ים של שלמה על גיטין רעד

מאחר שהוא אונס אך שלא יאמר להדיא אתה תהא שליח ולא אחר ואז אפילו אנוס לא יכול לעשו' שליח ומ"ה נהגו האידנא לכתוב בתוך הרשאה שיכול לעשות כמה שלוחי' דהיינו אפי' בלא אונס ובתשובת הרי"ף נמצא כתוב מה שנהגו לכתוב הרשאה כדי שיהי' כתוב בו שיכול לעשו' שליח דהיינו אפי' בלא אונס אבל משום עדות לא בעי הרשאה שהרי הימנהו כמו שכתבתי בריש פ"ק סי' ה' ודוקא גבי שליח להולכ' הוא דאמרינן הכי. אבל שליח לקבלה אפילו חלה ונאנס וגם היא לא אמרה התקבל אתה אלא סתמא אפ"ה א"י לעשות שליח אחר דכה"ג בודאי קפדה ולא יהבה רשות שימנה אחר להיות זוכה לה הגט בקבלתו. דדוקא גבי שליח להולכה ליכא קפידא כולי האי שהרי מעשה שליח אינו כלום אלא להביאו לידה א"ל שתתן לו רשות בפי' שיכול לעשות שליח אחר. וכן דעת הגאון והעיטור והרמ"ה שכתב אפילו בפירוש לא מהימנה דהוי מילי ולא מימסרן לשליח וכתב הטור שדבריו אינם נראים דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח. אלא כשמוסר לו דבר לעשותו שאינו יכול למוסרו לאחר. כגון מי שעשה שליח לחתום גט שאינו יכול לומר לאחר לחתמו. אבל כשאומר לו בהדיא לומר לאחר חתומו יכול לעשות. כדאמרינן להדיא באומר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתמו דלא הוי מילי ע"כ פי' והוי אומר אמרו. ויש מקשים והא כתב הטור לקמן דאומר אמרו פסול. וכתב נמי שדעת הרא"ש כדעת הרי"ף שאפילו אינו גט כלל לא קשה מידי כי לא דייק אלא דלא נקרא מילי אלא אומר אמרו. והא ראיי' אפי' מאן דס"ל דמילי לא מימסרן לשליח מ"מ מכשיר באומר אמרו וס"ל דלא פסלינן אומר אמרו אלא לגבי כתיבות וחתימות. אבל לא לענין שליחות. וכמו שכתב הרא"ש לקמן בסוף פרק התקבל סימן ט"ו וכן נראה עיקר ואף שהר"ן כתב בס"פ התקבל וז"ל ומיהו מסתברא שאין שליח קבלה עוש' שליח דה"ל מילי דלא מימסרן לשליח אלא באומר אמרו ומשווה היא שליח שלא בפניו דהתם טעמא אחרינא הוא ע"כ דמשמע מדבריו דאינה יכולה למנות שליח לקבלה שימנה שליח במקומו אפילו אמרה בפי'. אף הרשב"א כתב להדיא לשם בחידושיו אבל שליח לקבלה אינו עושה שליח לקבלה אלא א"כ אמרה בפירוש שימנה שליח אחר תחתיו כו' וכן מסתבר תו גרסינן בסוגיא אמר רב מתנה אינה כגט. כלומר בגט הוא דאמרינן אם אמר כתבו גט לאשתי לא מצי לשווי' שליח למיכתב גט משום בזיון דבעל אבל במתנה דליכא בזיון דבעל כי אמר כתבו שטר מתנ' לפלוני בשדה עלי מצי לשווי' שליח למיכתב. ושמואל אמר מתנה נמי הרי הוא כגט וטעמא דשמואל בגט משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח. וה"נ במתנה מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח והילכתא בהא כשמואל וכ"כ הרי"ף והרא"ש בסוף פרק התקבל והא"ז חולק שאם אמר לג' תנו מתנה כו' שעשאן ב"ד ויכולים לעשות שליח לכתב ולחתום בודאי ס"ל בכה"ג לא הוי מילי ובסוגיא דס"פ התקבל משמע דעיקר מילי דלא מימסרן לשליח דר' יוסי דפסק שמואל הלכה כוותי' איירי באומר לג' תנו דאלו בלא תנו אפילו ר"מ מודה א"ל תאמר בגיטין לא מהני תנו משום דבעינן שישמע מפיו אבל במתנה נהי דאשווינא לגט דמילי לא מימסרין לשליח באומר להם כתבו ונותנו. אבל כתבו לחוד לענין מתנה דממונא שפיר יכולין לעשות שליח וכל זה דוחק. גם הרמב"ם כתב דלכל מילי שוה מתנה לגט שפוסל אפילו באומר