ים של שלמה על גיטין רפ

אם אמר גט זה חרס לא מהני. דאפי' אם אמר חרס הוא לא מהניא מכ"ש בלא הוא. וגבי הקדש אפילו אמר ככר זה הקדש מועיל כדאיתא בפרק אין בין המודר דלא דמי לגמרי להקדש. כ"כ התוס' והראש. כתב הטור וז"ל והרמ"ה אמר יהא פסול הוא בטל. אעפ"י שאינו יכול לפסול גוף הגט כיון שאמר יהא לשון להבא ר"ל יהא פסול לגרש בו. מידי דהוי איהא חרס. אע"ג דחזינן דלא חרס הוא. אמרינן כיון דמודה דלאו חרס הוא ואמר יהא חרס. יהא כחרס לעניין גירושין קאמר. ה"נ יהא פסול לגירושין קאמר. וכ"כ הר"ר מאי' כהן הרי הו' פסול. דמהני, מידי דהוי הרי הוא כחרס ונ"ל דלא דמי דשאני יה כחרס או הרי הוא כחרס. דשם זה אי אפשר להתקיי' על הגט כלל. לפיכך צריכין אנו לפ' דבריו שיהא כחרס לענין שלא להתגר' בו כיון שלהבא משמע דבריו קיימין. אבל יהא פסול הרי הוא פסול כיון ששם זה יכול להתקיי' על הגט. רצונו לומר שיהא פסו' וזה אינו פסול. שאינו יכול לפוסלו מעתה, הילכך אינו כלום. והא דאמר פסול שאינו מועיל פי' רש"י שאינו מועיל לבטל הגט אבל ערעור הוא לפוסלו וצריך שיתקיים בחותמיו. וכן פי' הרמ"ה בכל הנך דלא הוי לשון ביטול שהוא ערעור לפוסלו וצריך לקיים בחותמיו. ודאי אם גילה דעתו מעיקרא שרוצה לבטלו ואמר אחד הלשונו' מאלו לא אמ' כלו' שאינו לשון ביטול. אבל לא גיל' דעתו מעיקרא שרוצ' לבטלו ואמר א' מאלו הלשונות כיון שנוכל לפ' דבריו שרוצה לערער עליו אם לא נתקיי' בחותמיו הוא נאמן אם נותנו אח"כ השליח ליד האש' אינו כלום אבל נתקי' בחותמיו כשר עכ"ל. ואני אומר דבודאי הרי הוא פסול. אינו דומה להרי הוא חרס. כמו שחילק מאחר ששם זה יכול להתקיים על הגט א"כ רצונו לומר יהא פסול. והוא אינו יכול לפוסלו מעתה מאחר שאינו פסול ואינו אלא ערעור לחוד. אבל כשהוא אומר יהא פסול הוי כאילו אומר יהא חרס דאין ש"ל שיהא פסול להבא אלא דרך ביטול שיתבטל מעתה

דין מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו. מתנה זו מבוטלת היא תיבטל. אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא. אינה מתנה. דבריו קיימין והדרה מתנה למרי' קמאי וכל זה דוקא במקרקעי אבל במטלטלי אחר שבאה לידו בכל הלשונות אמרינן כל הקודם בהן זכה

