ים של שלמה על גיטין רצט

השם או כינוי ולאפוקי מפי' רש"י דלא בעי הזכרת השם ואפשר דמדמה לשבועת היסת וס"ל דלא בעי הזכרת השם אבל דעת הרמב"ם והטור אחריו דאף להיסת בעי הזכרת שם ואפילו אומ' בלשון אחר צריך לומר אהא בארור לה' אלקי ישראל או מי ששמו חנון אם יש לזה אצלי כלום או שב"ד אומרים לו כך וא"כ שבועה דרבנן אף שהיא חוץ לב"ד לא גרע. מסקינן בסוגיא ההיא איתתא דאת' לקמי' דרב הונא אמרה ליה הב לי כתובתי אמרה לה מאי איעביד לך דרב לא מגבה כתובתא לארמלתא אמר' ליה מידי האי טעמא אלא דילמא נקיטנא בידי מכתובתאי חי ה' צבאות אם נהניתי מכתובתי כלום. אמר רב הונא מודה רב בקופצת פי' רש"י ז"ל הואיל וקופצת ונשבעת תגבה וכן משמע בירושלמי דגרסינן עברה ונשבעה רב הונא אמר נשבעה נשבעה אבל ר"ח ז"ל כתב מודה רב בקופצת מעצמה ונשבעה שכיון שעברה ונשבעה משביעין אותה שבועה כתקונה על דעת ב"ד ומגבין לה כתובת' ומוכח לה מדאמרינן בפרק הגוזל קמא אור רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו עליו בשבועה שוב אין משתלמין ממון ופרכינן עלה ומשנינן כאן בקפץ כאן בשלא קפץ אלמא בקפיצה לאו חשיבי שבועה. ולאו ראיי' היא דלעולם שמה שבועה והתם היינו טעמא משום דלא קרינן ביה ולקח בעליו ולא ישלם שהרי לא קבלו בעלים שבועה אלא הוא מעצמו הוא שקפץ. ויש דוחין ואומרים נהי דקופצת ונשבעת מהני ולא בעי שבועה אחרת מ"מ לא איירי הכא שלא נשבעה בלא נקיטת חפץ או בלא דעת ב"ד דלא מהני וכן כל קופץ ונשבע דאי הוי חייב שבועה לא הוי סגי ליה ה"נ בקופץ לא מהני והכא מיירי בקופצת ונשבעה על דעת ב"ד אלא שהתלמוד לא חש להאריך וכן מצאתי כתוב ודברים של טעם הם מ"מ אומר אני פשיטא דקופצת ונשבעה אפילו בלא נטילת חפץ דאין צריכה שבועה אחרת דלא גרע משבועה דחוץ לב"ד שהיא נשבעת ודיו והתם משמע דקפץ ונשבע אפילו בב"ד דמיא לשבועה שחייבו חכמי' ונשבע חוץ לב"ד ומ"ה מיושב מה שלא הביא הרי"ף והרא"ש ושום מחבר הא דמוד' רב בקופצת משום דפשיטא דמהני מאחר דס"ל דנשבעה חוץ לב"ד מהני ודוקא לרב הוי חידוש דס"ל אין משביעין חוץ לב"ד מ"מ מוד' שאם קפצ' ונשבע מהני ולאו משו' דקפצה ונשבע' עדי' אלא היינו טעמ' משו' מאחר שכבר נשבע' א"כ לית תקנה על העונש מעוות שלא יוכל לתקן הוא ומה לנו להוסי' בעונש ומ"ה נוטלת כתובתה בלי שבועה אחרת ומ"ה נראה פשוט מי שקפץ ונשבע שלא כתיקונה לא מיבעי' דאם חייב שבוע' בנקיט' חפץ וקפץ ונשבע שלא בנקיט' חפץ שחוזר ונשבע ואף הדיין שמשביע בלא נקיט' חפץ דצריך נק"ח הוי כטועה בדבר משנה וחוזר כדאי' בפרק שבועת הדיינין וה"ה אפילו נשבע בנקיטת חפץ אלא שלא נשבע על דעת ב"ד כתיקונה שחוזר ונשבע. וקופצת דהכא דאמרינן דמודה רב איירי שנשבעה על דעת ב"ד וכדפי' במרדכי אבל לא נשבעה על דעת ב"ד אפילו לשמואל לא הוי שבועה דאיכא למיחש לרמאי ואין לומר איך יעשה שבועה על שבועה דגדולה מזו מצינו מי שנתחייב שבועת היסת ונשבע ושוב בא עד אחד דצריך לחזור ולישבע שבועת התורה כמו שכתב הרא"ש בשם הר"יף בריש שבועת הדיינין אע"פי שנשבע מתחילה כראוי כ"ש היכא שלא נשבע כראוי שצריך לחזור ולישבע כראוי. אבל היכא שקפץ ונשבע ולא מיגרע מידי משבועתו אפילו נשבע חוץ לב"ד אינו חוזר ונשבע דלא מצינו דאיכא גריעותא בקפץ ונשבע או חוץ לב"ד כי אם אליבא דרב משנשבע ואח"כ באו עדים דלא קרינן בהו ולקח בעליו ולא ישלם כדפי' הר"ן

