ים של שלמה על גיטין רעה

לההוא דינא ולהכי אמר התם דבין כך ובין כך משלם לא מפני הוכחת המלו' דהא כי א"ל הב זוזי ושקול שטרא לא מוכח דלישקול שטרא ברישא. ואפ"ה כיון שאין מוכח מדבריו שיתן מעות תחלה. משום דמשתעי אינשי הכי חייב לשלם מצד הדין בעצמו דלא לעוותי' שדריה. והרי הוא כאומר תן מעות לכשתרצה ומיהו אם לא תחזור לי את השטר תהא חייב לי בהם. כלומר שפשע. אבל כאן אעפ"י שעבר על כוונת המשלח אין הגט נפסל אלא במה שמוכיח מתוך דבריו שיהא שליחות הגט תלוי בו. דהא תלמודא קאמר אפילו יהבה ליה חפץ לשליח שני ברישא והרי שינה השליח ראשון מדעתו של ב"ה שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואעפ"כ לא נפסל השליחו' הגט בכך כיון שאינו מוכיח מלשונו שתלאן זו בזו כי אמר נמי הב לה גיטא ושקול מינה חפץ אעפ"י שהיה לו ליטול חפץ תחלה. כששינה ונתן לה הגט תחלה אין הגט נפסל בכך. כיון שאין הלשון מוכיח שיהא שליחות הגט תלוי בכך ואעפ"י כן לענין שלומי זוזי משלם. שכיון שעיוות חייב בתשלומין והיינו דהכא אמרינן שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא וכו. אלמא דוקא כי אמר והדר. הוא דלא הוי גיטא. אבל אמר והב לה בלחוד לא מיפסל ואפילו בכה"ג שאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא פליג ר"ל ומכשיר. והתם כי אמר שקול שטרא והב זוזי פשיטא לן דחייב אע"ג דלא אמר והדר. וטעמא לפי ששם תלוי דחייב מצד הדין בעצמו. וכאן אין הגט מתבטל אלא במה שהמלות מוכיחות שיהא השליחות תלוי כו' עכ"ל. ואני אומר דברי התוס' בודאי ישרים. דהכא גבי גט שאינו תלוי נתינת החפץ בגט אם אמר הב גיטא ושקול חפץ. ועביד הכי דלא הוי שינוי כלל והוי גט ואפילו לא יהבה ליה חפץ כלל, וגם פטור מתשלומין שהרי לא תלוי הגט כלל בחפץ אלא צווי בעלמא הוא. והוא עשה מה שהיה לו לעשות והגט ג"כ לא נתן על תנאי ע"מ שתתן החפץ שנאמר שיהא בטל אבל היכ' דאמר שקול חפץ והב גיטא ולא אמר והדר הב גיטא בזה אני אומר שיפה חילק הרמ"בן דבודאי לענין תשלומין מחויב לשלם היכא דלא יהבה ליה חפץ והוי גיטא מעליותא שהרי לא תלה להדיא לקיחת החפץ בגט. ומ"מ מחויב לשלם שהרי לא עשה כאשר צוהו וי"ל לתקוני שדרתיך וכו' שהרי לא צויתיך לתת הגט ולהניח החפץ בידה. ונהי שלא תליתי נתינת הגט בלקיחת החפץ דוקא. מ"מ לענין תשלומין לא אפטור אותך. אם לא שיאמר והדר הב לה גיטא. דהוי כאלו אתני בהדיא שלא יתן הגט תחלה ואז כששינה בטל השליחות והגט וברי"ף משמע להדיא דתלוי העיקר השינוי במה שאמר והדר הב לה גיטא. אבל כשלא אמר. והדר. אינו קפידא לענין הגט. וכן לשון הטור נוטה שכתב אם הקפיד לומר שיטול את החפץ תחלה כו' ה"נ ל"ש שחילק בין הקפיד ללא הקפיד ולא כתב אם אמר טול החפץ ותן הגט. אלא כמו שפירשתי דתלוי דוקא בקפידתו שאומר והדר הב א א לה גיטא. ועיקר:

דין המביא גט ממדינת הים וחלה. עושה שליח, בב"ד ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם. וכן שליח שני יכול לעשות שליח שלישי כשחלה השני וכן לעולם. ואין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב וכו' וכולם צריך לעשותם בב"ד. אבל בא"י א"צ לעשותן בב"ד אלא בפני שני עדים. וביארנו דבדיעבד אפילו לא חלה השני מהני אם עשה שליח שלישי. וביארנו דאפילו מת השליח הראשון לא נתבטל השליחות השני כל זמן שהבעל קיים מת הבעל בטלו כולם. ואם מת שליח שני לא בטל בכך שליחות הראשון ויכול הראשון ליטול מיורשי שני ולהוליכו לה. או לשלוח לה ע"י שליח

יג מתניתין המביא גט ממדינת הים וחלה עושה שליח בב"ד ומשלחו. ואומר בפניהם בפ"נ ובפ"נ ואין השליח האחרון צ"ל בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני. ומסיק אמרו רבנן לר' אבא בריה דר' אבהו. בעו מניה מר' אבהו שליח דשליח משוי שליח או לא. אמר להו הא לא תיבעי לכו מדקתני אין שליח האחרון כו'. ולא קתני אין שליח השני מכלל דשליח השני עושה שליח. פי' והיינו דחלה דלא עדיף מהראשון כן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והרמב"ם והרמ"ה כתבו דבקמא בעי חלה. היינו מפני שעשאו בעל ואפשר שהוא חפץ בו יותר מאיש אחר כ"ז שלא חלה. אבל בשליח דשליח כיון שאין הבעל יודע בהן לא איכפת ליה בין שליח שני לשליח שלישי וכן דעת הר"ן אלא שכתב שהרי"ף החמיר בדבר ובעי דוקא חלה וא"כ יראה להזהר לכתחלה שלא יכול לעשות שליח כלל בלא חלה. או שאר אונס. אבל אי עביד מהני ומסיק. אלא כי תיבעי לכו כי משוה שליח דשליח שליח בב"ד או שלא בב"ד א"ל ה"נ לא מיבעי לן מדקתני אלא אומר שליח ב"ד אני וקאי אפי' על האחרון ואמר רבא שליח בא"י עושה כמה שלוחים אפילו שלא בב"ד לפי שא"צ לומר בפ"נ ובפני נחתם. ובלבד שיעשה השליח בפני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים. ועוד מסיק רב אשי אם מת שליח ראשון בטל. ואמר מר בר רב אשי הא דאבא דקטנותא היא כלומר בילדותו אמר וליתא. אילו מת בעל מידי מששא אית בהו כולהו מכח בעל קאתי איתא לבעל איתנהו לכולהו. ליתא לבעל ליתנהו לכולהו אבל ראשון לא איכפת בין מת בין לא מת וכן הילכתא. והיכא שמת שליח השני כתב הטור בשם הרמ"ה שלא נתבטל בכך השליחות של ראשון ויכול ליטול מיורשי של שני ויוליכנו או ישלחנו ביד אחר ולא נאמר בזה שכבר עשה את שליחותו כדאמרינן גבי עדים שחתמו בשטר ונאבד השטר. לפי שלא נגמר השליחות של זה עד שיגיע גט לידה וכן מסתבר

דין אם אמר הבעל לשליח הולך גט זה לאשתי ואמר לו איני מכירה. ואמר לו א"כ תנהו לפלוני שהוא מכירה ויתנהו לה. הראשון נמי שליח שניתן לגירושין הוי ויכול ליתן הגט לאשתו גם יכול, לעשות שימסור דבריו לב"ד והם יתנו לאותו פלוני

ד ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו. א"ל השליח לא ידענא לה. א"ל זיל יהביה נהל' לאבא בר מניומי דהוא ידע לה וליתבינה לה. אזל ולא אשכחיה לאבא בר מניומי. יתיב ר' אבא ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא ויתיב רב ספרא גבייהו א"ל מסור מילך קמי דידן פי' כלו' מסור שליחותך לנו ואמו בפני נכתב ובפ"נ ואנו נעשה לאבא בר מניומי שליח לכי אתא קמן ונמסריה נהלי' דליתבי' נהלה א"ל רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא פי' ולא מצי משוי שליח אחר דהיינו למוסרו ביד אחר. איכסיף. אמר רבא קפחינהו רב ספרא להנהו תלתא רבנן סמיכי. אמר רב אשי במאי קפחינהו. מי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. אלא אמר רבא קפחינהו רב ספרא להנהו תלתא רבנן סמיכי בטעיתא. אמר רב אשי מאי טעותא ה"ק ליה אבא בר מניומי ולא את. כן גרסת רש"י והרי"ף ופסק הרי"ף שהלכתא כלישנא בתרא דשליח שלא ניתן לגירושין הוא' ור"ח ור"ת גרסי אף בלישנא בתרא מי קאמר כו' והכי פריש רב אשי, מפרש דברי רבא, שאמר קפחינהו בטעות מאי טעותא מי קאמר אבא בר מניומי ולא את וזהו הטעות. ולפ"ז אף בלישנא בתרא סבר דשליח שניתן לגירושין הוא וכן מסתברא שהרי בתחלה שלח אותו ולא אבא בר מניומי אלא משום שלא ידע הוא. הוכרח לומר לאבא בר מניומי. והשתא שמסר דבריו לב"ד כדי שיתנהו לאבא בר מניומי שפיר הוי גט. וזו עיקר

