ים של שלמה על גיטין רעג

מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים. והך מציעתא וסיפא קאי נמי וחולי' דרישא ומסיק אמר רבה לא שנו אלא זקן שלא תגיע לגבורות פי' בן שמונים שנה. וחולה שרוב חולים לחיים. אבל זקן שהגיע לגבורות. וגוסס שרוב גוססין למיתה. לא. איתיבי אביי המביא גט והניחו זקן אפילו בן מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים תיובתא. ואי בעית אימא כיון דאיפלג איפלג. והרי"ף והר"אש לא חשו להאי אב"א. אלא סברו כיון שאסיק תלמודו' זימנא חדא בתיובתא ש"מ דסתמא דתלמודא לית ליה הא דרבה לחלוקי בין שמונים למאה. אלא כמו ממאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים כל שכן שמונים שנה כפשטא דברייתא דקאמר אפילו בן מאה שנה ולא מסיק ואב"א אלא לתרוצי דעתו של רבה. ותלמודא לא ס"ל הכי ועוד אומר אני דבודאי תלמודא ס"ל דאפילו בן שמונים שנה נותנו בחזקת שהוא קיים. מ"מ היכא דאיכא בן שמונים שנה וחלה אין נותנים לה בחזקת שהוא קיים. ומ"מ נראה היכא דאיכא בן מאה שנה וחולה לא איכפת לן דבן מאה תמיד הוא באליו ובחלשי' וחשבינן כאילו מת ובטל. אלא דאמרי' כיון דאיפליג משיעורו איפליג וה"ה חולה משא"כ בבן שמונים שהוא בן גבורות. א"כ כשבא עליו החולה או שמוטל על ערס דוי אינו בחזקת קיים. אבל בן שבעים שהוא סתם זקן אפילו חולה נותנים בחזקת שהוא קיים. ומתניתין דקתני או חולה לאו דוקא הוא. וה"ה הניחו זקן או שהוא חולה נמי איכא למידק דוקא חולה אבל גוסס רוב גוססים למיתה אפילו בלא זקנה נמי לא והשתא מיושב שפיר אמאי אמר תלמודא ואבע"א כדי לאורויי לן דאמרי' שפיר כיון דאיפליג איפליג

דין מי שהניחו אותו גוסס אז לאחר ב' או ג' ימים מתאבלי' עליו. ומותרת האשה להתייבם לאחר ג' ימים וכן מותרת להינשא

ח מעשה היתה באשה שהיתה רחוקה מבעלה מהלך ד' ימים ובאו יהודים ואמרו לה הנחנו אישך גוסס ונשאל לר' מאיר וא"ל להתאבל דאמרי' בפ' כל הגט השולח גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנים לה בחזקת שהוא קיים וכן השולח חטאת כו'. אמר בגמרא ל"ש כו' אלא שהניחו זקן או חולה אבל הניחו גוסס לא דרוב גוססין למיתה ואמרינן דלמא מת. והא דאמרינן בפ' שבועת העדות כגון שהיתה כת שניה בשעת כפירת הראשונה קרובים בנשותיהם ונשותיהם גוססת. מ"ד רוב גוססי' למיתה קמל"ן. אין הפי' קמל"ן דלא דהא בפ' כל הגט אמרינן להדיא רוב גוססין למית' אלא ה"פ קמל"ן אע"ג דרוב גוססים למיתה ושאינם לפנינו תלינן שכבר מתו כיון דרובם למיתה הכא כיון דעדיין חיות לפנינו הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. וכן יש גי' בספכ' קמל"ן דהשתא מיהת לא שכיבן. א"כ בנדון זה רוב גוססים אינם חיים שנים או שלשה ימים ע"כ. וליכא למידק מדברי מהר"ם רוב גוססי' למיתה ואמרינן דילמא מת. משמע דאינו בחזקת מית' בודאי. ובלשון זה כתב הסמ"ג וז"ל, דוקא כשהניחו גוסס חיישינן שמא מת כשניתנו לאשה. אבל אם היה עדיין חי אע"פ שהוא גוסס כשר. וכן הטור כתב כלשון הזה שמא מת. מ"מ נראה דלאו דוקא קאמר שמא מת. אלא חשבינן בודאי ומותרת להתייבם אחר ב' ג' ימים. וג"כ מתירין להינשא כל אשה. היכא שיש עדי' שהניחו אותו גוסס ואמרי' שכבר מת. והא דקאמרי שמא מת. אפשר דקיימא אתוך יום או יומים דעדיין לא אמרינן ודאי מת אפ"ה חשבינן שמא מת. וה"ה גוססין שהוא בביתו ונותני' הגט לאשתו במקום אחר ואחר הנתינה מוצאין אותו מת חיישינן שמא כבר מת קודם הנתינה. אבל לאחר זמן אפילו לא נודע לנו בודאי שהוא מת אוקמינן אחזקת מת, דהא מהר"ם פסק להתאבל עליהם אע"פ שספק אבלות להקל, אלמא דחשבינן בודאי מת מאחר שמהר"ם בא לפסוק שהוא חייב להתאבל מסוגיא דהכא. דאמרינן ל"ש אלא חולה אבל גוסס לא. משמע ליה דברירה ליה דהכא ודאי מת קאמר דאי לחומרא מאי מייתי ראיי' מהכא דחוששין שמא מת להתחייב באבלות. ועוד מדקאמר בגמרא ל"ש אלא חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס שרוב גוססים למיתה לא. מאי צריך לומר רוב גוססים למיתה. נהי דלא אמרינן רוב גוססים למיתה. מ"מ חוששים לשמא מת דהא גבי חולה אי לאו דרוב חולים לחיים. לא הוי בחזקת שהיא קיים. אלא בודאי ה"ק רוב גוססים למיתה ואומר בחזקת שהוא מת אפילו לקולא. הנראה בעיני כתבתי