לז פסק מה שמשמע בירושלמי שאין להתיר נדר של שחוק כך כתב המרדכי פרק השולח וז"ל מכאן ראיי' דאין להתיר הנדר של קוביאות דהיינו לשחוק בקוביא וגם ריב"א לא היה רוצה להתיר הנדר דקוביאות ע"כ. אכן בתו' בפרק השולח כתבו והיה אומר הר"ר טובי' זצ"ל כל נדר קוביא עתה יש להתיר כי השוחקי' אינם יכולים להתאפק ולמשול ברוחם. אבל הרשב"א כתב וז"ל שאלת מי שנדר שלא לשחוק בקוביא לזמן ידוע ובא לשאול על נדרו ואומר שירא שמא יתקפנו יצרו ולא יוכל להעמיד על עצמו ונמצא עושה שתי רעות שוחק ועובר על שבועתו. תשובה מסתברא דאין נזקקין לו דשחוק בקוביא עבירה היא ואין מתירין לו נדר לעבור ואם מפני שלא יכשילנו יצרו לעבור על שבועתו ישביע את יצרו ואין אומרים לאלו שיזדקקו לעבור עבירה קטנה כדי שלא יעשה גדולה. וכתב עוד בתשובה שמ"מ אם התירו מה שעשו עשוי. והרשט"ה אומר שלא הותר בדיעבד והוכיח בראיות ודעתי מסכמת עמו היכא דאין ראוי להתיר הוי כאלו התירו בלא פתח וחרטה שאינו מותר כלל. אכן בהגה' בתשב"ץ בשם מהר"כ מצאתי דוקא משחק בקובי' שאין לו אומנות אחרת והוא פסול לעדות מחמת כן אין להתיר לו נדרו של שחוק. אבל אדם שאין אומנתו בכך ולפעמים הוא שוחק יכולים להתיר לו. ע"כ. וכן מצאתי בשם מהר"מ מ"ץ הלכה למעשה להיתר וכ"ש להתיר משום פקוח נפש. ותמה על מה שמצאתי כתוב בשם הרשב"א וז"ל שאלת באותו שנשבע ע"ד רבים שלא ישחק לשום שחוק בעולם שיש בו מעות ונשתטה וחזר ונשתפה ולפעמים חוזר לשטותו ויום אחד שחקו לפניו ומצא מנוח ונוח לו אמר שאם יכול לשחוק במעות שימצא מנוח ורפא לו ושאלת אם מותר להתירו אם לא. תשובה מסופק אני בדבר זה דאפש' לומר שהוא מותר ויש בדבר משום פקוח נפש וכמו ששנינו המכבה את הנרוכו' מפני רוח רעה או בשביל החולה שיישן פטור. ובסוגיא דשמעתין התם בחולה שיש בו סכנ' ומותר לכתחלה וכו' ומוקצ' מרבותיי ז"ל דכל הנך דתנן במתני' סכנה יש בהם ומותר לכתחלה ושמא אם הוא מסופק מותר דספק נפשות להקל. ובפרק מפנין אמרו גבי יולדת שאם צריכה נר חברתה מדלקת ואוקמינהו בסומא ומשום דמיתבא דעתה וכו' וה"נ דאיכא רוח רעה ואפשר דאתי לידי סכנה ומשום יתובי דעתי' שרי' ליה כו' ותימא לי מה ספק יש בזו אין לך ספק פקוח נפש גדול מזו ואפילו לא יועיל אלא לשעה מ"מ מפקחין פקוח נפש אפילו לחיי שעה כדאי' ביומא ומ"ה נראה היכא דליכא חכ' או ג' הדיוטות אפילו בלא התרה שרי אבל בהתרה פשיטא ופשיטא דשרי אפילו לא הוי פקוח נפש כ"כ מ"מ אין לך מצוה גדולה מזו לרפאותי קצת מחליו ולהסיר ממשתגעותו אפילו לפרקים וכבר אמרנו דלדבר מצוה שרי להתיר אפילו על דעת רבים מצאתי כתוב מי שנדר שלא לשחוק לא ישחוק אחר עבורו שלוחו, של אדם כמותו ע"כ. ומהר"מ מ"ץ דלעיל התיר וז"ל מי שנדר שלא לשחוק בקוביא אם יכול אחר לשחוק עבורו הוי ידוע כי מהר"מ כתב דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם אם בלשון בני אדם שכל האומר כן ר"ל לא הוא ולא אחר בעבורו או לאו ואם לא נוכל להתברר נלך אחר לשון תורה דבכל מקום שלוחו של אדם כמותו. ואע"ג דלר' סמא דאמר היכא דאי בעי עבד והיכא דאי בעי לא עבד לא מחייב שלוחו לית הלכתא כמותו אלא כרבינא. ולפי שאני יודע מעמדך ועניינך אני רוצה להתיר שתהא מותרת זוגתך לשחוק בקוביא אבל אתה יש לך למנוע, ע"כ וקולא גדולה היא בעיני להתיר לו שאשתו תשחוק וכדאי הוא להתיר נדרו בענין זה שתשחוק אשתו דהוא מילתא דלא שכיחא ואין יצרו כל כך מתגבר בזה ובסוף ימנע עצמו מן השחוק לגמרי אבל בלא התרה לשחוק