אמרו גבי מתנה כ"ש באומ' לג' תנו דהא שמואל דפוסל באומר לג' תנו גבי גט ומכשיר באומר אמרו אלמא דאומר אמרו עדיף טפי גם הראב"ד כתב להדי' דאף תנו לא מהני במתנה, ומ"מ נראה בעיני כדעת הרמ"בן שכת' דלא פסלינן אומר אמרו. אלא בגט אבל במתנה כשר. אבל כתבו אין חילוק ופוסל לכ"ע כדפי' וכ"כ הר"ן בס"פ התקבל עוד כתב הא"ז ונסתפק א"מ א"כ הדין בשאר שטרות העומדים לראיי'. דדלמא ה"מ בשטר מתנה כגון שכותב לו שדי נתונה לך שקנה השדה בשטר דומיא דגט שהאשה מתגרשת מיד. אבל בשטר העומד לראיי' שמעידי' שנתן לו ה"נ דשפיר ומלשון הרמב"ם משמע דל"ש. ע"כ נ"ל דפשוטו דלא איירי בשטר קנין ולא בשטר ראי' דהא מתנה קאמר משמע שטר מתנה שיקנה בו. ומה שכתב בדברי הרמב"ם לא משמע הכי לא מצאתי שום משמעות שיורה כנגדו

דין אם אמר ליה הבעל לשלוחו טול ממנה חפץ פלוני אם הקפיד לומר שיטול החפץ תחלה ואח"כ ליתן הגט. אינו גט אא"כ יגיע החפץ לידו תחלה והילכך אם שלח השליח הראשון ע"י שליח שני. אפילו קבל השני החפץ תחלה ואח"כ נתן לה הגט. אינו גט כיון שלא הגיע החפץ בתחלה לשליח הראשון. ואפילו הגיע אח"כ לשליח הראשון אינו גט אלא יקחנו ראשון, מידה ויחזור ויתננו לה בתורת גירושין ואם יצאה לקראתו שליח ראשון ונתנה לו החפץ ואח"כ קבלה הגט משליח שני הוי גט יא ואם א"ל טול הימנה חפץ פלוני כו'. אמר ר"ל כאן שנה ר' השואל אין רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכי' א"ל ר' יוחנן זו אפילו תינוקת של בית רבן יודעים. אלא זימנא דאפי' גיטא נמי לא הוי דנעשה כאומר לו אל תגרש' אלא בבית והוא גירשה בעלי'. אל תגרשה אלא בימין והוא גירשה בשמאל, דייק מדקאמר זימנא דלא הוי גיטא. מכלל דזימנא דהוי גיטא. ומסיק היכא דנפק' לאפיה ויהבה ליה חפץ והדר שקלה מיני' גיטא כ"ע לא פליג דגיטא מעליא הוא. כי פליגי היכא דא"ל שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ואזל איהו ויהב לה גיטא והדר שקל חפץ ר' יוחנן פוסל בו. וכ"ש בשלוחו. ור' שמעון בן לקיש מכשיר בשלוחו וכ"ש בוי והילכתא כר"י לגבי ר"ל. ופירש"י דהאי דנפקא לאפיה ויהבה ליה. היינו לשלי' שני דאין חילוק בינו ובין שלוחו דאף שלוחו אם נטל החפץ תחילה ואח"כ נתן לה הגט כשר, דקפידת הבעל אינו אלא שלא ישאיר החפץ ביד האשה. אבל במה שא"ל שיטול הימנה חפץ והוא משלח ביד אחר אין הגט נפסל. ולא ישלחנו ביד אחר דקתני מתני' ה"ט שמא לא ימסור לשני דברים כהווייתן או השני לא ידקדק בהן ויפסול הגט. ולפ"ז הא דקתני שאין רצוני שיהא פקדונו ביד אחר אאשה קאי. וכתבו התוס' דזה נראה דוחק. וגם זה דוחק דלא ישלחנו ביד אחר שלא ישכח לומר כאשר אמר הבעל. ונראה לריב"א דכשאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא שתולה שליחות הגט בחפץ פוסל ר"י נמי במשלח ביד אחר אפי' לא שינה השליח שני מדעת הבעל ונטל ממנה קודם נתינת הגט. דכיון שתולה השליחות הגט בחפץ כל שמשנה מדעת הבעל ונטל ממנה הגט קודם החפץ נפסל הגט. והכי פי'. ר"י פוסל בו בשליח. ראשון כששינה. וכ"ש בשלוחו ואע"פ שלא שינה. ולא ישלחנו ביד אחר אפילו לא שינה דקפיד הבעל שאין רצונו שיהא פקדונו ביד השליח השני. וכן פי' הרא"ש בשם ריצב"א שהוא ריב"א וכן יראה לי פי' ריב"א דלפי' רש"י קשה מאי האי דקאמר זימנא דגיטא נמי לא הוי משמע דאיירי במה שמכשיר