ים של שלמה על גיטין רעב

היא להוציאה מחזקתה ויפסידו שלא כדין. אבל כתב גט לארוסתו לכשאכנסנה אגרשך כתבתי בפ' י"ג ביבמות סימן ה'. והיכא שכותב לנשואה ארוסתי נוטה דעת מהר"י קארו להכשיר בדיעבד. וראייתו מדאמרינן הכא שכותב גט לארוסתו לכשאכנסנה אגרשנה כו' דודאי כותב ארוסה שהרי בו ביום שכתב הגט עדיין ארוסה היא ואפ"ה מצי לגרשה אחר שיכנסנה אי לאו משום דיאמרו גיטה קודם לבנה ואין זה ראיי' דשמא דוקא כשכותב לארוסה הוא דכשר ואפילו לא תהא הגירושין חלין מ"מ שפיר מקרי דהוית ארוסתי מקדמת דנא. שהרי בשעת אירוסין התחיל הכנת הגט. אבל כשכותב לנישואין הוי כמזויף מתוכו. ועוד יש לי צד אחר לפוסלו אלא שאין רצוני להאריך בזה. כי אינו בנמצא שישתגע הסופר וישנה מסדר גיטין ויכתוב לנשואה ארוסה

דין המביא גט ואבד ממנו ומצאו אם לא ראינו שלא עבר שם אדם אפילו אין שיירות מצויות וגם לא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. אפ"ה פסלי' להינשא בו עד שיאמרו העדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון דאז הוי כשר. אפילו לא אמרו שחתמו לזה התובע ואפילו אין עדים לזה שממנו נפל גט זה. או שיתנו בו עדים סימן מובהק אפילו אחר שראוהו אותו אבל אם נישאת בו כבר. או שיש לחוש לעיגון, לא פסלינן אא"כ הוחזקו וגם שיירות מצויות, והיכא דליכא רעותא דנפילה אלא כגון שבא עדות על יוסף בן שמעון שהלך מעיר פלוני לפלוני' ששכיב אז לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון אפילו שיירות מצויות אא"כ הוחזקו ושיירות מצויות

