ים של שלמה על גיטין רעח

שתרומה גדולה יש רשות לבעל הבית לתרום. אף תרומת מעשר כן. וכן הילכתא כסתמא דברייתא ויש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר כאבא אליעזר ואף דרבנן פליגי עליה היינו לענין אומד לחוד הוא דפליגי לפי שסברי המרבה מעשרותיו מעשרותיו מקולקלים בטבל, אבל הכא בהא מודו כשם שמודים שניטלת במחשבה. וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' דאפילו לעניין אומד לא פליגי אלא שאסור לעשות כן אבל בדיעבד הוי תרומת מעשר מאומד שפיר תרומה ולא אמרו המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים אלא שמכוון להרבות ממש בלא אומד א"כ רבנן גופא מודים דמקישים תרומת מעשר לתרומה גדולה דמהני בדיעבד ולכתחילה הוא דאסור שמא ירבה במכוון ויהיו מעשרותיו מקולקלים. א"כ דמצוה יותר לעשות מכוון כמו שצותה תורה שיהיה דרך מעשר. א"כ מכ"ש דמודים רבנן דשרי לתרום בעל הבית תרומת מעשר דאין בו חשש וטעם לאיסור

דין המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומו' ומעשרו'. מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני. מפריש עליהן בחזקת שהם קיימים ואם נאבדו. כל מה שהפריש עליהן חשבינן כאילו כבר נאבדו וחוזר ומפריש

כו מתני' המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומות ומעשרות. מעות להיות מפריש עליהן מ"ש. מפריש עליהן בחזקת שהם קיימים ואע"פ שאינן מן המוקף ואע"פ ששתיהן לפניו אסור להפריש בלא היקף דכתיב גבי תרומה ממנו. דהיינו מן המוקף ומוקמינן ליה בתרומה גדולה אבל תרומת מעשר לא בעי היקף ודוקא מדאורייתא אבל מדרבנן בעי אפילו שתיהן לפניו דגזרינן אטו תרומה גדולה. כך פירשו התוס'. ונחזור למשנה. אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי רבי אלעזר. והוא רבי אלעזר בן שמוע. ר' יהודה אומר בג' פרקים בודקים את היין בקידום של מוצאי החג פי' כשמנשבת רוח מזרחי' בסוף החג והוא מתקופה חדשה ובהוצאת סמדר. ובשעת כניסת מים לבוסר פירש רש"י כשהן כפול הלבן נקראים בוסר וכשהלחלוחי' נכנסת וגדילה בתוכן ושיכול לעצור מהן כל שהוא היינו כניסת המים. לשון אחר היו כותשין הענבים כשהן בוסר ונותנין לתוכן מים ונעשין לתוכן חומץ וטיבול. ופריך מאי מעת לעת רבי יוחנן אמר מעת לעת לבדיקה חוששין למפרע. ואין הלכה כר"א דמתני' דחוששין מעת לעת אם אבדו ותו לא אלא כל פירות שתיקנו עליהם למפרע שצריך לחזור ולפרוש מן הספק דאמר ר' אלעזר בן פדת חלוקים עליו חביריו על ר' אלעזר דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר. כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"י ובין בר"ה טמאות

דין דבשלשה פרקים דהיינו לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרוס הפסח, אין השותפין צריכין לימלך במכירת התבואה אבל בלא ג' פרקים הללו אין אחד יכול למכור בלא דעת חבירו. אם לא שהותנה מתחלה. וכן אם אחד מן השותפין בא לחלוק אז מעכב עליו חבירו עד זמני' האלו

