ים של שלמה על גיטין שב

קשיא מידי שאני התם משום תקנת השוק יכולים הב"ד לעשות תקנה נגד דבר תורה אבל הכא כבר תיקנו רז"ל פרוזבול וכי אנחנו בתראי יש לנו לתקן בע"א לעקור שביעי' לגמרי. והנה שיטת הרא"ש בענין זה בשיטת רוב הגדולים שכולן פסקו דשמיטת כספים נוהגת בזמן הזה וז"ל הר"ן ויש מן החכמי' מקילין ואומרין שעכשיו אין שמיטת כספים נוהגת כלל ואין אנו צריכים לפרוזבול לפי שאומר דק"ל כר' דאמר שאין השמיט' נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג דכיון דחזינן קולא טובא בפרוזבול משמע דשמיטה בזמן הזה דרבנן היא דאי דאורייתא וכדרבנן דפליגי עליה דרבי לא היו מקילין בה כ"כ וכיון שהשמיטה תלוי' ביובל דבר תורה אף מדבריהם אינה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. ובימי רבותינו היו ב"ד קבועים בא"י שהיו מקדשים היובל והיו תוקעין ומשלחין עבדים ושדות חוזרות לבעליהן זכר ליובל ולפיכך הית' שמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת הקרקע בין בהשמטת כספים. אבל עכשיו שאין שם ב"ד שמקדשים אותו ולא תוקעין אין היובל נוהגת כלל שדברים אלו מעבבין ביובל כדאיתא פרק קמא דר"ה וכיון שהיובל בטל לגמרי אף השמיטות אינם נוהגות כלל ואין זה נכון שהרי מימי הנשיא שתקן לנו סדר מועדות וקדשן לדורות ע"פ מנין שאנו מונין בה שוב לא היה בא"י ב"ד ראוי לקדש וכ"ש בימי רב אשי שכבר בטלו מא"י מומחי' לגמרי ואעפ"כ מצינו לו ולרבנן דדרי' דמשמטין ומכרחי נפשייהו לכתוב פרוזבול הלכך שמיטת כספי' נוהגת בכל מקו' ובכל זמן מיהו מדרבנן בעלמא הוא כיון דחזינן דמקילין כולי האי בדיני פרוזבול. ובעל התרומות כתב בשער מ"ה וז"ל איכא מ"ד דהאידנא לי' לן ב"ד הגדול ולית לן למכתב פרוזבול ואי עביד לא מהני ומסתברא דכל ג' בקיאי' בדין ובענין פרוזבול ויודעים מצות שמטה והמחום רבים עליהן באותה העיר שהם דרים בה הרי הם באותה העיר ובאותו זמן כב"ד דרב אסי וראוים להפקיע ממון בני עירם בתקנתם הנרא' להם כמו הם בדורם ע"כ. וכתב עוד באותו שער ונ"ל שהמוסר שטר לב"ד אינו כענין הפרוזבול שהפרוזבול אינו מועיל אלא בח"ל ואינו אלא בב"ד חשוב ואע"ג דכתיב בפרוזבול מוסרני לכם. כך היה אומר אבל לא היה מוסר וזהו מה שהקיל ר"ג אבל מוסר:

חזק ומועיל יותר ויכול להיות אפילו בהדיוטות הואיל ויהיו ג' בני אדם. ע"כ. והנה מה שכתב שהפרוזבול אינו נוהג אלא בח"ל כו' בודאי טעמא שבח"ל שמטת כספים דרבנן. ויכולים להפקיע אבל לא בא"י שהוא דאורייתא. ובסוגי' לא משמע כלל. גם לא מצינו רמז בתלמוד שחילק בכך ור"ג בא"י הוה וכן רב אמי ורב אסי אבל מ"מ שמעינן מיניה שנוהג עיקר שמטה בח"ל. א"כ צרי' למצוא טעם איך נתבטל המנהג האידנא לבטל דיני שמטות בלא פרוזבול ובלא מסירת שטר לב"ד. ומהרא"י כתב וז"ל אע"ג דכתב ר"י וכן מוכח מדברי ר"ת וכמה גאונים וכן מפרש רש"י בפ"ק דע"ז דשמטת כספי' נוהג בזמן הזה לא חזינן רבנן קשישאי בדורותינו דהוו מורו לנהוג עתה שמט' כספי' ואדרב' שמעתי שהי' א' טוען שמטת כספים לפטור מהלואתו והיה נחשב כא', מן המתמיהין גם אותו שהיה טוען שמטה לא היה טוען טענ' זו אלא א"כ היה לו בלאו הכי אמתלאות אח"כ שדי ביה נרגא וכי האי גונא כתב ג"כ בטור ח"מ מתשובות הרא"ש שבאותו מלכות שהיה בו הרא"ש לא רצו לדון בה ולנהוג שמטת כספים וצווח הרא"ש ככרוכיא על ככה ולא אשגחו ביה ואמרו לו דיש להם יפוי כח בשטרותיהם שכתוב בהן שיוכל המלוה לכוף ללוה בכל הדרכים בין שהם דתיים ובין שאינם דתיים. והיו רוצים לומר דעל ידי שופרא דשטרא דא היו יכולים לכוף הלוה שהרי מחל לכופו שלא כדת. וכתב הרא"ש דלא מהני דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ומ"מ מסיק שם דהוא היה נוהג שמטה והיה דן כך ואעפ"כ לא היה סותר מנהגם:

