ים של שלמה על גיטין ש

חרטה קודם שנודע להם יכולים להתיר לו. גם נראה מה שכתב הטור בשם ר"ת שאם נדר בפני שלשה אפילו לא פרט אותם אלא אמר סתם על דעת רבים אין לו התרה דמסתמא על דעת רבים העומדים לפניו קאמר וכל זאת להלכה אבל למעשה אני אומר שאין להתיר שום נדר על דעת רבים כדעת הר"ן אם לא לצורך דבר גדול. ומ"מ היכא שאומר על דעת רבים ובפרט שנים יש לו הפרה אע"פי שהזכיר דעת רבים מ"מ פרט שנים אישתכח דלא דעת רבים הוא לכ"ע. ולענין אם צריך דעתם ככתבם או לא. התו' כתבו דהנודר על יחיד. יכולים להתיר לו בלא דעתם וכ"כ המגיד להדיא הנודר על דעת יחיד ואיכא למימר דוקא יחיד אבל הנודר על דעת שני' נהי דיש לו התרה מ"מ צריך נמי דעתם בהתרה אכן הרא"ש כתב להדיא שנדר על דעת יחיד או שנים יש לו התרה בלא דעתם דהא אשה על דעת בעלה היא נודרת ויכול החכם להתיר את נדרה ע"כ ואין לו ראי' בנודר על דעת שנים דאיקרי רבים ויהא לכל הפחות נדר על דעת רבי' בלא רשות וכן מסתבר בעיני ולפי זה מתישב שפיר מה שאמרו בפרק ב' דשבועות שאמר משה לישראל לא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום כי היכא דלא תיהוי הפרה לשבועתייכי דמשמע דעל דעת שנים קרא נדר על דעת רבים ואין לו הפרה ודחק הרא"ש וכתב מדברי התו' דלשם יש רוצי' לדקדק מכאן דבנדר על דעת רבי' היינו על דעת שני' כי הכא הקב"ה ומשה וליתא דרבים בכל מקו' הן שלשה כדאמרי' ימי' שני' רבים שלשה ומהתם גמרי לנדר שהודר ברבים בפרק השולח כו' וכל זה דוחק דא"כ לא הל"ל על דעתי כלל אלא על דעת המקום לחוד. אבל לפי מה שפי' לא קשה מידי דהכי קאמר כי היכי דלא תיהוי לכם הפרה לפי שעל דעת שנים אין לו התרה בלא דעתם וא"כ בודאי לא יסכים הקב"ה להתירו לרעה וכן עיקר בעיני

לט פסק מסקינן בסוגיא הא דעת רבים אין לו הפרה וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה דההוא מקרי דרדקי דאדרי' רב אחא דהוה פשע בינוקי ואהדרי' רבינא דלא אשכח דדייק כוותי'. וכתב הרא"ש וז"ל והא דמתירין לדבר מצוה היה אומר ר"ת דהיינו טעמא משום דסתמא ניחא להו לרבים. ולא נראה בעיני טעם מספיק דבודאי נדר על דעת רבים אין לו התרה כלל אפילו יתרצו דעתם להתיר לו הנדר כדמוכח מסוגיא דאל"כ לא הוי משני מידי לרב נחמן דס"ל אין צריך לפרט את הנדר מה מועיל שיתיר על דעת רבים שמא יפייס אותם שיסכימו דעתם להתיר לו. וכ"ש לפי מה שכתבתי דאפילו על דעת שנים צריך דעתם להתיר א"כ בשלשה לא יועיל התרה אפילו מדעתם אלא נרא' בעיני מאחר שתלה נדרו בדעת רבים דאלימא מילתא מכ"ש שיתלה דבריו בדעת קונו. וא"כ לא עדיף דעת רבים מדעת קונו ומאחר שהוא דבר מצוה ניחא לשם יתברך להתיר נדרו אפילו אותן שלשה לא יתנו דעתם והוי כאלו התנה בכך. כתב הר"ן וז"ל ר"ת גורס כך ההוא מקרי דרדקי ואמר דלא אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה אלא כההיא עובדא דה"ל כעין נדרי טעות שהיו סבורים שהתינוקות יצליחו יותר בלימודן במקרי דרדקי אחר ונמצא להיפך אבל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמת שאין לו התרה. והביא ראיי' מדקאמר ר' יודא לקמן בפירקין הכל מודים נדר שנדרו בו רבים לא יחזיר ומוכח לה מדכתיב גבי גבעונים ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה. דאלמא לא היה הפרה לשבועתן ואעפ"י שיש מצוה בהריגתן דכתיב בהו לא תחיה כל נשמה וברבים לר' יהודא בעינן דעת רבים לרבנן. ולאו ראיי' היא דכיון שחזרו בתשובה לא היה מצוה בהריגתן וכדתנא בפרק ואלו נאמרין וכתבו להן למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות. מלמד שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן. ולפיכך נראה דכל דבר מצוה אפילו על רבים יש לו הפרה. ע"כ וכן נראה עיקר דאי כפי' ר"ת משום נדרי טעות א"כ לא צריך שום הפרה ובגמרא משמע דיש לו הפרה ועוד דאי כדבריו אפילו בלא מצוה נמי היכא שנדרי טעות הוא כה"ג דבטל אלא נראה בעיני דלא הוי טעות כי אותו החסרון שהיה מכח התלמידים לאו חסרון הלימוד הוא שלא יוכלו לקבל הימנו הלימוד כראוי. אלא שיש לחוש לחולשת הנערי' ואותו החסרון עדיין במקומו עומד אלא שמצאו פתח וחרטה באופן שדיוק הלימוד והעיון עם הנערים עדיף מבדעת חסרון חשש החולשת ובענין זה אהדרי' רבינא בפתח וחרטה. ומאחר שהוא לדבר מצוה אבל בלא דבר מצוה לא מהני פתח וחכטה דהא אין לו התרה כלל

