ים של שלמה על גיטין רעט

הן עדיו ה"ה נמי אמר לאחד עולה במקו' אחד ואחד מצטרף עמו. וכן דייק לישנא דירוש' דקאמר אינו עולה במקו' שנים אבל עולה במקום אחד, וכן ב"ה וכ"כ הרמב"ם שהשליח הוא עד א'. הלכך נראה שהוא עולה במקום אחד עכ"ל. וקשה לי דדייק מלישנא דירושלמי שבמקום שנים אינו עולה אבל במקום אחד עולה. אדרבה אמרינן אי במקום שנים קאמר פשיטא דאינו עולה במקום שנים והא דקאמר גבי ביטול שעולה במקו' שנים היינו שליח קמא ושליח בתרא שמבטל בפניו דהוי שנים אבל שליח חדא פשיטא דאינו עולה במקום שנים. ועוד הלא כבר קאמר וצריך להחזיקו בפני שנים ויתנו בפני שנים. אלא מן השנים קאמר כמו שכת' הסמ"ג. ואפי' במקו' אחד אינו עולה. ומ"מ נראה דדוקא גבי להחזיקו הוא דבעינן שנים זולתו מאחר שצריך עדות לשליחות. א"כ בודאי לא יצטרף הוא להעיד על עצמו. וה"ה אומר לשנים גירשו את אשתי הן הן שלוחיו הן הן עדיו. היינו להיות עידי החתימה ועידי המסיר'. אבל לעולם בעינן שימנה אותו בפני שנים את"ל דהתם לא בעינן היינו מאחר שהם שני עדים שפיר הוי דבר שבערוה בשנים. אבל השליח שיצטרף עם אחר אין זה דבר שבערוה בשנים כלל דשליח לגבי עד השני אינו דומה לעד כלל. אלא אומר שהוא שליח וצריך עדות ממקו' אחר ואינו פחות משני' אבל לעניין נתינת הגט. נ"ל דאף הירושלמי סבר שאפילו במקום אחד אינו עולה כדפרישית מ"מ תלמודא דידן עיקר שפסק ברי' מכילתין דשליח נעש' עד לעניין נתינ' בפני ג' ומ"מ ירא' להחמי' דבשלמא התם דמצטרף היינו דאיכ' שני' זולתו ואיכ' שפי' דבר שבערוה בשנים אלא דבעי קיום בג' לעניין זה הוא מצטרף אבל להיו' מן השני' שמא אינו מצטרף ועוד דהת' ממ"נ מצטרף דאי חשבינן לי' כאילו עומד במקו' הבעל ממש מצטרף לקיימו שהרי הבעל יכול לקיימו לבד אבל הכא לעניין נתינה חשבינן לי' במקו' הבעל וצריך שנים זולתו. ודין בשליח לקידושין אי בעי עדים כו'. כתבתי בפר' האיש מקדש סימן ט'

דין שליח ששלח הבעל לבטל הגט ששלח ע"י שליח הראשון. צריך להביא עדים ששמו הבעל שליח לבטל הגט. אבל אם בא אח"כ הבעל ואומר אמת ששלחתי השליח לבטל הגט נאמן הבעל

ג פסק כתב במרדכי הא דשלח אחריו שליח מפרש ריב"א כגון שיש לשליח השני עדים ששמו הבעל שליח קודם שהגיע הגט ליד האשה שאם לא כן חיישינן לקנוניא. דאפילו אם יאמר אחר שהגיע הגט לידה אני שלחתיו לבטלו לא נאמינו עכ"ל ואני תמה וכי גרע מכל ערעורים דבעל דמהימן ואף שאין ערעורים פחות משנים מ"מ יכול הבעל לערער ולפסול הגט ומ"ה תקנו לומר בפ"נ דהמנוהו רבנן כדאיתא בריש פ"ק. ובמקום שאינו אומר בפ"נ יכול לערער א"כ כ"ש הכא שמערער ואומר אני שלחתיו לבטל ועד מסייעו שהרי השליח אומ' שהוא שלוחו לבטל פשיטא שהגט בטל, ואפילו הוא כהן מותרת לו להחזירה שהרי הוא אומר קים לי ששלחתיו לבטל. וכשם שמותרת לו ה"ה אם מת אח"כ שמותרת אף לכהן אחר שהרי אינה בחזקת גרושה ומ"ה נראה היכא דבעל אומר שלחתיו לבטל פשיטא שהגט בטל, אלא היכא דליתיה לבעל לפנינו והשליח בא וביטל לאו כל הימנו אי לאו א שמביא עדים ששלחו לבטלו. הנראה לע"ד כתבתי