דין שליח להולכה שאינו מכיר את האשה מותר לתת לה על ידי עדי' שיאמרו לו בשעת נתינת הגט שהיא אשתו של פלוני. ודוקא בעדים כשרים ולא נשי' וקרובים

טו פסק כתב במרדכי דוקא האי שליח שלא רצה לטרוח ולבקשה אבל אם היו רוצים הבעל והשליח בכך נעש' שפיר שליח אעפ"י שאינו מכירה אלא ע"י עדים שיאמרו לו בשעת נתינת הגט שזו היא אשתו של פלו'. והא דמשמע לעיל בפ' ב' דסומא פסול להביא גט. ומפרש רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו ומתקיף לה רב אשי האיך סומא מותר באשתו כו'. אלא בטביעת עינא דקלא כו'. משמע בין לר' ששת ובין לרב יוסף דלא סגי בהכרה על ידי עדים. יש לומר דדוקא סומא שאינו יכול להכירה במראה פסול להיות שליח פן יטעה. אבל אדם אחר מותר להביא גט לאשה אע"פ שאינה מכיר' אלא על ידי עדים שיאמרו לו בשעת נתינה זו היא אשתו של פלוני. עכ"ל. ומה שכתב הרא"ש וה"ה אם יאמר הבעל אותן עדים שידעו אשתי יאמרו לך שהיא אשתי ועל, פיהם תתן לה את הגט ע"כ אל תטעה בדברי הרא"ש לומר דוקא כה"ג שאמר הבעל ה"ה בלא בעל ושלח אותו סתם והוא אינו מכירה יכול ליתן לה בפני עדים המכירין אותה וכן כתב הטור להדיא. ומ"מ בעינן עדים כשרים ולא קרובים כי היכי דלהוי כריתו' מעליא וכן פס' מהרי"א בתשו' שאילותיו

דין אם עשה שליח ליתן גט לאשתו לאחר ל' יום ואירע אונס שא"י ליתן לה לאחר ל' יום יכול למסו' שליחותו לב"ד שיעשו שליח לאחר ל' יום. אבל לא יתן הגט לשליח שני בתוך ל' יום. והא דיכול למסור שליחותו לב"ד כו' היינו בבעל שהאמינה לאשתו שאם יאמר שבטל הגט תוך הזמן תהא היא נאמנת לומר שלא בטל. ובגט ארוסה או מי שמגרש מחמת שנאה א"צ להאמינה. וביארנו דשליח ראשון שעושה שליח שני אינו צריך שיעשה בפני שליח השני אלא אפילו שלא בפניו יכול לומר לב"ד הנני ממנה את פלוני לשליח וב"ד יתנהו לו

טז ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו. א"ל לשליח לא, תיתביה נהלה עד תלתין יומין. איתנס בתוך ל' יום ואתא לקמיה דרבא א"ל מסור מילך קמי דידן ולבתר תלתין יומין נשוי' שליח ויהיב לה ניהליה. א"ל רבנן והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא. א"ל כיון דלבתר תלתין יומין מגרש שליח שניתן לגירושין הוא. וכתב הרמ"ה דוקא שלא יתן הגט מיד לשליח השני אלא ימסור שליחות לב"ד, והם לא יעשו לשליח שני אלא עד לאחר שלשים יום שמא לא ידקדק בשליחותו ויתנו לה קודם וליחוש שמא פייס מי לא תנן הרי זה גיטך מעכשיו