ים של שלמה על גיטין רעו

אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ה"ז גט והוינן בה וליחוש שמא פייס. פי' נתפייס לבא ובא בתוך שלשי' בצנעא וממילא בטל הגט. ואמר רבה בר רב הונא. באומר נאמנת עלי שלא באתי. איכסוף לסוף איגלאי מילתא דארוסה הוי אמר אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה פי' שאינה חביבה עליו שיהדר אחריה לפיוס וק"ו מי שמגרש אשתו מחמת שנא' וקטטה דלא חיישינן לפיוס כלל. וכ"כ התוס' בשם ר"ת בפ' שני ועיקר דין גט ישן בסוף מי שאחזו. ומסיק אמר רבא הא ודאי מבעי' ליה כי משוי שליח בפניו או שלא בפניו. הדר פשטה בין בפניו ובין שלא בפניו. פי' רש"י כ' משוי ב"ד שליח בפניו דשליח קמא או שלא בפניו כגון זה שהו' אנוס. וכתב הרא"ש ותימא אי בעי בפניו למה ימנה ב"ד להיות שלוחו שהרי א"ל רבא מסור מילך קמן כו' ורי"ף גורס שליח כי משוה שליח ב"ד בפניו או שלא בפניו ולא קאי על ההוא עובדא. אלא על מתני' כשחלה השליח וממנה שליח אחר בב"ד מיבעי' לי' אם יכול לעשות שליח ראשון למנות שליח שני אע"פ שאינו כאן אלא שאומר בפני ב"ד אני ממנה את פלוני לשליח וב"ד יתננו לו. ופשט דשפיר עביד כה"ג. רק שהרא"ש תמה ואמר לישנא דהא ודאי קא מיבעי' ליה משמע דקאי אהאי עובדא ואני אומר אדרבא אי קאי אהאי עובדא. הוי ליה למימר הא קא מיבעי' ליה ומדקאמר הא ודאי כו'. משמע דקאי אמתני' אדלעיל דחולה השליח ואסוגיא דלעיל סי' ג' שאמרו רבנן לאבימ' בעי מיני' מר' אבא כו' ואמר הא לא תיבעי לכו והם אמרו והא נמי לא קא מיבעי' לן כו' ע"ז נופל הלשון שפיר הא ודאי קא מיבעי' ליה. ומה שקשה לפי' א"כ למה אפסיק בהאי עובדא י"ל לפי שרצה לסדר דברי רבא גבי הדדי וקצת הוא דומה למה שלפניו דלסוף איגלאי מילתא. ובתחלה לא ירד לדקדק ולחלק כולי האי. ה"נ הכא גבי הדר פשטא כה"ג

דין ביארנו דאין טענות אונס בגיטין ודוקא במידי דשכיח ולא שכיח. אבל מידי דלא שכיח כלל יש טענת אונס ומי שאומר אם לא אפייס אשתי עד שלשים יום להוי גט ואזל לפייסה ולא איפייסה הוי גט. ואם אזל לפייסה בדבר גדול ולא איפייסה הוי גט להחמיר אבל לא להקל ואסורה להינשא והוי כספק מגורשת