דין אשה שעשתה שליח לקבל גט מבעלה ונתעצל השליח בשליחותו ועשאתה שליח אחר וקבל השליח הזה האחר גט שאינו הגון ואח"כ נתחזק הראשון בשליחותו וקבל מבעל גט כשר. אז הוי גט. ולא בטלה שליחותו של ראשון בשביל שליחות של שני. אם לא שבטלה בפירוש

ד פסק תשובת רש"י וז"ל ששאלת על האשה שעשאתה שליח לקבל גיטה ונתעצל השליח בשליחותו ועשאה שליח אחר וקבל זה השליח האחר גט שאינו הגון. וכששמע הראשון נתחזק בשליחותו והלך אצל הבעל וקבל גט כשר דעתי נוטה דלא בטלה שליחותו של ראשון בשביל שליחותו של שני שלא מצינו בכל מקו' שליח בטל בגילוי דעתא. ואף המבטלת השליח עצמו לפנינו נחלקו בה רבי יוחנן ור"ל דתנן וכן היא שנתנה רשות לשליח לקדשה והלכה היא וקדשה עצמה אם שלה קדמו קדושיה קידושין ואם של שלוחה קדמו קידושיו קידושין. ואיתמר לא קידשה עצמה וחזרה בה מהו. רבי יוחנן אמר חוזרת. דאתו דיבור ומבטל דיבור וריש לקיש אומר אינה חוזרת דלא אתי דיבור ומבטל דיבור. ואיתותב ריש לקיש מהא דתנן השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר ליה, גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל. וטעמא דבטליה אבל גילוי דעתא לא אשכחינן דבטל. ועוד מדקתני אם הגיע גט לידה אינו יכול לבטל והוינן בה פשיטא. ומשנינן לא צריכא דמיהדר עלה מעיקרא וליבטוליה. מהו דתימא כאילו בטליה מעיקרא דמי קמ"לן. ועוד דאביי ורבא פליגי בגילוי דעתא בגיטין והלכה כאביי דאמר לאו מילתא היא. וכ"ש היכא דליכא גילוי לבטולי אלא להדור' בתר גירושין וכל הקודם קודם. ואנן סהדי דניחא לה כל היכא שתתגרשה שהרי כמה ימים חזרה אחר גירושין. ועוד דתנן בפסחים חבורה שאבדה פסחה ואמרו לאחד צא ובקש לנו ושחוט עלינו והלך ומצאו ושחט והן לקחו אחר ושחטו. אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו. ושלהן יצא לבית השריפה כו'. אלמא היכא דשלו נשחט ראשון. אעפ"י שקדמה לקיחתן לשחיטתו קתני הן אוכלין עמו ושלהן יוצא לבית השריפה. אלמא אעפ"י שמחזירין לעשות שליחותן ע"י עצמן. אפ"ה לא בטלה השליחות מן השליח. ושלום שלמה בר יצחק. עכ"ל מרדכ"י. וכ"כ הטור בשם גאון שאין שליחות הראשון בטל בשביל ששלחה שליח אחר. אם לא שבטלה בפירוש. וכן פסק הרא"ש בתשובה. ודברי הרמ"ה שחולק. הילכתא בלא טעמא ובודאי אם היה רואה תשובת רש"י היה חוזר. וביותר מזה כתב הרא"ש בתשובה וז"ל לשון שליחות קנינא מיניה שהוא נתן ארבע אמות קרקע בחצירו לר' שלמה ואגבן מינהו שליח להולכה להוליך גט ליד חנה אשתו ומיד שיגיע לידה תהא מותרת לכל אדם כדין שליחו'. אלא אח"כ כתב זה הלשון ויותר על זה ר' יונה זה מינה עוד שליח בזה הגט הנזכר לסופר. וא"ל תן בעידי הגט הנזכר מידך לר' שלמה הנזכר ומיד ותיכף שיגיע מידך לידו תהא בו מגורשת ממני ומותרת לכל אדם. ובפנינו ח"מ נתן גט הנזכר כשר ומקוים הסופר הנזכר מידו ליד ר' שלמה הנזכר מי אמרינן ביטל הראשון או לא. רואה אני שמינ' ר' יונה שליח להולכה וצוה הסופר שיתנהו בשליחותו לר"ש הנזכר. ומה שכתב תיכף ומיד שיגיע מידך לידו תהא מגורשת בו ממני. שמשמע שר' יונה חזר ועשאו לר' שלמה שליח לקבלה וביטל שליחות הראשון ההולכה כי היה סבר שבידו למנות שליח לקבלה. וראה שאין לתלות בזה שחזר בו משליחות ההולכה. חדא דא"כ למה כתב מעיקרא שליחות ההולכ' כי דרך הוא שאחר שיגמור כל השליחות בפני העדים כותב הסופר מינוי השליחות וחותמים בו העדים. ואם חזר בו משליחות ההולכ' ועשאו שליח לקבלה כי היו סבורי' שיש לו כח לעשות שליח לקבלה. א"כ למה כתב שליחות ההולכה. אלא ודאי תלינן האי מילתא בטעות סופר. וכך היה הענין אותו המגרש אדם רע היה ושכרוהו לגרשה ולא רצה להתעכב עד שיכתוב הגט ומינה לאלתר את ר' שלמה שליח להולכ' ומחמת שלא רצה להתעכב עד שיכתוב מינה להסופר שליח שיתננו בשליחותו ליד ר' שלמה. ובשביל שמינה שליח על שליח. טעה ואמר שמיד שיגיע הגט ליד השלי' תהא מגורש' ממני. וכך היה לו לומר לסופר תנהו לשליח שיתנהו לאשתי ומיד שיגיע ליד' תהי' מגורשת ממני וטעה והשמיט הבעל זה או הבעל אמרו והסופר השמיטוהו ולא תלינן שחזר משליחות ההולכה ועשאו שליח לקבלה. דאדם יודע שאין אדם עושה שליח לקבל ויותר מזה אמרינן בפ' התקבל האומר התקבל גט לאשתי דהוי שליח להולכה וכשיגיע הגט לאשה מגורשת. ואע"פ שאמר הבעל התקבל דמשמע לשון קבלה ונמצא שלא עשאו שליח להולכה ואפ"ה מגורשת כשהגיע הגט ליד האשה משום דאמרינן אדם יודע שאין הבעל עושה שליח לקבלה והתקבל והולך קאמר כ"ש בנדון זה שעשאו בפירוש שליח להולכה אנא שנפלה שגגה וטעו' בדבר דלא אמרינן שחזר בו משליחו' ההולכה ועשאו שליח לקבלה. ועוד אפילו נאמר דעם הארץ הוה ולא ידע שאין הבעל עושה שליח לקבלה ואע"פ שמלשון הגמרא משמע דכל אדם יודע זה נ"ל אף כי נאמר שזה לא ידע למה יש לנו לתלות הדבר בחזרה יש לנו לומר דליפות כחה נתכוין אם תועי' לשליחות הקבלה שתתגרש ואם לא ישאר שליחות ההולכה במקומו. והלשון שכתב בשטר מינוי ויותר על זה שר' יונה מינה עוד שליח וכו' דמשמא לתוספת נתכוין. מימר אמר דתתגרש כל היכא דמיגרשה. לכן הן נתלה הדבר בטעות הן נתלה הדבר בתוספת אין כאן ביטול לשליחות ההולכה. עכ"ל