ר"ל ור"ל עד השתא לא איירי אלא בשלוחו דאין קפידא בשליח לענין הגט והוא בא לומר דאף לענין הגט איכא קפידא בשליח ולא הוי גיטא. וזו לא יתכן לפי' רש"י. וע"ק לי מה צ"ל היכא דנפקה לאפי' כו' ה"ל למימר היכא דלא שינה השליח כ"ע לא פליגי דהוי גיטא כי פליגי היכא דא"ל שקול חפץ כו'. אלא מדאמר הכי בודאי משמע אפי' בלא שינה שליח שני אפ"ה פסול. אם לא דנפק' לאפיה בשלמא לפי' רשב"א ה"פ דנפקא לאפ' דשליח ראשון ונתן לו החפץ כדי שלא יעכב שליח שני מלתת הגט ואח"כ קבלה הגט משליח שני. מ"ה מיושב שפיר דנקט לישנא דנפקה לאפיה לפי שהשליח הראשון חלה ולא הגיע לעירה. ואין להקשות פשיטא דכשר נהי דבעל קפיד בלקיחת החפץ וצוה לקבל החפץ תחלה ואח"כ ליתן הגט ומאחר שכן נעשה א"כ פשיטא דליכא פסול בשליח שני. משום דלא תימא ס"ס מאחר שבשע' שעשאו שליח ראשון שליח לשני ונתן לו הגט בידו באות' שעה עדיין לא היה החפץ ביד שליח ונמצא השליחות בטלה מעיקרו אפ"ה אמרינן דכ"ע מוד' דכשר. דס"ס קודם שהגיע הגט ליד האשה נעשה השליחות השניי' בהכשר למפרע אלא שהיא עשה בתחלה שלא כהוגן שעשה השליח. אבל היכא דלא נפקה לאפיה אלא שליח השני נתן הגט תחלה אפילו אי יהבה אח"כ החפץ לשליח הראשון פסול מאחר דלא היתה מגורשת כשהגיע הגט לידה אלא צריך ליטול מידה ולחזור וליתנה לה אחר שהגיע החפץ ליד שליח הראשון. וכן כששינה השליח ונתן הגט ואח"כ קבל החפץ אם חזר ונטל הגט מידה ואח"כ נתנו לה כשר. כך נראה בעיני פירוש המחוור אף שרי"ף ורמב"ם פירשו כמו שפי' רש"י מה אעשה שפירושו לא עלה יפה בעיני ומחוורתא דשמעתתא לא כותיה. כתב הרמ"ה וז"ל ה"ה נמי בכל תנאי שהתנה הבעל עם השליח כגון א"ל אל תגרשנה אלא בבית או בעליה שאינו יכול לשלחו ביד אחר שמא לא ידקדק השני בשליחותו ויתבטל הגט ע"כ והביא הטור בלי מחלוקת וכן יראה כוונתו מלשונו שכתב בזה הלשון כתב הרמ"ה כו'. ולא כתב. והרמ"ה כתב כו'. ואינו כן דהאי חששא אינו אלא לפי' רש"י. אבל לפי' התוס' והרא"ש דס"ל דדוחק הוא לפרש כן שלא ידקדק השליח השני. מ"ה פי' בע"א. א"כ אין ממש כלל בחששא זו. ואפילו הטור שהביא כבר דעת הרא"ש דהיינו כפי' ריב"א. אין צריכין אנו לחוש כלל לדברי הרא"ש. ועיקר הדין שינוי בית ועליה או ימין ושמאל תמצא לקמן בפ' התקבל סי' ט'

דין אם אמר שקול חפץ והב לה גיטא ולא אמר והדר הב לה גיטא. הוי גיטא אפילו לא יהבה החפץ. ומ"מ לענין תשלומין חייב השליח לשלם. ואם אמר והדר כו' לא הוי גיטא. והיכא דאמר הבעל הב לה גיטא ושקול חפצה לא הוי קפידא כלל ואפילו לא יהבא חפצה הוי גט ופטור גם מן התשלומין

יב כתבו התוס' הא דמשמע הכא דוקא היכ' דקפיד מלקיחת החפץ תחלה אבל אמר הב לה גיטא ושקול מינה חפץ לא. והא דאמרינן בפ' הכותב דל"ש א"ל שקול שטרא והב זוזי ול"ש א"ל הב להו זוזי ושקול שטרא משלם השליח משום דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. התם היינו טעמא מאחר שפרעון המעו' תלוין בשטר. א"כ כיון שהזכיר לקיחת השטר אע"פ שהזכיר לבסוף היה לו להרגיש ולהזהר שלא יפרע המעות עד שיחזור השטר שלא יאמר סטראי נינהו משא"כ בחפץ שאינו תלוי בנתינת הגט כלל. והרמב"ן כתב וז"ל דה"ה דאי אמר הב גיטא ושקול מינה חפץ ועבד הכי ויהב לה גיטא ברישא והיא לא יהבה ליה חפץ. דיכול לומר לתקוני שדרתיך כו'. אלא דגמרא הכא לא נחית