יז ההוא דאמר אם לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא פסק מברא אמר חזו דאתאי אמר שמואל לא שמיה אתיא דאין טענות אונס בגיטין. עוד מסיק ההוא דא"ל פי' לקרובה של אשתו אמר כן א"ל פייסינן עד תלתין יומין ליהוי גיטא אזל פייסה ולא איפייסה אמר רב יוסף אי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסה ואפי' אין לו ממון כ"כ אין טענות אונס בגיטין והילכת' דאין אונס בגיטין וכמו שכתבתי פ"ק דכתובות ס"ג ודוקא במידי דשכיח ולא שכי' אבל במידי דלא שכיחי כלל לא אמרינן אין טענת אונס בגיטין וא"כ דוקא היכי דפסקה מברא שהיתה מעברת מתחלה. אבל אי בשעת נתינת הגט היתה גשר מעולה ומרוב גבורת המים שנתגברו נשברה הגשר והוצרכה למעבורת כה"ג שמיה מתיא וא"כ הוי טענת אונס והא דקאמר הכא יהיבה לה תרקבא דדינרא הקשו בתוס' וא"ת אפילו כי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייס' אמאי לא הוי גיטא דמ"מ לא קיי' תנאו ואומר ר"י דאי לא פייסינהו משמע אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול ומ"ה אי יהיב לה תרקבא דדינרי הרי טרח לפייסה בדבר גדול וכ"כ הרשב"א ותמה אני א"כ נתת דבריך לשיעורן באיזהו דבר יספיק לפייסה שיהא דבר גדול וכי דוקא תרקבא דדינרי בעינן לא פחות ולא יותר. ומלתא לא פסיקא הוא באיך ומה יחשב סך גדול לגבה ולפעמים אם היא ממשפחה ענייה אפילו סך קטן הוא גדול אצלה. ואם מעשירים מופלגים אפילו סך גדול לא נחשב. אלא נראה בעיני דלא דוקא קאמר תלמודא ה"ה אי הוה יהיב לה תרקבא ולא איפייסה הוי אמרינן אטו מי יהיב סאה מלא דינרים ומסאה לסאתי' מלא דינרים ומסאתיים לכור מלא דינרים ואין שיעור לדבר ואין זו מילתא דלא שכיחא מאחר שקבל עליו לפייסה והיא אשה קשת לוח ומרת לבב. א"כ בשעת התנאי לא היתה ראויה לפייסה. ואין כאן טענת אונס שנולד ובא מסיבה חדשה אשר לא היתה לפני' ונאמר שהוא מילתא דלא שכיחא דלא ה"ל לאתנויי. ועוד דשפיר אמרינן מתחלה ה"ל לאתנויי שכבר היה לה להזהר ולפחד מזה שכן דרך הנשים שטבען רך וכשמרוצים לגירושין טבען עתיק אינם מתפייסות וא"כ הוי גיטא ומ"מ לא מלאכי לבי לחלוק על ר"י ולהקל ולומר אפילו היכא שרוצה לפייסה בסך גדול ולא נתפיסה שהוי גט ומותרת להינשא אלא להחמיר

דין אם לא אמר מעכשיו אלא אם באתי תוך שלשים יום יהא גט. ואם לא באתי תוך שלשים יום לא הוי גט. בין שכתב התנאי בגט בין שלא כתב בתוכו אלא ע"פ ומת בתוך שלשי' יום הוי ספק מגורשת וחולצות ולא מתייבמות ואם אמר מעכשיו אם לא אבוא תוך י"ב חודש אע"ג דחל למפרע משעת נתינת הגט אם מת בתוך י"ב חודש לא תנשא עד סוף י"ב חודש. ואם באה להינשא תוך י"ב חודש צריכה חליצה לחומרא

יח פסק כתב הטור וז"ל ואם לא אמר מעכשיו אלא אם באתי בתוך שלשים יהא גט ואם לא באתי בתוך שלשים יום לא הוי גיטא. כתב הרמב"ם שלא חל הגט עד שתשלמו שלשים יום כשלא בא. לפיכך אם מת בתוך הזמן אינו גט כלל ומתייבמת והראב"ד כתב דהוי גט ומותרת לשוק. והרמ"ה חולק וכתב אע"פ שלא כתב התנאי בגט אינו גט כלל ומתיבמת ואם כתב התנאי בגט והוי ספק חולצות ולא מתייבמת וי"א שלעולם הוי ספק מגורשת וספק מגורשת הוי חולצות ולא מתייבמת וכן דעת התוס' ואם אמר מעכשיו אם לא אבוא תוך י"ב חודש אע"ג דחל למפרע משעת נתינת הגט אם מת בתוך י"ב חודש לא תנשא עד סוף י"ב חודש. ואם באה להינשא בתוך י"ב חודש צריכה חליצה ולא מדינא. אלא משום דגזרינן מת אטו לא מת. וראוי להחמיר כדברי התוס' ובפ' מי שאחזו נאריך אי"ה

דין ישראל שהלוה מעות לכהן או ללוי או לעני להיו' מפרשי מחלקם כנגד המעות. מפריש בחזקת שהן קיימין אפילו היו בשעת הלוואן חולים או זקנים. ויצא ידי חובתו אפילו לא בא לידו. ודוקא כשזוכה להן ע"י אחר או שרגיל ליתן להם מתנותיו או שנדר ליתן להם שאז אסור לחזור בו. וה"ה אם נדר בנתינת מצוה לפלוני כגון למוהל ולבעל ברית אסור לחזור. ומיהו אם חזר הוי חזרה אם לא שרגיל ליתנו לו וגם עתה נדר לו. דלא הוי חזרתו חזרה ואם מת צריך ליטול רשות מן היורשין. ואם הלואן בב"ד א"צ ליטול רשות מן היורשין