דין אלו הן לשונות של ביטול. אם אמר בטל הוא. אי אפשי בו. לא יועיל לא יתיר. לא יעזוב. לא ישלח לא יגרש. יהא חרס. הרי הוא כחרס. באח' מלשונות האלו שאמר הרי הוא בטל אבלםאש אמר פסול הוא. אינו גט אינו מועיל. אינו מתיר אינו מעזיב. אינו משלח. אינו מגרש. חרס הוא. כחרס הוא. אינו לשון ביטול ואם אמר בטל ולא אמר הוא. או אמר ביטול הוא. ה"ז ספק מגורשת ואם אמר הרי הוא פסול. אינו ביטול. ואם אמר יהא פסול הוי ביטול. וביארנו דכל אלו שאמרנו דאינו ביטול, מ"מ אם לא גילה דעתו מעיקרא שרוצה לבטלו ואמר אלו הלשונות הוי ערעו' ואם לא נתקיים בחותמיו נאמן. ואם נתקיים בחותמיו כשר

ה ת"ר בטל הוא. אי אפשי בו. דבריו קיימין פסול הוא אינו גט. לא אמר כלום. ואם אמר בטל פי' ולא אמר בטל הוא עלתה בתיקו והיא ספק מגורשת ופי' הרמב"ם והטור בשמו דאיבעיא בביטול שמשמעותיו פועל עבר. ואלו ואלו דא"ח. תנא במתניתין גט זה לא יועיל. לא יתיר. לא יעזוב לא ישלח. לא יגרש. יהא כחרס. דבריו קיימין אינו מועיל אינו מתיר אינו מעזוב אינו משלח אינו מגרש חרס הוא כחרס הוא לא אמר כלום ואם אמר הרי הוא כחרס דבריו קיימים בהקדש ובהפקר אם אמר הרי הוא הקדש או הרי הוא הפקר על דבר שבא עתה לידו שידוע שלא הקדיש כבר או הפקיר דמכל מקום הוי הקדש והפקר אלמא דלהבא משמע ה"נ דמהני לעניין ביטול. מ"מ