ים של שלמה על גיטין רעז

עוד יתר מאותו קצבה שיתן לו באותו שער הזול. מ"מ אמרינן כמו שפסק דמי שבודאי על דעת כן הלוה לו. ולאפוקי בעלמ' אמרינן בפ' איזהו נשך ופוסק עמו כשער הגבוה פי' שצרי' להתנו' בו. ואפי' לר' יוסי שאמר שאפי' בלא פסק שיכול לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי היינו שאמר לו כן בשער הזול. אבל הכא אפילו שתק עד שהוקר השער יכול לומר לו תן לי כשער הזול שהיה מתחלה ואין בו משו' ריבית ואפילו פוסק עמו שיתן לו סאה בדינר ואע"פ ששוה הישן עכשיו יותר. וכן הקדש בשעת הגבי'. וטעמא משום דכיון דלית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה נמי אין בו משום ריבית ואין שביעי' משמטתו דלא קרינן ביה ולא יגוש. ואם בא לחזור אינו חוזר אמר רב פפא לא שנו אלא בעל הבית בכהן אבל כהן בבעל הבית אם בא לחזור חוזר מאחר שעשאו כזוכה יכול לטעון ולומר לא משכת ממני הפירות. ונראה דבעל הבית לא יכול לחזור אפילו לא באו הפירות לעולם ואף שכתבתי בפרק החובל אפילו היכא שרגיל בו ונדר כל זמן שלא היתה האשה מעוברת הוי כדבר שלא בא לעולם כלל ולא זכה בו. שאני הכא שהן כבר ברשותו ולא צריך לזכות ממקו' אחר. כה"ג לא אמרינן דבר שלא בא לעולם. ואיך שיבאו ברשותו יבאו זכה הכהן באותו הקניין שאם רוצה שלא יכול הוא לחזור בו. וכ"כ הרשב"א נתייאשו הבעלים מהן כגון שראה שכשתדעו שדותיו ואמ' וויי לחסרון כיס לפי שנתייאש מאותו הלוא' ואח"כ חזר וניתקנו אין מפריש עליהן. לפי שאין מפרישין ואמרינן אפילו היכא דאקו' פי' שעלו בקנה ואח"כ נתייבשו. מ"מ לא אמרינן מאחר דלא שכיחי שיתקלקלו לגמרי אחר שיעלו בקנה ולא היה יאוש אלא כ"ז שהיה מתייאש פעם אחת אין מפריש עליהן וחשבינן כדבר האבוד. וצריך להפריש וליתן לכהן וללוי ולעני כל מה ששייך להם

דין המלוה מעות לכהן בב"ד ומת. מפריש בחזקת הראוי ליורשו. ולעני בב"ד בחזקת עניי אותה העיר ולא בחזקת ביתו, ואם אין עניים באותה העיר צרי' להפריש ולשלוח לעניי עיר אחרת. העשי' העני אפילו חזר והעשיר באותו שנה אינו מפריש עליו

כא תניא ר"א בר' יעקב אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בב"ד ומתו מפריש עליהן בחזקת אותו השבט כלומר הקרוב באותו השבט וראוי ליורשו. ואת העני בב"ד. מפריש עליו בחזקת עניי ישראל ולא בחזקת עניי כותים ואם אשתכח דלא הוו עניי ישראל באותו העיר צריך להפריש ולהגיע ליד העני שהוא במקום אחר. והכי הלכתא. העשיר העני אין מפריש עליו וזוכה הלוה במה שבידו. שהרי הלוהו לו ע"מ שלא ישלם לו אלא ינכה לו מן המעשר. ועכשיו שאינו ראוי צריך הבעל הבית להפריש וליתן לעני אחר שבעירו. דדוקא היכא שמת דהוא מילתא דשכיחי עביד רבנן תקנתא שיפריש על כל העניים מה שא"כ בעשירים דלא שכיחי. לא עבדו רבנן תקנתא. ונראה אפילו היכא שהעשיר העני באותו שנה. שכבר זכה הלוה במה שבידו ונתייאש הלוה ממנו ואח"כ חזר והעני. לא יפרי' עליו. מפני שכבר אבוד היה ואין מפרשין על האבוד

דין דאם חייב כהן או לוי מעות לישראל. יכולים לומר בשעת הפרשה לישראל פרוש עליה. אפילו לא הלוה להן ע"ש זה. אבל לא הלוה להן א"י לזכות לישראל מתנותיהם אם לא לצורבא מרבנן כשדחיק ליה מילתא וגם הוא במכירי כהונה