בעבורו אסרו כל הגדולים. והא לך מה שכתב רבינו ירוחם בשם ר"ת הנודר או הנשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורל ולא לשום אדם בשבילו ודוקא מנה גדול נגד מנה קטנה כדאמרינן פרק שואל אין מטילין חלשים בשבת משום קוביא עכ"ל ובתשובה כתב שבסוף חזה התנופה כתב הנשבע שלא ישחוק בשום שחוק שחוק הנקרא ב"לא בלעז אפישטאר בכלל ועיקר התשובה היתה כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון וראי' בפרק זה בורר עכ"ל ומ"מ נראה דאסור לשחוק בעבורו אכן להטיל גורלות בעבורו שאוסר וכן בתשב"ץ לא ידענו איסור מאחר דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם גורלות אינו בכלל ואפילו הוא עצמו שרי אף שגבי איסור שבת וי"ט דאסרינן שחוק וה"ה גורלות ואף לומר לגוי להטיל גורלות בעבורו שאני גבי נדרים דהולכים אחר לשון בני אדם. אכן אם נדר בזה הלשון שלא לשחוק שום שחוק בעול'זה הלשון כולל אפילו הטלת גורלו' אבל מה שאמר שום שחוק אינו בא לטפוי כי כך הוא לשון בני אדם בל"א איך וויל קיין שפיל ניט טון ור"ל כל מיני שחוק בין בקוביאות בין בפספסין בין שחוק קרטין בל"א אבל גורלות והמראות שבא לפרקים אינו בלשון בני אדם בכלל השחוק אבל אותם המראה שהוא ממרה עם חבירו בענין שחוק שהוא תדיר וכן המראה. אם תקדים יונך ליוני וכן בענין הסוסים אם מקדים יונים או סוס לענין המראה הוי בכלל שחוק ואסור אבל בהא ודאי שרי. כתב הרשב"א בתשובה על קהל שהסכימו והחרימו שלא לשחוק בקובי' ואח"כ רצו להתיר שאפילו כולם מסכימים להתיר אינם יכולים להתי' לפי שדבר זה מעצמו אסור ועוד נוסף עליו איסור ההסכמה והחרם והאיך יוכלו להתירו הגע עצמך סלק את החרם כמי שאינו היאך יסכימו רבי' להתיר את האסור כל מי שמסכים להיתר זה כמי שמסכים עבירה א' בכנופיא וכל שהיו הנסכמים רבים תהי' עתה ההסכמה רבת החטא והמהומה. וכתב עוד שאלת הרי שכללו בחרם שכל מי שיעבור יהי' מנודה אם יוכלו להתיר את הנדוי אם לאו כיון שנעשה לקיים החרם וכמו שאין מתירין החרם שהחרימו שלא לשחוק בקוביא כך אין מתירין הנדוי דעו כל מי שכבר עבר יכולים להתיר כדרך שמתירים שאר המנודים וכן נראה שמתירים את הנדוי אפילו מכאן ולהבא שאין היתר זה בגוף האיסור ממש בגוף השחוק אלא הקנס הוא שמתירין. ואיסור השחוק במקומו עומד:

ע"כ ודברים של טעם הן

לח פסק על דעת רבים. כתב הר"ן וז"ל כשנשבע בפניהם ואמר להם על דעתכם או שאמר על דעת פלוני ופלוני או שאמר סתם על דעת רבים כולי האי גוני על דעת רבים מקרי ואין לו הפרה וכן דעת הר"מבם ז"ל בפרק יו"ד מהלכות שבועות אבל רש"י ז"ל כתב על דעת רבים כך יאמרו הרי אנו מדירין אותך על דעתינו וכ"כ רב האי גאון בתשובה וכתב בשם ר"ת דעל דעת רבים היינו, על דעת פלוני אפילו שלא בפניהם אבל על דעת רבים לא כלום היא. וכל זה אינו במשמע אלא אפילו על דעת רבים לחוד אי לו הפרה וטעם משום דכל הנשבע על דעת רבים אלימא מילתא ואי אפשר לה שתהא ניתרת ע"כ ואני אומר דבודאי מי שנשבע על דעת רבים דעתו שלא יהא לו היתר כלל מ"מ לא הודר על דעת רבים ובחרטה אחת הותר כל הנדר דס"ס אין זה אלא נדר א' ובהתרה אחת סגי. גם אם נדר על דעת פלוני ופלוני ופלוני דפשיטא ליה לר"ת דהוי נדר על דעת רבים לא נהירא דס"ס לא הודר על דעתם מאחר שלא היה בפניהם. ומ"מ נראה שאף שלא בפניהם מהני היכן שנודע להם הנדר קודם שהותר א"כ קבלו הדבר ותלוי בדעתם. וחרטה תו לא מהני אבל אם לבש