ט פסק נדר בעת צרה קבלה בידינו שאין להתיר וכן נמצא כתוב בשם הגאון ר' יהודא חסיד ונרא' בעיני שאין זו מן הדין אלא משום סכנה שלא יחזור עליו הצרה וכן נמצא בספר חסידים אבל מן הדין יכולים להתיר, אפילו בעת צרה ויש דייקי מקרא שיכולים להתיר בעת צרה מדאמר דוד ע"ה נדרי לה' אשלם. וגומר. ומאי רבותא שלא הניח להתיר לו נדרו אע"פ שידוע שכל נדריו היו בעת צרה. עוד יש נדר שאין מתירין אם נודר שלא יתירו לו את נדרו ואם יתירו לו אזי רוצה להיות כופרן כתב המרדכי בפרק האומנין אותו שנדר ואמר שאם ישאל על נדרו אינו יהודי אסור לשאול פן יכפור. ואם נשאל בדיעבד טעון כפרה וסליחה וצריך לקבל דברי חבירות עכ"ל ובתשובות להרמב"ן סימן ע"ד כתוב על א' שנשבע ואמר על זמן שיתחרט מזה דעתו באמת שלא יאמין בשם ית' ואח"כ נתחרט ונשאל על נדרו כיון שהגביה עליו כעסו ונבל עצמו לומ' כן צרי' להוכיח ולומר שאין לשום איש מכלל ישראל ליתלות זה בשום ענין וכעין כופר הוא בשעתו ותדע שהרי זה אע"פ שלא התירו מ"מ מתחרט הוא וזה תלה אמונתו בחרטתו והרי נתחרט ומוציא על עצמו דיבה הוא כסיל וקרוב הדבר להחמיר עליו שלא ישוב לכסל זה עוד עכ"ל. והיכא שאומר שאם ישאל על נדרו יהא מנודה בשני עולמו' לפי דעת הרש"בא ז"ל יש לו התרה שכתב בתשובה שעל מי שנדה עצמו בשני עולמות אם לא יעשה כך וכך ועבר ולא עשה לשון חכמים מרפא וחכ' עוקר את הנדר ואת הנדוי מעיקרו וכאילו לא היה הנדר והנדוי כלום וענין יהודה דאיתא בהחובל מפני שהיה סבור דנדוי על תנאי אם נתקיים התנאי אין צריך הפרה וע"כ לא שאל על נדוי. הא שאל הכל היה מופר על פי שאלה לחכם כדאמרינן בפרק אלו הן הגולין נדוי על תנאי צריך הפרה עפ"י שנתקיים התנאי מנ"ל מיהודה וכו' עכ"ל. אכן המרדכי כתב בפרק האומנין וז"ל פסק הר"ר פרץ נדוי של העה"ז יש התירא ושל עוה"ב אין לו התירא. ויש מפרשים דטעם דר' פרץ משום דאכתי לא חל הנדר. ומיהו זה אין נ"ל שהרי מיד שחל הנדוי מעתה ולעולמי עולמי' ודעתי נוטה דלכך אמר הרב דאין לו הפר' שהרי נכנס בנדוי הבריות בעוה"ז ובנדוי של מקום בעוה"ב ונדוי הבריות תלוי היתירא בבריות ושל מקום תלוי היתירא במקו' וכן ביהודה מצינו שהיו עצמותיו מגולגלין בארון עד דשריי' רחומנא. ורבינו ירוחם כתב נמי שקבל מרבותיו שהמנדה עצמו בעה"ב אין לו הפרה מההיא דיהודה ולפיכך לא התירו לו לא יעקב ולא משה רבינו והיו עצמותיו מגולגלין בארון עד שהתפלל עליו משה רבינו. ע"כ. וכן נראה בעיני עיקר. אכן אם נראה ממעשיו שלא יכול לקיים נדרו ובודאי יעבור מתירין לו נדרו ונדויו דאף את"ל שאינו מועיל להיות נקי מב"ד של מעלה מ"מ לא יהא עונש כ"כ מרובה מאלו לא התירו כלל. גם בהדי כבשי' דרחמנא למה לן מה דאית לן למיעבד עבדינן

