ים של שלמה על גיטין רפג

מקודם בדרך כלל כגון שמסר מודעא ואמ' אף אם אבטלנו לא תיבטל אם לא שיבטל באחרונה הכל דרך הכלל כמו שכתב הרמב"ן וכדבריו הסכימו כל האחרונים של חכמי הספרד גם בעיני ישרו דבריו ומ"מ של ביטול מודעי שלנו דהיינו וכל מודעי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי כולהון אני מבטל בפניכם העדים בכל לישנא דאמרי רבנן דמבטלי בהן מודעות. ובלשון הזה כלול כל הביטולים שבעולם כאשר פירשתי בפרק חזקת הבתים סימן קי"ג ועדיף מאילו אומר עשרה פעמים מודעי זו אחר זו ומ"מ נהגו גבי גט לומר ג"כ לשון הרמב"ם שהוא מבואר להדיא בזה וכל הדברי' שדברתי מעולם שאם יתקיימו אותן הדברים יהיו ביטול על הגט זה. כל אותן הדברים אני מבטל בפניכם העדים פלוני ופלוני, והמנהג שהחכם אומר ביטול המודעו' והבעל אומר אחריו מלה במלה. ואם אינו יודע בלשון הקודש צריך לחזור עמו בלשון לוע"ז שיכיר אותו ואותו הביטול יעשה קודם שיתחיל לכתוב את הגט דאי לא ביטלו מקודם שמא מסר מודעא על כתיבת הגט. והוי נכתב בפסול מאחר שביטלו הוי שלא לשמה. וגם צריך לחזור ולבטל דשמא מסר מודעא על נתינת הגט. אף שהרשב"א חוכך להחמיר לומר שאף בזו אינו מתוקן אלא שיפסול העדים שיעידו על מסירת המודעי, ולדברי הרמ"ה שיודה שלא מסר מודעא והודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכל זאת אינו שוה לי כאשר כתבתי בפרק ח"ה. גם לשם כתבתי היכא. דהוה אונס בנתינת הגט או מתנה אפילו לא מסר מודעא או ביטל למודעא מ"מ לא הוי גט ומתנה בטילה דלא שייך לומ' אגב אונסיה גמר ומקני אלא במוכר שקיבל הדמים. אבל אין לחוש דשמא אחר הביטול חזר ומסר מודעא על כתיבת הגט לא חיישינן להכי מאחר שכבר ביטל כל המודעות. א"כ לא יעלה על דעת' שיהני. ואפשר דשוב לא מהני על כתיבת הגט מאחר שכבר ביטל המודעות וצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום אלא שיבטל הגט עצמו וזה אינו אלא במסירת מודעא על הנתינה כדפרישית לעיל סי' ט' ומה צריך לבטל שנית קודם הנתינה ומה שכתב הרמב"ם שלא יניחו לילך כו'. היינו משום דסבירא ליה שאם יבטל הגט ששוב לא יכול לגרש בו אבל לפי מה שכתבתי לעיל לית ביה מיחוש כלל. ומ"מ יש מחמירין שלא מניחים הבעל לילך מן העדי' שלא יעלימו עיניהם ממנו אלא א"כ שיש צורך בדבר קצת. ובמשומדי' יש להזהר יותר. ומ"מ נראה היכא דליכא משומד וליכא עישוי כלל ומגרש את אשתו מרצונו אפילו לא ביטל מודעא אין בו חשש כיון דמדעתה מגרשה, אין חשוד לקלקלה. כ"כ הרא"ש להדיא וכן הוא דעת הרמב"ם אלא שהמנהג לבטל המודעי אפילו כשמגרש מרצונו כאשר כתבו המרדכי והטור וכל האחרונים. ודין גט מעושה אכתוב אי"ה בפרק המגרש. ודין כפי' עיין בריש המדיר סימן ב': דין דגילוי דעתא לאו מילתא היא בגיטא

יג גידל בר ר' אילעי שדר לה גיטא לדביתהו. אזיל שליח אשכחה דהות יתיבה בטולא. ספרים אחרים. וכולה. פי' היתה אורגת, א"ל הא גיטך אמרה ליה זיל השתא מהא ותא למחר. אתא גביה וא"ל פתח ואמר הטוב והמטיב. כלומר שלא מסרת לה גט זה. אביי אמר הטוב והמטיב ולא בטול גיטא. ורבא אמר ברוך הטוב והמטיב ובטיל גיטא במאי קמיפלגי בגילוי דעתא בגיטא קמיפלגי. אביי סבר גילוי דעתא בגיטא לאו מילת' היא אף שהוא גילוי דעת דמוכח. עד שיאמר בפירוש. ורבא