כב ירושלמי אתא עובדא קמי ר' אמי בבן לוי שהיה חייב לישראל מעו' ואמר לו הפרש עליהם מחלקי א"ל ולא תנינן המלוה מעות את הכהן כו' כשהלוה "מ כן. אבל אם לא הלוה ע"מ כן לא. ר' זעירא אומר אפילו לא הלוה ע"מ כן. חיליה דר' זעירא מהדא. בן לוי שהיה חייב לישראל מעו' ואמר הפרש עליהם מחלקי. לא יהא גובה ומפריש שאין לוי עושה לוי לא אמר אלא לא יהא גובה ומפריש הא משלו גובה ומפריש. פי' שאין ראוי להפריש אלא ברשותו אפילו שהן חייבין לשלם. לאפוקי היכא שאמר לו הפרש עלי כשיגמור קודם שיבא שעת הפרשה. אבל שמעית מיניה אם ברשו' דהיינו בעת ההפרשה מפריש וכן הלכה כר' זעירא אבל לא הלוה כלל לא. וכן איתא בפ"ק דתרומות לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מלוה ולא את הזרוע ואת הלחיים והקיבה ויטול רשות מכהן אבל מלוה אותן להיו' מפריש עליהן מחלקן. מ"ה פסק הרמב"ן ל"ש אלא המלוה אבל כהן שאמר לישראל הפרש עלי להיות שלך במתנ' אפילו כשהוא קיים והוא מכירי כהונה ומזכה ע"י אחר. לא מהני וכדאמרי' פ' הזרוע והלחיי' א"כ יוסף האי כהנ' דאי' ליה צורב' מרבנן בשיבבותא ודחיק עליה מלתא ליזכי ליה מוחכת' ואע"ג דלא אתא לידי' במכירי כהונה ומסיק א"ר יוסף אימר דאמרי דאמרי אנא למאן דלא אפשר אבל למאן דאפשר לא. אלמא שלא התירו אלא מפני התקנה והדחק

דין מי שמלוה מעות לתוך כיס של צדקה חוזר ונפרע ממנה וא"צ ליטול רשות מן הנותנים לכיס. אבל העשירו כל הקהל של העיר. אז וויתר מעותיו לעניים שהלוה מעות להם זכו במה שבידם

כג פסק כתב במרדכי בהאי פירקא המלוה את הכהן מעות כו' יש מרבותינו שרצו לפסוק המלוה לתוך כיס לצדקה דלא יפרע לעצמו מן הכיס אם לא בדעת הקהל. ולא נהירא לראבי"ה דבפרק אע"פ בירושלמי פליגי ר' חנינא ור' יוסי אם מוטל על הגבאים ללות או לא ומדקרי ליה הלואה ש"מ שנפרעים מכיס של צדקה כשמצאו בו לאחר זמן ואיך צריך ליטול רשות מן הנותנים לכיס. וגרסינן בירושלמי המלוה מעות לעני והעשיר אין מפרישין עליהן. שאין מפרישין על האבוד וזכה העני במה שבידו. הני אילין דבי רב אשאלון פרושא לציבורא. אתי עובדא קמי' דרבנן ואמרינן לית ציבור כולי' עתר לית ציבור כולי. פי' סומך על מקצת עניים שבהם. שאין לומר העשירו כולם. ואפילו בעני אחד תנן אין חוששין שמא העשיר אבל אם ייחד לעני א' ושוב נודע שהעשי' וויתר זכה העני במה שבידו. ע"ש בפ' אע"פ. ומה שהביא ראיה מהמלוה מעות לעני' ועשיר כו' לא שמעינ' מיניה שיכול להפרע בעצמו דאינו דומה למלוה מעות לעני כו' דמשלו הוא חוזר ונפרע אבל להיפרע ממה שנותנין אחרי' לא שמעי' מיני' אלא שמביא ראייה דלא תימא איך יכול להיפרע שמא העשירו העניים וזכו ממה שבידם וא"כ הוא וויתר את שלו. מ"ה מביא הא דירוש' דלא אמרינן מספק שמא העשירו כולם. וא"כ לפ"ז היכא דאשתכח שהעשירו כולם כגון בקהל קטן אז איבד מעותיו ולא יכול לחזור ולגבות מן הכיס מה שהם מתנדבים לצורך עניים אחרי' שבשאר קהילות

דין דאם הלוום שלא בפני ב"ד דצריך ליטול רשות מהיורשים ואם נטל רשות מהני דוקא אם היורשי' הם יורשי קרקע. אפילו הניח מלא מחט גובה ברשותן מלא קורדם. ואם הם יורשי כספי' אינו גובה כלל אפילו ברשותן אבל בפני ב"ד גובה בכל ענין כל חובו אפי' שלא ברשות

