ים של שלמה על גיטין רצז

אפילו היה בדעתו אח"כ לשלם את הגזילה ואישתמוטי הוא דעביד ולגבות עתה את חובו אינו יכול לישבע, וממילא שהשני יכול לישבע שפרע לו את חובו כי הגזילה שגזלו עולה לפרעון. אבל אם ראובן חייב לשמעון שבועה ופרעו וגזל ממנו שהוא שוה כדי פרעון חובו לא יכול שמעון לישבע על שטר שלא נפרע בעבור הגזילה שגזל ממנו דס"ס לשיקרא משתבע כשנשבע שלא פרעו שהרי פרע והיכא שבא לישבע שפרעו ודעתו היה על הגזיל' טוב לו שיאמ' לו ביחידי מפני החשד ידעתי שלא פרעתיך אלא הגזיל' שגזלת ממני וידוע לי חושב אני לפרעון. והיכא שטוען השני יברר לי באיך ומה שפרעת ובפרט האידנא דק"ל שצריך לברר כמו שכתבתי בריש ב"מ סימן ט"ו אפי' הוא מברר דבריו ואומר הגזילה שגזלת אותי חושב אני לפרעון נשבע על זה ונפטר במיגו דאי בעי נשבע ממש. מ"ה נראה היכא שנתקשר בשטר לישבע שפרעו במזומנים אז צריך להודות שלא פרעו וגזלו בידו ואם אינו רוצה להחזיר לו הגזילה נשבע על הגזילה וניפטר במיגו דפרעתיך במזומני' ומסיק אמר רב יודא אמר שמואל לא שנו אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה. ורבא אמר אפילו חוץ לב"ד נמי אין משביעין ופי' רש"י מפני ששבועת הדיינין שבועה של תורה היא ובנקיטת חפץ ס"ת או תפילין בידו ומשביעין בשם או בכינוי כדאשכחן גבי אברהם שים נא ידך תחת ירכי ועונשה מרובה. חוץ לב"ד שבועה דרבנן כקללת ארור ולא נקיט בידים מידי ואין עונש כ"כ לארמלתא. וכתב הר"ן ואע"פ ששבועה הבא ליפרע מנכסי יתומי' שבועת המשנה היא ואמרו הגאונים ז"ל שטכסיסה כשל תורה ואם לא נשבע וחפץ בידו נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. תקנה תיקנו כאן להקל בכך כדרך שתקנו שתהא גובה בנדר ותקנתן של יתומים היא אם רצו מדירין אותה ואם רצו משביעין אותה שלא בב"ד וכדאמרינן בסמוך ע"כ. והנה בא לתקן ולא תיקן דא"כ למה לא תיקנו שאף בב"ד נקראת שבועת התורה שהרי התורה ציותה לדיינים שישבעו את המחוייב לישבע בב"ד וא"כ אפילו הוא שבועת דרבנן עשאוה כעין דאורייתא לישבע בנקיטת חפץ לאפוקי חוץ לב"ד דאין לשם שייכא שבועה שמשביעין מן התורה א"כ בדרבנן לא בעי כלל נקיטת חפץ. ומדברי רש"י [יראה דאף הזכרת שם לא בעי וליתא כמו שנפרש לקמן סימן ל"ו והלכה כדשמואל בדיני דמשביעין אותה חוץ לב"ד ובלא נקיטת חפץ. אבל אין לומר דאף חוץ לב"ד בעי נקיטת חפץ ומ"מ לא חמירא כ"כ דלא אלימא כ"כ שבועה חוץ לב"ד כמו בב"ד כדמוכח בב"ק גבי הא דאמר רב בפ' הגוזל קמא גבי מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים דפטור ולקח בעליו פי' בשבועה ולא ישלם ופריך עליה מברייתא ומשני דאיירי בנשבע חוץ לב"ד דלא אלימא שבועה לאפקועי ממונא וכן פי' רש"י לשם. ובע"כ צריך לפרש כן. דלא שייך לפרש משו' דלא בעי נקיטת חפץ כי הכא דהתם איירי בכופר הכל דאף בב"ד אינו אלא היסת בעלמא ואין חילוק ביניהם בשבועה כלל אלא דהאי אלימא טפי. זה אינו נהי דאלימא לאפקועי לענין ולקח בעליו ולא ישלם דאיירי בב"ד לאפקועי מחוץ לב"ד דלא קרינן ולקח בעליו ולא ישל' ולא אפקועי ממונ' כי אתו סהדי אבל לענין עונש שבועה אין חילוק ביניהם בין הוא בב"ד בין הוא חוץ לב"ד וא"כ בע"כ צריכי' לפרש דחוץ לב"ד לא בעי נקיטת חפץ כדפי' רש"י דאז אין העונש כ"כ. ומסיק נמי א"ל רב יודא לר' ירמי' מדירה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד וליתי קלא וליפול באודני דבעינא כי היכא דאעביד בה מעשה פי' חפץ אני שישמע הקול באזני שהוגבתה כתובת' בימי להוציא מלבן של תלמידי דרב שלא היו מגבין כתובת אלמנה לפי שסבר שאין משביעין חוץ לב"ד ולא רצה נמי להדיר' שאמ' הנדרי' קלים בעיני ההמון ולא יחושו הנשי' לנדרך:

וכתב הרא"ש בשם ר"י דהאידנא נהיגי להשביע האלמנה אפילו בב"ד דבאותו ענין שאנו רגילין להשביע שגוזרין עליה בחרם ובשבועה שתודה על מה שקבלה בכתובתה אין העונש כ"כ מרובה כמו היכא דבשעת שבועה יוצאה שבועה מפיה לשקר דהוי כענין שבועת שוא דכתיב לא ינקה ע"כ והאידנא נהגו להשביע אותה בנקיטת חפץ ובפני ב"ד והיא נשבעת בעצמה מאין להם המנהג הזה לסתור דברי התלמוד. שוב מצאתי בנוסח השבעת כתובת' וז"ל ישבו שלשה דייני' ותקח האלמנה ספר בידה ותניח גם ידה עליו ותאמר בלשון זה הנני נשבעת בשם אלקי ישראל על דעת המקום ועל דעת יורשי בעלי ר' פב"פ ועל דעת הדיינין היושבים כאן שכל מה שישאלו לי מנכסי בעלי אודה להם האמת הידוע לי ואח"כ תחזור הספר למקומו ואז ישביעו' ב"ד שתוד' להם האמת באותה שבועה שנשבעה בפניהם שכל הנכסים שהניח אחריו בעלה פב"פ אותם הנכסים שבאו לידה כבר או הידועים לה שיבאו עוד לידה הן כסף הן שוה כסף אם יש בהן יותר מכדי פירעון כתובתה שהיה לה מבעלה וגם כוללין בשבועה זו שתודה האמת אם הנ"ל אתפסה צררי בחייו או אם נתן לה כלום בתורת פירעון כתובתה או למשכן או אם מחלה כתובתה לבעלה או אם החביאה או ממנה כתובתה או גזלה או גנבה או כסתה או הבריחה או נתנה לקרובים או לרחוקים מכל נכסי בעלה הנ"ל בין בחיים בין לאחר מיתה הן כסף או שוה כסף שנטלה יותר מכדי כתובתה שהיתה לה מבעלה הנ"ל עד כל מה שנשאר בידה לאחר מות בעלה על כל זה תודה האמת באותה השבועה וקודם השבועה תביא שטר כתובתה בב"ד ויהיו היתומים ג"כ במעמד. ואם הם קטנים יבררו להם הב"ד אפוטרופוס אם אין להם כבר אפוטרופוס ממונה ויהיה האפוטרופוס במעמד ותאמר האשה על דעת המקום ועל דעת יורשי בעלה. ע"כ וזהו ממש כדברי הרא"ש ואף שהרא"ש כתב שהן משביעין אותה לומר אמת ולא שהיא נשבעת בעצמה לומר האמת. אין חילוק בזה רק כשנשבעת שבועה עדיין לא יצא השקר מפיה דשמא חודה על האמת אין עונש' כל כך מרוב' כמו שכתב הרא"ש אח"כ וז"ל ולעניין שכנגדו חשוד על השבועה תניא בפרק כל הנשבעין אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ופריך וליתני נמי שבועת ביטוי. ומשני כי קתני שבועה דכי קא משתבע לשיקרא קמשתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא קא מישתבע לא קתני משמע דלא מיקרי בכך חשוד על השבועה. ומיהו ר"ת פירש שאם הציבור הטילו חרם ואדם עובר עליו או עובר על שבועת ביטוי דאוכל ולא אוכל הוי חשוד על השבוע' והא דקאמ' התם שבועת ביטוי לא קתני לא בשביל שהוא כשר אלא ה"ק לא קתני בשביל שאינו דומה לאחרים כי אינו מונה במשנה אלא אותם שבשעת שבועה דומה לשקר. וכה"ג איירי בפ"ק דב"ק גבי ר' חייא תניא י"ג אבות ור' אושעי' תני כ"ד אבות ומפרש מר מ"ט לא קחשיב הני ואע"ג דלכ"ע כל הכ"ד אבות הן. והביא ראיי' מה"ג שהביאו ההיא דהכותב ההיא איתתא דאיתחייב שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בההיא איתתא דחשידא אשבועתא וגרסי בה"ג דמפקא ש"ש לבטלה. ומפרש דעברה אשבועתה ומבטלה לה כגון שלא תאכל ככר זה ואכלה אותו אלמא משו' דעברה על שבועת ביטוי אפיך לשבועתא ומיהו אף לדברי ר"ת דחשיב חשידה על השבועה אפשר דאיתא להא דר"י דלענין עונש לא נפיש עונשה כמו היכא דיוצא שבועה לשקר מפיה ע"כ אלמא שכתב להדיא דשבועת ביטוי אינו חמור כ"כ לענין עונש וכ"כ המרדכי להדי' וז"ל והאידנא משביעין אפי' בב"ד דשבועה שלנו אינה חמורה כל כך משום דשבועה שלהם משביעין שאומרה אמת עכשיו ונמצא כשהיא משקרת בשעת שבוע' הרי זה שבועת שוא אבל השתא משביעין אותה שתאמר אמת אח"כ ממה שישאלו אותה וכשהיא משקרת לאחר השבועה הרי שבועת שקר ואינה חמורה כ"כ משום דבשעת שבוע' שמא היה בדעתה לומ' אמת תו' ע"כ:

ורבי' הרבנים אשר בעו"ה שוגים בזה ומשביעין אותה להדי' בנקיטת חפץ שלא קבלה כלום מכתובת' ואינו נכון מפני עונש השבועה כי לא אכשיר דרי

נוסח להשבעת כתובה בקיצור אשר נהג כן מורי חמי ז"ל והעתיק מנוסח של מהרי"ק והוא מועתק מהשבעת כתובה של מר"ם ז"ל

במותב תלתא בי דינא כחדא הוינ' ואתא לקדמנא מרת פב"פ אלמנת פב"פ הלוי ז"ל לישבע על כתובת' בפני ב"ד כתיקון חכמים והשבענו אותה בנקיטת חפץ על דעת המקום ועל דעתינו בחומר שבועה דאורייתא באפי יורשים שלא נשאר לה בידה יותר מכתובתה שוה פרוטה הן במטמוניות הן תחת הקרקע הן למעלה ושלא נתנה לאחר מתנה על מנת להחזיר ושלא מחלה כתובתה לבעלה ושלא מכרה לאחר ושלא בזבזה ושלא תפסה צרכו או שום ערמה כה"ג הכל קבלה על דעתינו בלא ערמה ומרמה וכל מה שנעשה נעשה היום כו'

ולפי מה שכתבתי שמשביעין אותה כעין שבועת ביטוי א"כ זה הלשון שכתוב בו כחומר ש"ד אינו נכון דבוודאי שבועה דאורייתא אם רוצה בעל הדבר שישבע שבועה גמורה בוודאי צריך לישבע. ובכאן הקילו עליה לעשות כעין שבועת ביטוי ע"כ נראה כמו שכתוב בנוסח אחר על דעת המקו' ועל דעתינו בלי ערמה ומרמה באפי יורשים כו' ואמת הא שכתוב בלי ערמה ומרמה יתור לשון הוא כי דעת המקום ודעתינו כולל הכל. ג"כ יש נוסחאות שכתוב והביאה לפנינו כתובתה ואלו עידי' וקיימו אותה בב"ד כו' וכל זו שלא לצורך דאפילו אין לה כתובתה כלל גובה כתובתה אלא א"כ שיש לה תוספת כתובה מיוחדת בכ"הג בעינן כתובה וקיום עדים ולא בע"א ראיתי בכמה נוסחאות שכתב שלא הגיעו לה כדי כתובתה והיינו שהנשים מותרות קצת מכתובתה דשמא קבלה קצת מכתובתה ומפני עונש שבועה עושין כך ומנהג יפה הוא

לה פיסקא מדירין אות' כו' אר"ה לא שנו אלא שלא ניסת בעת גביית כתובה וליכא למיחש שאם תנשא אח"כ שיפר לה הבעל לפי שאין הבעל מיפר בקודמין דכתיב ואם בית אישה נדרה אבל ניסת לא דמיפר לה הבעל. ופרי' וליחוש דילמא אזלה לחכם ויתיר לה הנדר, ומשני צריך לפרט את הנדר באיך ומה נדרה וכשישמע החכם שהוא דבר שאינו הגון שקבלה מכתובת' וגזלה את היתומים לא יתיר לה את הנדר. ורב נחמן אמר אפילו ניסת ולא חיישינן שיפר לה הבעל דמדרינן לה ברבים וסבירא דאין לה התרה. והנה הר"יף לא הביא הא דרב נחמן לפי שס"ל כרב הונא ולקמן נפרש. וכן דעת הר"אש וז"ל הר"אש מדעת התו' אהא דרב הונא דניסת לא וא"ת ידירוה שלא תאכל ככר זה אם גבתה מכתובה כלום ותאכלנ' לאלתר בפנינו. וי"ל דלא תיחוש לעונש זה אלא בנדר שעל ידו עומדת באיסור כל הימים וא"ת ידירוה על דעת רבים שאין לה הערה י"ל דהבעל יכול להפר אפילו נדר