סבר גילוי דעתא בגיטא מילתא היא. והלכתא כאביי. והוא סימן הג' יע"ל קג"ם. דהלכתא כותיה ביע"ל קג"ם: דין מי שיש לו שני שמות בשני מקומות. צריך לכתוב שם הנתינה וכל שם שיש לו. ואם כתב שם הכתיבה וכל שם שיש לו בדיעבד כשר. ודוקא שהוחזק בשני שמות משונות שלא ידעו במקום הנתינה השם שיש לו במקום הכתיבה. אבל אם מכירין שני השמות בשתי המקומות. אפילו לא נכתב אלא שם א' כשר בדיעבד אלא לכתחלה כותב שתיהן או כותב אחד והשני כולל בכל שום שיש לו. ואם המגרש אשתו הוי נמי באחד המקומות שהיא שם. אפ"ה צריך לכתוב שם אחד וכל שום שיש לו ואם יש לו שם כנוי. כותב השם העיקר וכל שום שיש לו, וגבי משומד אין לכתוב שם גיות כלל אלא שם דיהדות וכל שום וחניכא ואפילו כבר נשתקע ממנו שם דיהדות' אפ"ה כותבים שם דיהדות וכל שום וחניכא כו'. ומה שכתבנו למעלה לכתוב כל שום שיש לו. יתבאר לפנינו פירושו בסימן שאחר זה

יד מתניתין בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. התקין ר' גמליאל הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו אשה פלונית וכל שם שיש לה. ומה שלא שנה נמי במשנה עיר פלוני וכל שום שיש לה לפרש לקמן אחר סיום השמות של איש ואשה. כתב הרא"ש מדברי בעלי התוס' הא דקתני שהיה משנה שמו, לא שהיה כתוב שם אחר שאינו שלו אלא כדמפרש בגמרא שהיו לו שתי שמות אחד ביהודה ואחד בגליל שכן דרך בני אדם הגולים ממקומן מחמת ממון או מחמת מרדין שמשנים את שמם פן יחקור אחר מקום חנייתן וירדפו אחריהן. ואם הוא מגרש באחד מן השמות זהו קורא שינוי שאם יגרש באותו שם שיש לו באותו מקום שהוא עומד קורא שינוי לבני אנשי המקום שהאשה עומדת כי יאמרו שאינה מגורשת כי אינם יודעים שיש לבעלה שם זה במקום אחר. ואם יגרש בשם שיש לו במקום שהאשה עומדת. נקרא שינוי לבני אותו המקום שהוא עומד. ואם תבוא האשה לגבות מנכסיו או להינשא באותו המקום יאמרו שאינה מגורשת לפי שאינן מכירין באותו שם הכתוב בגט. לכך התקין ר' גמליאל איש פלוני וכל שם שיש לו. פי' שם שנקרא לו במקום הנתינה שהוא עיקר להתיר האשה במקום שהיא עומדת. וכן מוכח בגמרא דקאמר עד שיגרש אשתו שביהודא בשמו שביהודה ושם דגליל עמו משמע דשם הנתינה עיקר ושם הכתיב' טפל ואף שהתוס' כתבו בשם התוספתא דמשמע איפכא דשם הכתיבה עיקר. מ"מ נראה דאפ"ה תלמודא דידן עיקר לגבי תוספתא. ומ"מ נראה דאינו פסול אלא לכתחלה וכדאי הוא נמי התוספתא לסמוך עליה בדיעבד. גם בתלמודא שלנו לא לא נאמר להדיא דשם הנתינה עיקר אלא דהכי משמע שכך היו כותבים והיינו לכתחלה. ומה שכתב הטור. וכותב שם מקום הנתינה וכל שום וחניכא דאית ליה ואם לא כתב כן פסול. אינו ר"ל שאם לא עשה שם הנתינה עיקר אלא שם הכתיבה עיקר ושם הנתינה טפל. אלא קאי אמה שלמעלה שצריך לכתוב שתי שמות. או לכלול בו כל שום וחניכה ואי לא עשה כן אלא שכתב שם אחד אפילו שם הנתינה. הוי פסול. ולא כמהר"י קאר"ו שמפרש דאף אכתיבת שם נתינ' עיקר קאי. אלא עיקר כדפרישית. ואמרינן בגמרא דבני מערבא על הך ברייתא מתני' שהיה ביהודה וכתב לגרש אשתו בגליל. או שהיה בגליל וכתב לגרש אשתו שביהודה. אבל אם היה ביהודה וכתב לגרש את אשתו שביהודה או שהי' בגליל וכתב לגרש אשתו שבגליל הרי זו מגורשת. פי' ואין צריך לכתוב שני שמות. ומיהו