ה מתני' המביא גט ואבד ממנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול. ת"ר איזהו לאלתר רבי נתן אומר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרה. רשב"א אומר אין הדבר תלוי בשיעור. אלא צריך שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר שם אד' וי"א שלא שהה אדם שם. אתמר אמר רב יהודא אמר שמואל הלכ' כל שלא שהה אדם שם. רבה בר ב חנה א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא הלכה שלא עבר שם אדם וכתב הרי"ף ראינו לגאון שפסק הלכ' שלא שהה אדם שם. ומסתברא לן בכי האי מלתא לחומרא עבדינן שלא עבר שם אדם. וכן נראה דלא שהה הוא מילתא דלא פסיקא בכמה שהה. מ"ה נקטינן מילתא דפסיקא דכל זמן שלא ראינו שלא עבר אדם שם הוי זמן מרוב' ופריך ורמינהו מצא גיטי נשים ושחרורי עבדי' דייתיקי מתנות ושוברים הרי זה לא יחזיר. שאני אומר כתובי' היו ונמלך עליה' שלא ליתנו טעמ' דלא אמר תנו הא אמ' תנו נותנין אפי' לזמן מרוב' אמר רבה לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות. ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. ואסיק דר' זירא רמי מתניתין אבריית' ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין שיירות מצויות א"ד והוא שהוחזק שני יוסף בן שמעון בעיר אחת הוא דלא נהדר והיינו דרבה וא"ד אע"ג דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דר' זירא אדרבה כתב הרא"ש ויראה דכ"ש אם הוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות. דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם אפי' במקו' שאין שיירות מצויות ממה שניחוש שבא אחר מעיר אחרת ועבר דרך שם ואפי' במקו' שהשיירות מצויות. וכן דעת הר"ן דה"ה הוחזקו בלא שיירות מצויות ומסיק רבי ירמיה אמר כגון דאמרין עדי' מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון אפי' לא אמרו העדים שחתמנו לזה התובע אלא אינם יודעי' אם הוא של זה או של אחר. וה"נ לא איירי שיש לזה התובעו עדים שממנו נפל הגט זה אפ"ה מהדרינן ליה ולא חיישינן דילמא שקורי משקר ולאחר חתמוהו ולא לו משום דאינו חשוד לקלקלה במזיד ולגרשה בגט שאינו שלו. אלא כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא חתמו לו וחתמו גם לאחר ושמא הוא סבר שהוא שלו לפי שאין יודע שיש יוסף בן שמעון אחר לכך אמר שהו' מכיר ואע"פ שאינו מכירו אמר בדדמי שהוא שלו לפי שאמר בלבו היכא אתרמי מילתא שאלו העדי' חתמו ליוסף בן שמעון אחר. ואנו חיישינן שמא גם לאחר חתמו אבל כשהעדים אמרו שלא חתמו אלא על אחד ודאי קושטא קאמר דבמזיד אינו חשוד לקלקלה, ואין לחושדו שמא חש על פשיטי דספרא דמשום פשיטי דספרא לא היה מקלקלה. תדע דאמרינן. הבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן. ולא חיישינן להכי כן דעת התוס' וכל האחרונים. רב אשי אמר כגון דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלונית שהוא סימן מובהק מהדרינן ליה. ואפילו נותנים הסימן אחר שראוהו מהימנא אבל לרש"י דגרס כגון דקאמר. מיירי שהשליח אומר הסימן קודם שראה הגט. ופסק הרי"ף הלכה כרב אשי דהוא בתרא הילכך לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אף שלא הוחזקו וממילא כשהוחזקו אף כשאין שיירות מצויות כמו שכתבנו לעיל אלא כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון דהא מילתא לית בה ספיקא או שאמרו נקב יש בצד אות פלונית דה"ל סימן מובהק אבל נקב בעלמא לא וכן פסק הרמב"ם לחומרא. וכתב, הרא"ש והא דגרסינן בפ' האשה שלום סימן ט'. יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב מי חיישינן תרי יצחק או לא. אביי אמר חיישי' ורבא אמר לא חיישינן וע"כ מיירי התם דלא הוחזקו ושכיחי שיירות דאי לא שכיחי ולא הוחזקו. בהא לא הוה אמר אביי חיישינן. דהא תנן בפ"ק דב"מ וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר. ולא חיישינן שמא מאחר נפל. וגם לא מיירי בשכיחי שיירות והוחזקו בהא לא הוה אמר רבא לא חיישינן. אלא ודאי מיירי בשכיחי שיירות ולא הוחזקו ופליגי אביי ורבא בפלוגתא דרבה ור' זירא רבא סבר כרב' דלא חיישינן עד דאיכא תרתי. שיירתא והוחזקו ואביי כר' זירא. ופסק רב אלפס ז"ל שם הלכ' כרבא. ואפשר דהכא פסק רב אלפס לחומרא במילת' דאיסורא ולא מהדרינן הגט לבעל לגרש בו דכיון דאפשר שיכתוב גט אחר. אבל בעובדא דיצחק ר"ג לא חיישינן דאי חיישינן לתרי יצחק צריכי להתעגן כל ימיה. פסק לקולא כמו שמצינו שהקילו הרבה קולות בעדות אשה. שהתירו עד מפי עד ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה וגוי מסיח לפי תומו ומשיאין ע"פ בת קול. ועל חומר שהחמירו בה בסופה סמכו והקילו בתחלתה משום דאשה דייקא ומינסבא עכ"ל. ואני אומר להחמיר יותר דק"ל כרב אשי וכר' ירמיה והם באים לתרץ דלא קשה מתניתין וברייתא. משמע דלא סבירא שינויי דרבה ור' זירא כל עיקר והיינו כמו שהיינו מבינים בתחילת אתקפתא דלא ידעינן לא משיירות מצויות ולא מהוחזקו. ואפ"ה חיישינן לזמן מרובה מאחר דאית בה ריעותא דנעילה חיישינן שמא מאחר נפל שעבר שם. א"ל דאמרי כרבי ירמיה או כר' אשי. ומ"מ התם גבי תרי יצחק בע"כ איירי בשיירות מצויות דהא התם ליכא ריעותא דנפילה ומשום הכי התם שפיר פסקינן כרבא אף על גב דאיכא שיירות מצויות מאחר דליכא ריעותא דנפילה לא חיישינן לאחר אפילו בלא טעם דעיגונא. ומ"מ אם נישאת בגט שנפל אפילו איכא שיירות מצויות לחוד או הוחזק לחוד לא תצא. או אפי' לא נשאת אלא דאיכא בשעת הדחק כגון שאין הבעל לפנינו שנוכל לתקן גט אחר ואיכא עיגון לא פסלינן האי גיטא דכדאי הוא רבא ור' זירא לחד לישנא לסמוך עליו בשעת הדחק בפרט מאחר דאשכחן דרבה עבד כוותיה ומעשה רב. ובסוגיא משמע דרב חסדא ורב הונא נמי סברי כוותיה וקבלו מניה ול"פ עליה ור"ח ובעל הלכות פסקו נמי כרבא א"כ פשיטא שבשעת הדחק כשר. ובהגהת אשר"י בפ"ק דב"מ נמי כתב בשם מרדכי שכתב בשם רמב"ן דבעינן תרווייהו שיירות מצויות והוחזקו