ע"כ ונראה למצוא קצת טעם וסברא אמאי לא נהגינן תורת שמטת כספים עתה בדורותינו משום דק"ל כרבי דשמטת כספים בזמן הזה אינו אלא דרבנן זכר לשביעית אבל בדאורייתא בזמן שאתה משמט קרקע, אתה משמט כספים. כך דרש לי' רבי בתלמודא וא"כ נוכל לומר דלא תקינו זכר לשביעית אלא בארצות שקרובים לא"י כגון בבל ומצרים וכה"ג תירץ ר"י בחד שינוייא דמהאי טעמא לא נהגינן תרומות ומעשרות בארצינו דאשכחן דהוו נהיגי בהו האמוראים בבבל דלא גזרו בח"ל רק בארצות הקרובים לא"י ולא ברחוקים. ואע"ג דחלה נוהג' בכל הארצות. וחילק בה משום דחלה דמיא טפי לחובת הגוף מלחובת הקרקע משום דבעל העיסה חייב בה ולא בעל הקרקע ולא דמי לתרומות ומעשרות דחובתם רק על בעלי הקרקע ולפ"ז כ"ש שמטת כספים שתנהוג בכל הארצו' דחובת הגוף ממש היא כדאיתא בהדיא פרק קמא דקדושין קרוב לסופו. י"ל דמ"מ הואיל ואתקש שמטת כספים לשמטת קרקע ושם שמטה חדא הוא דתרווייהו בקדושת שביעית תלוי ובזמן הזה לא נתקן אלא זכר לשביעית דמיא טפי לחובת הקרקע מחלה וכן משמע התם פ"ק דקדושין דהא אי לא הוה קרא הוי דרשינן דאפילו בזמן השמטת הקרקע לא תנהוג שמטו' בח"ל אלא בא"י והשתא נמי דרבינן קרא מ"מ דמיא נמי לחוב' הקרקע משום דשם שמטה חדא הוא כדפריש' והא דכתבו המחברי' דר"ת כתב פרוזבול בימיו וכן הא דלעי' דכתב אשיר"י דיש לנהוג תורת שמטת כספים אפשר לא ס"ל כהך שינוייא דר"י דיש לחלק בח"ל בין ארצות קרובות לרחוקי' וכן הוא האמת דר"ת תירץ ההיא דתרומות ומעשרות בע"א ולא כשינוייא דר"י אכן אנן אשינויי' דר"י סמכינן לענין שמטה וגדולה מזו אשכחן לגבי כלאים דנהוג עלמא כר' יאשיה דאינו חייב עד שיזרע חיטין ושעורין וחרצה במפולת יד וכתב ר"י דאע"ג דאיכא כמה סתמי דלא כר' יאשיה מ"מ בדורות אחרונות בימי רב נחמן בר יצחק הקילו לנהוג כר' יאשיה הא קמן דאפילו באיסור דאורייתא סמוכים דרי בתראי אחר תנא נגד כמה סתמי כ"ש במאי דתקון רבנן רק לזכר שביעית דנוכל לסמוך אחר שינויא דגאון אע"ג דגאוני קמאי לא בעי לסמוך עליו ואני אומר מה שנתפשט המנהג שאינו נוהג האידנא דיני שמט' לפי שרובי חובות הן בשטר וכותבין בו בקבל' חרם ובשבועה א"כ צרי' לקיי' שבועתו אם הגיע זמן הפרעון קוד' השמטה א"כ היה לו לשלם קודם השמטה וכל זמן שלא שילם חובו עובר על שבועתו והוא בנדוי וכ"ש אם הגיע זמן הפרעון אחר השמטה דאין השמטה משמטת כלל שהרי לא בא לכלל לא יגוש וכמו שפסק ר"ת בריש מכות ואפילו לר' אליה הזקן שפסק דמשמטה כה"ג מ"מ מאחר שקבל עליו בשבועה צריך לקיי' שבועתו כדפרי' וזהו פשיט בעיני דלא גרע קבלת שבועה מאלו התנה ע"מ שלא תשמטנו בשביעית דמהני ולכך בעיני נרא' כל ירא שמים שרוצה להלות בעל פה ובשטר בלא קבלת חרם ושבועה כאשר הרבה נמנעים להכנס בעונש חרם ושבועה א"כ יתנה להדיא מ"מ שלא תשמטנו שביעי' ואם ירצה יכתבו בשטר ואפי' לא יכתבנו בשטר אפש' שזהו נאמן במה שהתנ' כך כאשר נכתוב לקמן שוב מצאתי בתשובת הרמב"ן והיא לרשב"א וז"ל על מי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלו' והגיע שמטה תוך זמן ההלוא' אין שביעית משמטת דק"ל המלו' את חבירו לעשר שני' אין שביעית משמטתו וכן אם הגיע זמן ההלואה קודם שביעית ונשבע שיפרענו ליום פלוני ולא פרעו כבר עבר על שבועתו והיינו ממש כמו שפירשתי אלא שאח"כ כתב לא נשבע זה לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב שאלו מחל לזה את חובו אין חיוב שבוע' חל עליו