דין עיר שהקיפוה כרקום וספינה המטורפת בים והיוצא לידון הרי הם בחזקת חיים. לפיכך אין מעידין על אחד מאלו שמת להתיר לאשתו ועל מי שבעיר שכבשה כרקום, וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג בין בב"ד של ישראל בין בב"ד גוים אין מעידין אלא הם בספק ונותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים

ט מתניתין שלשה דברים א"ר אליעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוהו כרקום. פי' מצור. ועל ספינה המטורפת בים ועל היוצא לידון שהם בחזקת קיימים. אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים. בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. ועוד איכא נ"מ בחומרי מתים שאם קבלה קידושין מאחר. שצריכה גט דשמא מת והוי קידושין וגם נאסר המקדש בקרובותיה וכן היא בקרוביו. ועוד איכא נ"מ בחומרי מתים כשיש לו אח ונפלה לו יבמה מאח השלישי שהוא ערוה לאותה אשה. דחיישינן שמא הוא מת ואותה האשה היתה ראויה לו מקודם להתייבם וא"כ זה ושניי' ערוה עליו כדאיתא בפ' ד' אחין ואינה מתייבם כלל אלא חולצת. ואיתא בירושלמי ר' זירא בר' אבא בר זבדא ור' יצחק בר חלוק' בשם ר' יודא ובלבד כרקום של אותו מלכות אבל כרקום של מלכות אחרת כלסטים הם. ועוד הוסיפו עליהם את שגוררתו חיה וששוטפו נהר ואת שנפלה עליו מפולת וכ"כ הרא"ש. אכן הטור בנו וכל שאר המחברים לא חלקו בין כרקום לכרקום וכתבו סתמא. גם הרי"ף לא הביא הירושלמי. אכן מה שכתב הוסיפו עליהם כו' לא מצינו מי שחולק ע"ז וראוי לפסוק כן ועיי' בפ' בתרא דיבמות סימן ח' ומסיק א"ר יוסף לא שנו אלא בב"ד של ישראל אבל בב"ד של עכו"ם כיון דגמר דינא למיקטל מיקטל קטלי ליה א"ל אביי ב"ד של עכום נמי שקלי שוחדא א"ל מקמי דלחתם פורסא שמגג פי' וקודם גמר דין. לבתר דחתם פורסא שמגג לא שקלי. א"ר, יוסף ל"ש אלא בב"ד של עכו"ם אבל בב"ד של ישראל כיון דגמר דינא למי קטלי' מיקטל קטלי ליה. א"ל אביי ב"ד של ישראל נמי חזו ליה זכותא, א"ל כי חזו ליה זכותא מקמי דמיגמר דינא. לבתר דגמר דינא למיקטליה מיקטל קטלי ליה. א"ל אביי ב"ד של ישראל נמי חזו ליה זכותא. א"ל כי חזו ליה זכותא מקמי דמיגמר דינא לבתר דגמר דינא תו לא שכיחא דחזי ליה זכותא. תניא שמע מב"ד ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג. ישיאו את אשתו. מקומנטריסין של גוים איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו ואע"ג דק"ל דעכו' מל"ת מהימן. ה"מ במידי דלא שייכי בה. פי' שאין תפארת להם באותו העדות. אבל במידי דשייכי בעידי לאחזוקי שקרייהו כדי להתפאר לא והנה הרא"ש פסק כלישנא קמא. ומ"ה לא הביא הרי"ף הנך תרי לישנא דרב יוסף אלא האי ברייתא לחודה שמע מב"ד ישראל כו'. דמשמע דוקא מת ונהרג ממש אבל יוצא להרג לא. ואני אומר דלא דקדק בכאן יפה. חדא שרגיל לפסוק הרי"ף בכל דוכתא כלשנא בתרא כאשר כתב. הרא"ש משמו בב"ק וכן הרמב"ם תלמידו פסק כלישנא בתרא דהיוצא ליהרג בב"ד של עכו' נותנים עליו חומרי חיים חומרי מתים. ועוד אי מתניתין איירי דוקא בישראל ה"ל לרי"ף לפרושי דדוקא בב"ד של ישראל איירי אבל בב"ד של עכו' היוצא ליהרג חשבינן בחזק' מת אפילו להקל ואשתו מותר' להינשא אלא בודאי הניחו המשנה כפשוטו דאף בב"ד של גוים ובב"ד של ישראל ליכא למטעי דמאי נפקא לן מידי הלא אין דיני נפשות בינינו. וזהו טעמו של הרמב"ם שלא כתב בביאור הדי' ביוצא ליהרג בב"ד של ישראל לפי שאין נפקותא האידנא כאשר כתב המגיד משנה וכן פסק המ"מ בהדיא דביוצא ליהרג בב"ד של עכו' נותנים עליו חומרי חיים ומתים. והרשב"א כתב בחידושיו וז"ל כיון דלא אפסי' הילכת' בהדי' בגמ' כהאי לישנא או כהאי לישנא נקטי' לחומר'. ובין בב"ד של עכו' ובין בב"ד של ישראל נותני' עליו חומרי חיי' וחומרי מתי' ואפי' חתום פורסי שמגג עכ"ל. וכן דעת הטור שפסק בסתמא היוצא ליהרג נותני' עליו חומרי חיים כו' ונראה דלאו דוקא יוצא ליהרג ממש אלא אפילו לאחר גמר דין נותנים עליו חומרי מתים והא דנקט מתניתין יוצא ליהרג. רבותא קמל"ן דאף ביוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים

דין השולח גט ע"י שליח בין א"ל הולך סתם. בין א"ל אתה הולך. לא ישלח כיד אחר. אלא א"ש חלה או נאנס שאינו יכול להוליכו. אז ישלחנו ביד אחד. ואם לא חלה אפילו בדיעבד לא מהני שליחות אחר ע"י אחר. ואם אמר בפירוש אל יתן לה אחר אלא אתה. אפילו חלה אינו גט כשישלח ע"י אחר. והאידנא שכותבין הרשאה עושה שליחו' אפילו בלא אונס אבל שליח קבלה אינ' עושה שליח א"ל שנתנ' רשות בפי'. וגבי מתנה אפי' אמר לג' תנו אין יכולין לעשות שליח ולומר לאחרים איכתבו ויחתמו א"ל הם עצמן. אבל באומר אמרו כשר במתנה. ודוקא שטר מתנה ולענין קני'. אבל שטר ראיי' פשיטא שיכולין לעשות ע"י אחר

י מתניתין המביא גט בא"י וחלה ה"ז משלחו ביד אחר, ואם אמר לו טול הימנה חפץ פלוני ה"ז לא ישלחנו ביד אחר. שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ומסיק א"ר כהכא חלה תנן פי' שהוא אונס וכלכה"ג, אבל לא חלה לא יכול לעשות שליח. ופריך פשיטא חלה תנן. מהו דתימא אע"ג דלא חלה והאי דקתני חלה אורחא דמילתא קמ"לן ומסקנא דמילת' דמתניתין סתמא קתני בין אמר לו הול' בלא את ובין א"ל הולך את גט לאשתי לא חלה לא יכול לעשות שליח וה"ה שאר אונסין יכול' לעשות שליח. וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכ"כ הר"שבא בשם הרמ"בן. ונר' בעיני היכ' דלא יכול לעשות שליח אחר אפי' בדיעב' לא מהני האי שליחו' להתירה להינשא ואפי' נשאת מסתפינ' דתצא דשמא בעל קפיד והוי כאלו אומר אל תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל אלמא שבחול דאומדנ' דמילתא שלא עלה בדעתו להקפיד שלא יעשה שליח