מא מתני' העדי' חותמין על הגט מפני תיקון העול' ופריך מפני תיקון העול' דאוריי' היא דכתי' וכתוב בספ' וחתו' והעד עדי' אמר רבא לא נצרכא אלא לר"א דאמר עידי מסירה כרתי תקנו רבנן עידי חתימה זימנין דמייתי עדים. א"נ זימנין דאזלי עדים למדינת הים משמע דוקא מפני תקון העולם אבל מן הדין כשר בלא עידי חתימה. ולעיל בפרק שני תנן וחכמים מכשירים על נייר מחוק ועל הדפתרא. ומוקי לה כר' אליעזר דמכשיר בדבר שיכול להזדייף דסמכינן אעידי מסירה וגם נראה לכתחלה מכשר ר' אליעזר מדקאמר ת"ק לעיל בפרק ב' אין כותבין על נייר מחוק וקתני וחכמים מתירין משמע מכשירין לכתחלה וכותבין. ועוד דבדיעבד לא שייך למיתני מכשירין כדמוכח לקמן בפרק הזורק דאיכא למ"ד בגט ישן לא יגרש לכתחילה ואם גירש תנשא וקרי לי' פסול דפריך לקמן גבי שלשה גיטין פסולין ותו ליכא והאיכא גט ישן משמע דהיכא דפסול לגרש לא שייך למיתני מכשירין והא דתנן התקין רבי גמליאל שיהיו עדים חותמין על הגט לא שיהא צריך לעשות כן לכתחלה אלא תיקן ולימד לעשות כן כדי שלא יהא צריך לעידי מסירה אבל אם ירצה לכתחלה לסמוך על עידי מסירה יש לסמוך וכן פי' רש"י לעיל בפ"ק דרבי אליעזר מכשיר אפילו לכתחלה. ע"כ. וכך הוא ביאור דבריו תחילה כתב דוקא מפני התקנה הוא דחותמין אבל מן הדין כשר בלא חתימה כר"א ואע"ג דר' אליעזר אחר התקנה היה ומן התקנה משמע שלא יתנו גט בלא חתימה אין הפירוש משמע אחר התקנה אין כשר לגרש בו בלא עידי חתימה לכתחלה. ובסוף כתב ואף לכתחלה מכשיר ר"א עם חתימה שאם רצה לכתחלה לסמוך על עידי חתימה לבד הרשות בידו. ולענין דינא נראה בלא עידי חתימה אין להכשיר הגט לכתחלה שהוא כנגד התקנה דאי אפשר לפרש שאינה אלא עצה טובה מדנקט במתני' גבי אינך תקנות משמע דהא נמי תקנה ובגמ' איתא להדיא תקינו רבנן כו' משמע דתקנה הוא ועוד אי לאו הוה תקנה אלא עצה טובה מה צריך לתקנה כבר ידעינן מקרא דכתיב כתוב בספר וחתום שהוא עצה טובה אליבא דר"א כמו שפי' רש"י ואף הא"כ שכתב להכשיר בלא עידי מסירה כלל כאשר הבאתי לעיל בפ"ק סי' יו"ד היינו דוקא דיעבד כדמשמע מדבריו שהוא כשר ותנשא בו לכתחלה אבל לא כתב שכשר לגרש בו לכתחלה והיינו טעמא שהוא כנגד התקנה אם לא היכא שיש לחוש לעיגון מסתברא דשרי לגרש בו דהוי כמו דיעבד וכולי האי לא תיקנו לפסלו. ועוד אומר אני דנהגו כ"ע לחתום עדים בגט ולא שמענו אפי' מימים קדמונים שהובא גט בלא עדים. אם יתנו הגט בלא עדים אין לך לעז גדול מזה ואיכא למיחש לקלקול וגרע יות' מחתמו שלא לשמה דלא מינכרה ריעותא כל כך. וא"כ כל זמן שלא נשאת ואין לחוש לעיגונא ראוי שיכתבו גט אחר. ודוקא שנתנו הגט מאחר שנתגרשה בו מדאורייתא הוא שראוי לחוש לעיגון ותנשא בו. אבל כל זמן שעדיין לא ניתן אפילו היכא דיש לחוש לעיגון אין ראוי ליתן לכתחלה נגד התקנה ואיכא למיחש ללעז ומאחר שג"כ לר"מ פסול מדאורייתא. הנראה בעיני כתבתי

מב מתניתין התקין הילל פרוסבול מפני תיקון העולם. משנה זו איתא נמי בסוף שביעית. ומייתי לה הכא בגמ' לפי שראה שנמנעו מהלות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמ' לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל עמד והתקין להם פרוסבול וז' הוא גופו של פרוסבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקו' פולו