ו גרסינן בכל הספרים אמר רבה בר איבו א"ר ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה. לא אמר כלום. בטלה היא אינה מתנה. דבריו קיימין ובפרק בתרא דכריתות גרסינן איפכא. והכי הגירסא. אמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה. כל המחזיק בה זכה. ופריך מ"ש מהא דאמר רבה בר איבו א"ר ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת' מתנה לידו מתנה זו תיבטל, מבוטלת היא, א"א בה. דבריו קיימין. בטלה היא. אינה מתנה לא אמר כלום. מאי לאו דבריו קיימין דהדרה למרה. לא דבריו קיימין והוא נמי לא קנה אלא כל המחזיק בה זכה בה. ע"כ. אלמא דחד מינייהו ליתא. וה"ק רצה לישב בשם הספרדים דהמלות מהופכו' אבל כוונה אחת לכולם. והאריך בפי' ואין זו הדעת מתקבל שאמירה אחד יהפוך לשונו ויכוון לדבר אחד ויהיו דבריו דברי חידה לא הדרך כן בתלמודא אלא אמרינן אמורא היה לו לפרש דבריו וק"ו שלא להפוך דבריו ע"ד חידות בשינוי דחיקא מאחר שאחת מן הגרסא ליתא. בודאי גירסא שלנו עיקר שמסכת גיטין הוא הנהוג בימינו ועסקו בו בישיבה. משא"כ במסכת כריתות. לכן נראה כמו שפירש"י דהתם גרסינן כמו הכא ולא פריך מאי אפשי דלא אמר כלום. דכי אמר ר"ל במתנת מטלטלין דכיון דאתי לידיה הוי אי אפשי לשון הפקר ומפקירן. אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומ' אינו חפץ שתהא המתנה קיימת, אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא. אינה מתנ' דבריו קיימין דלשעבר משמע ומודה שלא קבלה לשם מתנ' והודאת בע"ד כמא' עדי' דמי מאי לאו דבריו קיימין והדרה למר' אלמא היכ' דאיהני דבריו מהדרי' למר' ומשני לא דבריו קיימין ולא אהדר' למרא וכן הסכי' הרא"ש לדעת רש"י ולאפוקי מדעת הרמב"ם שכת' סתמא האומר אי אפשי כל הקודם בה זכה. ולא חילק בין מתנת קרקעי למטלטלי אלא עיקר כמו שפירש רש"י שחילק בין מטלטלי למקרקעי וכ"כ הטור להדיא. ועוד כתב הרמב"ם וז"ל. המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטלה. או שאמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום. וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו. אחר שזכה למתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאה לידו הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירו המקבל אחר שזכה בה. אבל אם היה צווח מעיקרא לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים ע"כ. והראב"ד השיג עליו במה שכתב הרי הוא בטלה שלא אמר כלום. ובגמרא איתא להדיא דבטלה היא דבריו קיימין וכתב רש"י לחלק בין בטלה היא להיא בטלה. והר"ן והמגיד משנה תמהו עליו מה חילוק יש בין בטלה היא להיא בטלה מאחר שלא הוזכר בתלמוד. ואני אומר בודאי אין חילוק בין הקדים היא לבטלה או בטלה להיא. אלא עיקר החילוק כמו שאמר הרי היא בודאי להבא משמע כמו שכתבתי לעיל גבי גט הרי הוא כחרס שהוא כמו יהא כחרס. ונמצא דברי הרמב"ם ישרים אלא שהוא לא חילק בין מקרקעי למטלטלין ולדידן במטלטלין קיימא לן כותיה דהאי דינא בכולהו באומר אי אפשי במטלטלין לאחר שבא לידו שכל הקודם בה זכה אבל במקרקעי כל הני דלשונו להבא לא אמר כלום לגמרי ונשאר בחזקת המקבל ואם בא בעל חוב גובה ממנו והא דמשני התם לא דבריו קיימין ולא הדרה למרא אינו לפי האמת אלא הדרה למרא קמא. והיינו טעמא דדוקא במטלטלין שכבר זכה הוי לשון הפקר. אבל בההיא דרב ששת איירי בקרקעי דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרה. דכי יהיב אינשי אדעתא דמקבלי ליה מיניה. ואי לא. לא הוה מתנה מעיקרא. וכן פי' התוס' ולפ"ז נראה דאף בלשון בטלה היא. או אינה מתנה במטלטלין נמי אמרינן כל הקודם בהן זכה ואין חילוק בשום לשון בין להבא בין לעבר לעניין מטלטלין לאחר שבא לידו וזכה בהן. וא"ל מאחר דאומר לשון עבר על המטלטלין שכבר באו לידו וזכה בהן בודאי לא אמר כלום כמו אי אפשי על הקרקעות שלא אמר כלום. די"ל שאני התם שלא זכה בה דאמרינן מסתמא דעת' אביטול מתנה קאמר ולא ביטלה בלשון הראוי לעבר אלא להבא מ"ה לא אמר כלום. אבל מתנה של מטלטלין שכבר באה לידו וזכה דמסתמא דעתא לא הוי ביטול מעיקרא אלא להפקיר עתה בא. וא"כ כל הקודם בהן זכה, ואף שאמר לשון שלעבר מסתמא לא ידע לדקדק בין לשון הבא ללשון עבר. ולפ"ז מתיישב שפיר הא דקאמר משני התם בכריתות לא דבריו קיימין ולא הדרה למרא. שקשה איך יאמר התלמוד דברים שאינם אמת והדין הוא שקר ולא שייך לומר דבלאו הכי משני שפיר לומר שקר מוחלט. אלא צ"ל שגם לפי האמת הדין כך הוא דאף בבטלה היא. או אינה מתנה שדבריו קיימין ולא הדרה למרא כגון במטלטלין. אלא שמתחלה לא בעי לחלוקי כך משום דבלאו הכי הוי משני שפיר התו' בפרט מאחר שהוא קצת אמת לפי המסקנא כדפרי' כך מצאתי אחר רוב העיון והטור לא השגיח בכל אלו החלוקים ולא נזכר בהן. כתב הרא"ש בתשובה והטור הביאו וז"ל. יעקב נתן לראובן בנו קרקע במתנה מעכשיו אחר זמן ירד יעקב מנכסיו ופייס מראובן שיחזור לו שטר מתנה וכן עשה וגם עשה לאביו מחילה אח"כ נתעשר יעקב וביקש ראובן מאביו שיחזור ויעשה שטר מתנ' לו כבתחילה ולא רצה יעקב אז ערער ראובן על הבי' ואמר שלא יצא מתחת ידו בחזרת השטר המתנ' ובמחילתו שעשה לו הדין עם ראובן שיעקב לא קנה בחזרת השטר ולא במחילה ואם יעקב מודה בכל הדברים בפני ב"ד יחזיקו ב"ד הקרקע ביד ראובן. ואם כופר ואומר שלא נתן לראובן מעולם. אם עידי המתנה הם קיימין ומעידים על המתנה הרי הבית של ראובן. ואם לא יש עדים. ישבע יעקב שלא נתן לראובן. ע"כ