יט מתניתין המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקם פי' המלוה הזה כשיפרוש תרומות ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפירעון החוב זה בשביל הכהן. וכן המעשר ראשון בשביל הלוי ומעשר עני בשביל עני והמעשרות יעכב ויאכל אלא שמפריש מהן מעשר מן המעשר לכהן. מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת כהן או לוי או נתעשר העני. ויש לפרש דהאי מתניתין נמי איירי אפילו בזקן וחולי דומיא דלעיל מתו צריך ליטול רשות מן היורשין ואם הלוה בפני ב"ד א"ל ליטול רשות מן היורשין. ופריך בגמרא ואע"ג דלא בא לידו ולא זכה בהן הכהן והלוי ואיך יצא ידי נתינה. ומשני אמר רב במכירי כהונה פי' שרגיל לתת כל המעשרות לאותו לוי וכן התרומה לאותו כהן וכן המעשר לאותו עני שמואל אמר במזכה להן ע"י אחר. עולא אמר הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה. והרמב"ם פסק כרב ושמואל לגבי עולא. ואיירי מתניתין או במכירי כהונה או במזכה להם ע"י אחר. ואני אומר דאין הלכה כעולא דהא ר"מ פליג עליה דר' יוסי בפרק שני דבכורות ולא אמרינן כה"ג כל שחליפין ביד כהן עשו את שאינו זוכה כזוכה. וממילא הכא גבי מעשר נמי כה"ג והלכה כר"מ דסבר כרבנן דפליגי עלי' דר' יוסי וכן פי' התוס' בפ"ק דב"מ ובבכורות פרק שני דאין הלכה כר' יוסי גבי בכור וכן מה ששנוי בגיטין כ"א גבי לקט. ומ"ה מיושב שפיר הא דשמואל פסק כר' יוסי בפ"ק דב"מ והכא לא בעי לאוקמי מתניתין כותיה משום דלא ס"ל כותיה כ"א גבי לקט. וכן פסק הרא"ש גבי בכורות כר"מ ולא כר' יוסי. אבל הרמב"ם שפסק בפירוש משניות גבי בכור כר' יוסי וה"ה הכא גבי מעשר דהא חדא טעמא אית להו לתרווייהו. ואף בתלמודא משמע דשווים הם. מדאמר כולהו כעולא לא מוקמי משום דכי יחידאי לא מוקמו לה. ולא אמר משום דאינו דומה להא דר' יוסי. וא"כ מאחר דהלכ' כר' יוסי א"כ נהי דרב ושמואל לא בעי לאוקמי מתניתין כיחידאי אלא כדברי הכל כמו שתרצו התוס' במכילתין. מ"מ לענין הלכה ש"מ דלא בעי מכירי כהונה ולא מזכה ע"י אחר. ומהא דמכירי כהונה כתב במרדכי מאחר שרגיל בו הוי כמתנה מועטת ואסור לחזור בו. וה"ה אם נדר ליתן לו שאסור לחזור בו ומ"ה פסק מהר"ם דכן הדין בנתינת המצוה דמוהל ובעל ברית שאסור לחזור בו. ומיהו אם בדיעבד חזר בו חזרה היא. והא דהכא מסקינן לקמן שבעל הבית אינו יכול לחזור בו היינו משום שהם כבר קבלו המעות והוא לא חסר משיכ' שהרי כבר בביתו שיחזור בו וכן פי' רש"י ולפי מה שכתבתי בפ' החובל היכא שרגיל בו וגם נדר לו שלא יכול לחזור בו. ה"נ מיושב שפיר שהרי רגיל בו וגם נדר לו שהרי הלוה לו ע"מ כן

דין דאם מפריש עליהן מחלקן אפילו לא הותנה עמהם ליתן לו בשער הזול אפ"ה צריכין ליתן לו כשער הזול שיהיה בשעת הפרשה צריך ליתן, לו כמו שהיה בשעת הלואה. וכהן יכול לחזור בו. אבל בעל הבית אפילו לא באו עדיין הפירות לעולם אינו יכול לחזור בו. ואם נשתדפו שדותיו ואמר ווי לחסרון כיס אפילו עלו ברנה אינו מפריש עליהן וצריך ליתן לכל אחד מתנותיו ואין שביעית משמטתו

כ ת"ר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקם מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ופוסק עמהן כשער הזול פי' אפילו פסק עמו לאיזה קצבה ולא התנה שאם יוזלו