' בתרא דשביעית השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה אם היה החודש מעובר משמט פי' אלול מעובר א"כ יום ראשון של ר"ה שייך לשנה שעברה והוי סוף שמטה ומשמט וכתב עוד לקמן התו' אימתי כותבין עליו פרוזבול ערב ראש השנה של שביעית וה"ה קודם ולא בא למעט אלא בשנה שביעית דאע"ג דשביעית אינה משמטת אלא בסופה אפ"ה אין כותבין עליו פרוזבול ונתן טעם לדבר הא דאין כותבין פרוזבול בשביעית אעפ"י שאינה משמטת אלא בסופה נראה לפרש הטעם על פי מקרא מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו מפשטא דקרא ילפינן דאין שביעית משמטת אלא בסופה כדכתיב מקץ ז' שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שאינו אלא בסוף השבעה שמוט כל בעל משה ידו אבל מיד כשהתחילה שנת השמטה אין ב"ד בודקין לגבות שום חוב וגם המלוה עצמו אין לו ליגוש הלוה דכתיב לא יגוש את אחיו ואת רעהו כי קרא שמטה לה' מיד שנכנסה השמטה לא יגוש אבל אם יפרע הלוה מעצמו א"צ לומר משמט אני וכמו שאין נזקקין לגבות החוב כך אין נזקקין לכתוב פרוזבול מיד כשנכנסה שביעית ע"כ אכן הסמ"ג כתב והוא מדברי הרמב"ם וז"ל אין שביעית משמטת אלא בסופו שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה וגומר ושם הוא אומר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע לפיכך המלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה כל חובו כל השנה וכשתשקע החמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית אבד החוב ע"כ ומדקאמר גובה כל חובו משמע דגובה בב"ד כשאר ימות השנה אם לא שתחלוק מאחר שהלוה לו בשביעית לא שייך לומר שתשמטנו קצת בענין שלא יגשנו שהרי לא עברה עליו שביעית כלל וזמן עקר השמטה שהוא בסופו עדיין לא הגיע מ"ה גוב' את חובו בדין ודוחק ובתשובות הרמב"ן והיא לרשב"א כתב שבעל העיטור כתב אין כותבין פרוזבול משנכנסה שביעית. גירסא משובשת נזדמנה לו בתו' פ' בתרא דשביעית אך לפי גירסא האמיתית כיון ששביעית אינ' משמטת אלא לבסוף כל זמן שהו' גובה מוסר שטרותיו לב"ד וכתב עוד אח"כ בדקתי אחר פי' המשניות לר' שמעון ז"ל שגם הוא הביא התוספתא בנוסחא שכתבתי עכ"ל:

תו שנינו פרוזבול המאוחר פסול והמוקד' כשר ופי' הרא"ש מדברי התורה לפי שפרוזבול אינו מועיל אלא לחוב שקדם הפרוזבול נמצא שהאיחור מיפה כחו של מלוה וההקדמה מגרעת כחו. תנן התם אחד שלוה מחמש כותבין פרוזבול לכל א' ואח'. חמשה שלוו מאחד אינו כות' אלא פרוזבול אחד לכולן תנן בסוף כל הנשבעין כשם שהשביעית משמטת מלוה כך משמטת שבועה שנאמר וזה דבר השמט' שאפי' דבור משמט ומפ' בתו' דבר שהשביעית משמטתו משמטת