דין דאם אמר זכי גט זה לאשתי אם הוא במקום שזכות הוא לה. כגון שנאסרה עליו מהני. אבל זולת זה לא מהני. אפילו הוא מוכה שחין. אם לא שגילתה בדעתה מתחלה שצוותה להתגרש. וביארנו עוד דמשומד שאינו לעכום ולהכעי' אלא מחמת שטות ומחלוקת וניאוף אז ג"כ אמרינן דלאו זכות הוא לה בגט כי שמא מצפה שיחזר בתשובה. ומ"מ לענין יבום לא שרינן. ומשומד לעכום או להכעיס אמרינן זכות הוא לה. וביארנו דמ"מ משומד שמגרש צריך שיאמר לו הרב צריך אתה לתת הגט על שתי דרכים וככה תעשה תמסו הגט לפלוני לידו שיקבל אותו ויזכה בו לאשתך ותתגרש בו מיד בקבלתן של זה. וגם תחזור ותקח הגט ותמסרנו ליד השליח להולכ' שתתגרש בהליכתו ודוקא שיתן לשם קבלה תחלה אבל לשם הולכה תחלה ואח"כ לקבלה לא מהני

ז אמר אביי נקטינן שליח מתנ' כשליח הגט למאי נפקא מיניה להוליך לאו כזכי. ולסימנא בעלמא נקטי' דגבי גט אפילו אמר זכי לא מהני דחוב הוא. אלא כי היכי דהוליך לא מהני גבי גט. ה"נ דהוליך לא מהני גבי מתנה דהולך לאו כזכי. וכבר כתבתי בפ"ק בשם ר"ת דאפילו תן לא הוי כזכי במתנה. כך פי' התוס'. ואני אומר שדוחק הוא שיאמר נקיטנן כו' ויאמר כל הדברים שאין בהם צורך אלא סימנא לחוד. לכן נרא' דאף בגט מהני זכי כגון שנאסר עליו כמו שכתבתי לעיל בפ"ק סי' נ"ז. אבל מוכה שחין אמרי' טב למיתב טן דו. כדאיתא בפרק הגוזל קמא. גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין. אף שיש לחלק דדוקא גבי יבמה מאחר שאינה אלא להכנס בספק שמא תפול לפניו ליבום הוא דאמרינן טב למיתב טן דו כו' ומשום דתפול לפני מוכה שחין לא אמרינן אדעתא דהכי לא נתקדשה. אבל היכא שנעשה מוכה שחין אצלה מנלן דאמרינן טב למיתב טן דו כו'. ולא ניחא לה בגירושין. מ"מ נראה מאחר דמוכה שחין אינו אלא משום דסניא ליה ומאחר דפסקינן סוף פרק האשה שלום דהמגרש אשתו במקום קטטה דחוב הוא לה אף דסניא לי' משו' טעמא דטן דו כו' ומביא לשם התלמוד כמה מתלין טובא מאמוראים להראות לנו שאשה ניחא לה אפילו באיש קטן מבוזה ומדולדל. א"כ בכל גוונא אמרינן הכי וכן איתא להדיא בירושלמי והתוס' הביאו בפ"ק דגיטין גבי האומר תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי כו' שחכמים אומרים בגיטי נשי' יכול לחזור דחוב הוא לה אבל לא בשחרורי עבדים דזכות הוא לו לעבד שיצא לחירות. ואיתא בירושלמי הגע עצמך היה עבדו של קצין הרי חוב הוא לעבד היתה אשתו של מוכה שחין זכות הוא לה לית לך אלא בהדי אלו המוכר