כד פיסקא מת צריך ליטול רשות כו'. תניא ר' אומר יורשין שירשו קרקעות ולא ירשו כספים א"ר יונתן הניח מלא מחט גובה מלא מחט מלא קורדם גובה מלא קורדם. ר' יוחנן אמר אפילו הניח מלא מחט גובה מלא קורדום וכמעשה דקטינא דאביי בפרק הנושא. ואע"ג דלא דמי דהתם אי אמרי יורשים הני נ' זוזי בעבור דמי קטינא סילוקא הוי סלקוהו מו"מ הכא משום תקנתא דרבנן חוזר וגובה וא"כ מאחר דלא דמי הא לעובדא דאביי. ואעפ"כ משוה תלמודא בודאי לאיפסקה הלכה כר' יוחנן הוא דאתא. וכתבו התוס' הא דקאמר רבי שאם לא ירשו קרקעות לא מפריש עליהן אסיפא קאי ואם הלוה בב"ד אין צריך ליטול רשות מן היורשין אבל ארישא דקתני מת צריך ליטול רשות מן היורשין לא קאי דכ"ש לא ירשו קרקעות שצריך ליטול רשות. עכ"ל וכ"כ הר"ז הלוי. וכתב טעמא למלתא מפני שהמלוה בב"ד הוי כמלוה בשטר וגובה מן היורשין שירשו קרקעות והשיג הרמב"ן וכתב אי משום האי אפילו רישא דמלוה ע"פ נמי גובה מן היורשין. ואי משום שמא יטענו פרע אבינו אינם נאמנים. דהוי להו כפורע תוך זמנו שהרי קבע זמן לגורן. וכ"ש היכא דלא קיימא לפרעון כלל אלא מן המעשרות ועוד שאם מן הדין אמאי אמרינן אפי' לא הניח אלא מלא מחט גובה מלא קרדו' בלא רשות היתומין הא אמרי ליה יתמי אנן ממלא ממחט יהבינן ועוד הקשה הרשב"א דאי קאי אסיפא א"כ מתניתין פליגי אדר' אליעזר בר יעקב דאמר לעיל היכא שהלווה בב"ד אפיל ות הוא מפריש עליהם בחזקת אותו שבט. ומ"ה פי' הרמב"ן דארישא קאי שהלווה שלא בב"ד שאם ירשו קרקעות מצו יהבו ליה רשות להפריש ואפילו לא הניח אלא מלא מחט גובה מלא קרדום דכיון דאפשר לו לגבות חובו ממנו כעין קטיני דאביי נמצא ששיעבוד כל חובו קיים. אבל כשלא ירשו קרקעות אע"פ שנתנו רשות להפריש אינו מפריש וגובה לפי שכבר אבדה שיעבודא. וראייה מהא דלעיל סימן כ"א שאפילו רשות לא מהני בלא הלוה ולחד מ"ד דוקא הלוה עליהם וה"ה יורשים דלא מהני רשות. ובתוספתא משמע להדיא דקאי ארישא

דין בן ישראל שאמר ללוי אבא אומר לי שיש לך או לאביך בידי מעשר צריך הלוי לפרוש ממנו תרומת מעשר. ואם אמר כור מעשר יש לך בידי אין צריך לפרוש ממנו תרומת מעשר ותרומת מעשר פורשי' אותן במחשבה ורשות לבעל הבית לתרו' אותה ואם הפרישה בדיעבד במאומד הוי הפרשה ואם הרבה מעשרותיו במכוון מעשרות מקולקלין

כה ת"ר ישראל שאמר לבן לוי מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו. כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו ומפרש רב אשי ואיפך לה וה"ק ישראל שאמר לבן לוי אבא אמר לי מעשר יש לך או לאביך בידי חוששין פי' הלוי לתרומת מעשר שבו. כיון דלא קייץ לא מתקן ליה ב"ה אבל אמר. אמר לי אבא כור מעשר כו' אין חוששין הלוי לתרומת מעשר שבו מאחר שהיה כבר בביתו זמן ארוך ומצוה עליו רמיא וקייץ ליה בודאי הוה מתוקן. ופריך וכי יש רשות לבעל הבית להפריש תרומת מעשרותיו ומשני אין ואבא אליעזר בן גמלא היא. דתניא אבא אליעזר בן גמלא אומר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן בשתי תרומות הכתוב מדבר כדגן מן הגורן היא תרומה גדולה. ונחשב לכם תרומתכם היא תרומת מעשר. כשם שתרומה גדולה ניטלה באומד ובמחשבה. אף תרומות מעשר כן. וכשם