דין דאם מצא הוא עצמו הגט בחפיסה ובכיוצא בו אם מכיר הגט בט"ע אפילו הוא עם הארץ וגם אינו מכיר הכלי. או מכיר הכלי אבל אינו מכיר הגט כשר ובלבד שיהא ברור לו שלא השאיל את הכלי לאחר. או שיודע שבחפיסה אבדו וגם מכיר הכלי בט"ע. אבל בסימן שאינו מובהק אינו נאמן

ו מתני' מצאו בחפיסה שהו' חמת קטנה של עור או בדלוסקמא שהו' טילקא דסבי טשק"א בלע"ז וכל כה"ג אם מכירו כשר. ופי' רש"י מילתא באפי' נפשי' הוא ואו או קתני. או שמכירו ואפילו מצאו בכ"מ כשר. וגירסא הנכונה ומכירו כשר. ופי' הנכון שמכירו קאי על הכלי אף שאין מכיר הגט. ואף שאין מכירו אלא בט"ע ואם מכיר הגט בטביעת עין אפילו לא יכיר הכלי כשר ואיירי בשמצא הוא בעצמו וסמכינן אהכרתו ואע"פ דלאו צורבא מרבנן הוא מהימנא ליה במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי דעם הארץ נמי אית ליה ט"ע כדאמרינן בפ' גט פשוט האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי אתתא לידבר עם הארץ בהדי' ובפ' כל הבשר נמי מוכח דכ"ע אית ליה ט"ע והא דלא מהדרינן ליה בט"ע אע"ג דעדיף מסימנים. היינו משום דלא מהמנינין ליה. והכא דמצא הוא עצמו נאמן במיגו כן כתבו התוס' והרא"ש ומ"מ צריך לומר דברור לו שלא השאילום לאחר דאל"כ איכא למיחש לשאלה או ביודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו. מ"מ אין זה סימן כלל שיספי' להכשיר ומ"ה נראה אף לאותן דגרסו במתניתין אם מכירו מתיישב שפיר. וה"ק אע"פ שמצאו בחפיסה או בדלוסקמא שידע שאבדו בתוכן אפ"ה אינו כשר אלא א"כ מכי' הגט או הכלי ולא בענין אחר. והא דמהמנינן ליה אפילו לעם הארץ היכא שמצאו בעצמו היינו בטביעת עינו. אבל בסימן שאינו מובהק פסול ולא משום הימנותא הוא דאפי' צורבא מרבנן גבי גיטא לא מכשרינן בסימן שאינו מובהק מאחר דסימנא לאו דאורייתא

דין המביא גט ממדינת הים והניחו זקן אפילו בן שמונים או בן מאה שנים נותנו לה בחזקת שהוא קיים וכן אם הניחו חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. אבל אם הוא גוסס או שהוא בן שמונים וגם הוא חולה אינו נותנו לה בחזקת שהוא קיים אבל, בן מאה וחולה או בן שבעים וחולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים

ז מתניתין המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים. אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים השולח חטאתו ממדינת הים