כלל ואז יכול להתיר שבועתו שלא ע"פ חכ' בכענין זה שהרי זה כמו שהתקבל את חובו דאפקעתא דמלכא הוא דהפקר ב"ד הפקר דאורייתא כדיליף ליה מאלה הנחלות ע"כ גם אני חוזר מדעתי הראשונה ואומר דשבועות לא מהני אם הגיע זמן הפרעון קודם השמטה לאו מטעמא דיליה דיש התרה לשבועה זו או מכח הפקר ב"ד הפקר אלא משו' שאין כאן שום שבועה עוד לחול כי שבועה שנפרע לשלם ביומו כבר עבר עליה בשבועת ביטוי דהיינו אוכל ולא אוכל ומעוות שלא יוכל לתקן הוא אלא מאי אית לך למימר הלא כל יום עומד עדיין בשבועתו לפרעו כי לא דמיא לשבועת ביטוי כשעבר זמנו דבטלה לגמרי כי הכא נשבע לחבירו לשלם לו ליום פלוני והלאה עד שיגיע לפרעון. מ"מ כשעברה השמטה עליו. פרעו באפקעתא דמלכא בפרט לפי מה שכתבתי לעיל בסימן ל"ד דאפילו הגזילה שגזל חבירו ממנו חשוב פרעון ויכול לישבע סתם שפרעו והיינו משום דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל. והנה תורה צוה עליו להשמטו ולא יתבענו עוד ואפילו בא לשלמו צריך לומר משמט אני כ"ש דחשוב פרעון מן התורה ואפילו נשבע לפרעו במעות מזומנים ולא בשום פרעון אחר דבכה"ג גבי גזל לא יכול לישבע שפרעו מ"מ הכא חשיב פרעון גמור ולא גרע מאלו מחל לו החוב דאפקעתא, דמלכא הוי מחילה גמורה שהרי צ"ל משמט אני כלומר מחול לך ולא עוד שמחויב להחזיר לו שטרו כל היכא שעברה עליו השמטה מאחר שהחוב נמחל כמו שכתב הטור והוא מספר התרומו' שפסק כן בשם הרמב"ן וכן פסק הרא"ש בתשובה בשם הרמב"ן. ומ"מ אומר אני דוקא לשבועה הוא' דאמרינן אבל לקבלת חרם שהוא נדוי וארור והיא באה אפילו בתנאי כקללת חכם שבאה אפילו על תנאי כ"ש היכא שנראה כאלו שעבר על התנאי שקבל עליו לפרוע לו לדעתו ושלא לדעתו כי הכא דיצא ידי חרמו נדוי באה לחול עליו עד שיפייסנו בחובו בתשלומין גמורים ומה שכתב הרשב"א להתיר לו חליצה להתיר קבלת חרמו שקבל עליו לדעתו והפקר ב"ד הפקר לא אמרו אלא על גוף השמטה שתשמט אבל לא נגד מה שהוא בעצמו קבל עליו שלא תשמטנו דהאי קבלה לא גרע מאלו התנה תנאי בעלמא שלא תשמטנו בשביעית דלא משמט תו מסיק אמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכים פרוזבול וכן תני רמי בר חמי יתומים אין צריכים פרוזבול ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים

מד תנן התם אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו קרקע מזכהו בתוך שדהו כל שהוא וכמה כל שהוא אמר רב יודא בר אשי אמר רב אפילו קלח של כרוב אמר רב יודא השאילו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרזבול איני והא תניא הלל אין כותבין אלא על עציץ נקוב נקוב אין שאין נקוב לא ואמאי והאיכא מקומו. לא צריכא דמנח אסיכי פי' יתדות וכתב הרא"ש וסיכי הן של בעל קרקע ופשוט מהא דרב אשי מקני לה גידמ' דדיקלי פי' גזע של דקל שנקצץ וכתוב עליו פרוזבול וכתב הרא"ש ואף ע"י אחר כדתניא לעיל מזכהו בתוך שדהו כל שהוא. מזכהו משמע ע"י אחר והקילו בפרוזבול אע"ג דחוב הוא לו עכ"ל. וכתב הר"ן ומסתברא דמאי דאמרי' מזכהו בשד' כל שהו שאם הי' שם וצוח לא מהני שאין אד' זוכה בע"כ ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני ומכאן נ"ל דמאי דק"ל זכין לאד' שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אף שהדבר הנמשך ממנו חובה שהוא יתר על הזכות זכה וקנ' דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהו' מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו וא"פה אמרינן דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי פרוזבול והיכא שצוח לדברי רשי' דהאי דבעינן