לקמן נפרש ע"פ הירושלמי דאפילו גירש באותו המדינה צריך לכתחלה לכתוב שני שמות. וכן יש לפרש שינ' שם עירו ושם עירך שצריך לכתוב שם העיר שהו' והיא ממנה. פירוש בגליל מתא דאנא פלוני מיהודה. וכן משמע ביבמות בקלוניא מתא אנא דוד בר נהילאי מנהרדעי. וכן בסוריא מתא אנא חנן מתגרא דנהרדעא. ואסיקנא בסוגיא אמר רב אשי והוא דאתחזק בתרי שמי. וכתב הרא"ש פירוש שהוחזק באלו שתי מקומות שיש לו שני שמות. כגון שיודעים במקום הכתיבה שיש לו עוד שם אחר במקום הנתינה וכן איפכא. אבל בני המקום אינם יודעים ומכירים אותו בשם הזה שיש לו במקו' אחר ע"כ צריך לכתוב שניהם דלא אתי לידי קלקול בין במקו' הכתיב' בין במקו' הנתינה וכדפרישי' אבל אי לא אתחזיק בתרי שמי שאינם יודעים במקום הכתיבה שיש לו עוד שם אחר במקו' הנתינה וגם במקום הנתינה אין יודעים שיש לו שם אחר במקום הכתיבה הגט כשר. דאין לו אלא שם שהחזיק עצמו כן עכ"ל ודבר תימא הוא נהי דלא איתחזק בתרי שמי. ס"ס החכם המסדר הגט במקום הנתינה ורואה שיש לבעל שם אחר במקום זה ממה שכתוב בגט או שנודע להם אח"כ ששם זה הכתוב בגט אינו השם שיש לו פה במקום הזה של הנתינה והם אינם מכירים כלל בשם הכתיב'. א"כ יאמרו שאינו זה. ומה תועלת יש בזה שלא ידעו במקום הכתיבה שיש לו עוד שם אחר במקום הנתינה. בשלמא היכא דבמקום הנתינה יודעים שיש לו עוד שם אחר במקום הכתיבה יש צד להתיר שהרי כשיראו שם אחר ישיגו שהוא בע"כ שם הכתיבה ובמקום הכתיבה לא היה להן לכתוב אלא בשם שהתחזק. אבל כשאינם יודעים במקום הנתינה כלל שיש לו עוד שם אחר. א"כ אין לך קלקול גדול מזה. ועוד אפילו היכא שיודעים במקום הנתינה שיש לו עוד שם אחר במקום הכתיבה אבל אין מכירין שם הכתיבה. נראה בעיני דפסול אפילו לא ידעו במקום הכתיבה שיש לו שם אחר מ"מ אח"כ כשנודע הדבר מהא דפסל דאיכא למיחש לקלקול. ואמת שהרא"ש תפס ממש פי' רש"י שפי' אבל לא אתחזק דכשר כו'. דאיירי בכה"ג שאין מכירין שיש לו עוד שם אחר כלל. אבל שרי לי מרי כי נראה בעיני שלא דקדק בענין כראוי. כי רש"י לא פי' כלל ע"ד התוס' לפרש הסוגיא בכה"ג שיש לו שני שמות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה כו' ועיקר הקלקול אמקום כתיב' ונתינה קאי אלא תלוי הכל לפי' רש"י במקו' הכתיבה ואפילו אם הנתינה נמי לשם שאם מוחזק במקום הכתיבה שיש לו עוד שם אחר במקום אחר צריך לכתוב שניהם. וכ"ש אם מוחזק להדיא באותן שני שמות במקומו ואם אינו מוחזק לשני שמות אין לנו לכתוב אלא שם זה שהחזיק לפנינו. אבל לפי' התוס' אין לפרש כן אלא צ"ל והוא דאיתחזק בתרי שמי כלומר שמוחזק שיש לו שני שמות משונים שבני מקום הכתיבה אין מכירין מקום הנתינה וכן איפכא. לאפוקי אם מכירין לשם בשם האחר הוי כהוחזק במקום אחד לשני שמות שא"צ לכתוב שניהם כמו שנפרש לקמן. והנה הרא"ש פירש הסוגיא תחלה וסוף ממש כדברי התוס' וגבי אבל לא איתחזק דכשר תפס ממש פי' רש"י ואין זו מן הסוגיא אלא הכל ענין אחד ופירוש אחד. וכן פי' המרדכי בשם הס"ת בהדיא והוא דאיתחזק בתרי שמי משונים כו'. אבל לא איתחזק בשני שמות משונים במקום שאשתו עומדת ממקום שהבעל עומד שם כ' אלא מכירין בשני שמות בשני המקומות אם גירש באחד מהן מגורשת לה מזו נראה שאפילו הוחזק במקום הכתיבה בשני שמות ממש.