כז תניא אמר ר' יודא בג' פרקים מוכרים התבואה לפני הזרע. ובשעת הזרע דהיינו סוף הזרע שכבר זרעו כל מה שהי' להם ונחסור להם עוד זרע לזרוע. ובפרוס הפסח פי' של פרוס לשון פלגא כלומר ט"ו ימים לפני הרגל לפי ששואלים בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. א"כ הפרוס הוא ט"ו ימים לפני הרגל וכן איתא בירושלמי דשקלים דכל ט"ו ימים לפני הרגל קרוי פרוס ובג' פרקים מוכרים את היין בפרוס הפסח ופרוס העצרת ובפרוס החג. ושמן העצרת ואילך. למאי הילכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפין. מכאן ואילך מאי אמר רבא כל יומי פרקיה הוא. והא דלשותפין פירש"י שאין אחד יכול למכור בלא דעת חבירו אם לא שהתנו מתחלה לכך. אבל בפרקים הללו אין צריך להמלך. ואם מכר ונתייקר השער אח"כ אין לו עליו כלום. וה"ה לכל דבר שעושה המשותף ומוליך הסחורה למדינה אחרת צריך שיהא ידוע שאז הזמן למכור אותה הסחורה. ועיין בפרק אלמנה ניזונת סימן כ"ה ור"ח ור"ת פירשו עוד נפקותא אחרת דנפקא מיניה לכי הא דאמרינן בפרק המקבל הני בי תרי דעבדי עיסקא ואמר חד לחבריה תא וכפלגא ואמר אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב. והשתא עד הזמן יכולין לעכב ואז ימכרו ויחלוקו וכן לכל דבר יש זמן וקצבה לפי העניין והזמן

דין אם נגע עכו"ם ביין של בוסר יש להחמיר

כח פסק יש שאינן נזהרין בו על מגע עכו' ביין של בוסר לפי שאין קנוי יין אלא בוסר. שהרי אמרו במשנתנו ובשעת כניסת המים לבוסר. והיינו כשהלחלוחית נכנסה וגדלה בתוך הבוסר. ואף שלשון אחר מפרש שהיו כותשין הענבים כשהן בוסר ונותנין לתוכן מים ונעשית חומץ לטיבול מ"מ נראה לר"י שלשנא קמא הוא עיקר מדתנן ומסכת שביעית פרק רביעי הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה באפ"ה אומר ר"ת שאין להקל לפי שאין אנו בקיאים עד מתי קרוי מים ולא יין ועוד כתב ר"ת ששנה אחת לא נתבשלו היינות יפה והיו בוסר. וכי באותה שנה לא נהגו יין נסך

הדרן עלך כל הגט

דין השולח גט לאשתו ובטלו קודם שהגיע הגט לידה הוי גט בטל. אבל משהגיע גט לידה שוב אינו יכול לבטלו ואפילו בתוך כדי דיבור של נתינה. וכן אם היה מחזר לרוץ אחר השליח לבטלו ולא הספיק להגיע אצלו עד שנתנו לה לא הוי בטל. והיכא שהיה מחזר לרוץ אחריו ומצאו בתוך כדי דיבור ובטלו הוי ביטול. והיכא שהגיע הגט לידה קודם שביטל כגון שהקדימה היא ועשאה שליח לקבלה והוא לא ידע כלום והקדים עצמו קודם שבא הגט לידה וביטלו ונתיחד עמה אח"כ אז אמרינן בודאי שלא בעל לשם קדושין ומותרת לעלמא. או יקיימנה. ולשוות הביטול יתבאר לקמן סימן מ"ה

א השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר גט שנתתי לך בטל הוא. הרי זה בטל קידם אצל אשתו. או ששלח שליח אצלה ואמר גט ששלחתי לך בטל הרי זה בטל משהגיע הגט לידה אינו יכול לבטלו. ומפרש תלמודא דמ"ה תנא האי בבא יתירא לאשמעינן אפילו היכא שהי' מחזר לרוץ אחר השליח ולהקדימו ולא הספיק אליו להגיעו עד שנתנו לה דלא הוי בטל. וקשה לרבא דאמר לקמן גילוי דעת בגיטין הוי מילתא. א"כ למה אינו בטל מאחר שהיה מחזר לרוץ אחריו ודוחק לומר דאיירי כגון שלא נודע לא לב"ד ולא לשליח למה היה רץ אחריו אם לבטלו או לזרזו בשליחו' עד אחר שהגיע הגט לידה. דסתמא דמילתא הרץ אחר שליח לבטלו הוא דאתא. בשלמא הא דאמרינן לקמן בתלמודא האי דרטיה אבתרייהו דאמר להו אשור הייא פירוש לחזקם ולזרזם שימהרו לכתוב וליתן. היינו התם דאיירי בגט מעושה וכפאוהו תרי ותלת זימנא בכה"ג איכא למימר דלא מוכחא מילתא דהא דרהיט כדי לזרזם שימהרו בגט כדי לפטור הצער מעליו כדמשמע לישנא דתלמודא כי היכי דמשלם צערא דהאי גברא. וגם דוחק לומר שלא גילה לבריות מקודם או בדרך למה הוא רץ ועל מה הוא רץ ונראה דבודאי תלמודא הא דמוקי הכי משום דס"ל הילכתא כאביי בגילוי דעת בגיטין דלאו מילתא הוא. אבל רבא משני דקמל"ן דכיון שהגיע הגט לידה שוב לא יכול לבטלו אפילו בתוך כדי דיבור דנתינה וכן פסק הרמב"ם והטור ונראה דאף אביי לא פליג בזה כדמסקינן בנדרים ובפרק יש נוחלין. בכל התורה כולה תוך כדי דיבור כדיבור דמי. חוץ מע"ז וקידושין וגירושין ומברך את השם ומ"מ נראה היכא שהיה מחזר לרוץ אחריו ולא הספיק להגיע עד שנותנו לה והו' מצאו בתוך כדי דיבור ובטלו דגילוי דעת כזה מהני ואף אביי מודה דסופו ותחילתו יש ידים מוכיחות לביטול. והיכא שהגיע הגט לידה קודם שביטל כגון שהקדימה היא ועשתה שליח לקבלה והוא לא ידע מזה כלום והקדים את עצמו קודם שבא הגט לידה דביטלו ונתיחד עמה אח"כ כתב הרא"ש בתשוב' דבודאי לא בעל לשם קידושין כי היה סבור שהגט בטל ובעל אדעתא דקידושין הראשונים הילכך מותרת לעלמא או יקיימנה ע"כ

דין דשליח להולכה צריך לעשותו בפני שנים והשליח אינו מן השנים

כ פסק כתב בסמ"ג וז"ל ביארנו בהלכות קידושין שאין שליח האיש צריך עדו' לא בגיטין ולא בקידושין שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו. וכן פסק רבינו יצחק בתשובה אחת וכן כתב ר' משה בספרו אבל אומר אני שצריך להתיישב בדבר משו' דגרסינן בירושלמי דפרק השולח העושה שליח להוליך גט לאשתו צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח מן השנים. ואח"כ עיינתי בתשובת ר"י וכתב שם דע לך כי אמת הדבר שאין שליח להולכ' המביא גט צריך חתימת ב"ד ולא חתימת העדים להודיע שעשאו הבעל שליח להולכה שהרי גט שבידו מוכח כן אבל צריך למנות שליח בפני שני עדים כשרים. ומזה לא הבי' שום ראיי' ע"כ. וז"ל הרא"ש ירושלמי עושה שליח להוליך את הגט צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עלה בפני שנים. עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים. ואין השליח עולה משום שנים. הלך שליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שני' והשליח עולה משו' שנים. הא דקאמר צריך ליתנו לה בפני שנים היינו כרבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי. או אפילו כרבנן וכמו שפי' ר"ת דאין דבר שבערוה פחות משנים. וכיון שניתרת לשוק בגט זה צריך שנים בנתינת הגט. ואין סומכין על עידי החתימ' ואין השליח עול' משום שנים שהרי הוא עומד במקום הבעל ע"כ. וכתב הטור ויראה מלשונו דאפילו במקום אחד אינו עולה כיון שנתן טעם לדבר שהוא במקום הבעל ונ"ל שעולה במקום אחד שהירושלמי אינו אומר אלא שאינו במקום שנים אבל עולה במקום אחד דהא קיימא לן אמר לשנים גרשו לאשתי הן הן שלוחיו הן