ים של שלמה על גיטין רע

פסולים להביא הגט בח"ל אבל בא"י או שהיו שנים כשרים והיכא שהיו פסולים כשנתמנו שלוחים וחזרו בתשובה קודם שמוסרים הגט כתב הרא"ש בשם הרמ"ה דכשרי' וכן מסתבר' דבני כריתות נינהו ואין פסולים אלא משום דחשדינן להו דמחמת רשעם קא מסהדי שיקרא וכיון דעשו תשובה מהימנא. ולא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. מידי דהוה אפתוח ונסתמא. ואם היה מקוים אפי' לא עשו תשובה כשר. דבני כריתות נינהו. ולשקרא ליכא למיחש. ולא כמו שכתב הרמב"ם דאפי' אם הוא מקוים פסול. וכבר השיג עליו הראב"ד. גם כתב הרמב"ם שאם אינו מתקיים בחותמיו ונסמך עליו לבד אינו גט גם זה לא יתכן למה אינו גט היום ולמחר יתקיי' ויהי' כשר ואפי' לא יתקיים מ"מ אינו אלא פסול כאלו לא אמר בפני נכתב כו'. דק"ל כחכמי' דלא אמרינן כל המשנה כו' שהולד ממזר אלא גט פסול הוא וסברת הרמב"ם דאינן ראוי לשליח. ולא ידענא למה מאחר דבר כריתות הוא. ואלו הי' מקויים היה כשר וא"כ השת' אינו אלא פסול. וכבר השיג עליו הראב"ד. והמגדל עוז כתב על כל דבריו שתלמוד ערוך הוא וכבר ידוע דרכו המשתבש כאשר הראיתי לך בפ' החובל סי' יו"ד

דין דאין שליחות לנכרי לעשותו שליח שיוליך גט. אפי' אמר לו שימנה את ישראל. ואפי' אם נשאת תצא. אבל כששולח גט עם גוי וממנה את ישראל בכתבו לשליח יש להכשיר

לח פסק כתבו בה"ג דנכרי לא הוי שליח לגט לקבל' ולהולכה מהו למכרכי לגיטא בחד מנא ומימר לנכרי אמטויי האי מנא לישראל פלוני וליתבי' לאנתתא. והשיב ר' חנינא גאון דלא כשר לו למיעבד הכי דכתיב ונתן בידה או ביד שלוחה ישראל אבל לא ביד נכרי דכי נפק גיטא מידו דבעל בעינא דימטא לידה דאתתא. או ליד ישראל שלוחו במקום הבעל. או ליד שלוחה דשוויתא איתתא גופא דקאי השליח במקומה ורבנן דהשתא אמרי אע"ג דנכרי אייתי להאי גיטא אי יהיב לי' לישראל וישראל יהבה לי' לאיתת' באנפי סהדא ישראל. לכתחלה לא מנסבי לי' בהאי גיטא משום דנכרי לאו בר כריתות הוא. ואי אנסבי' לא מפקינן לה ותמהו עליו הצרפתי' דבודאי אם עשה הישראל הגוי לשליח אפי' אמר לו שימנה הוא את ישראל במקומו שאינו גט כלל, דאין שליחות לנכרי דלאו בר כריתות הוא. וכה"ג אפי' אינסבא תצא. מאחר דאזלה השליחות ונמצא נתינת הגט בטל ובניה ממזרי' אבל היכא דלא עשה הנכרי לשליח הגט אלא כמעשה הקוף בעלמא הוא ומינה בכתבו את ישראל שבאותו מקום לשליח למה יפסול את הגט. וכן פסקו ראבי"ה ורובי' הלכ' למעשה להכשיר בכה"ג. וכן נוהגים באשכנז וצרפת לשלוח הגט וקדושין ע"י נכרי וממנה את ישראל שבאותו מקום בכתבו לשליח אבל למנות גוי להרשאה כתבתי בפרק מרובה סי' י"ג דלא סבירא לן כותי' דר"ת אף שעשה הלכה למעשה

דין דהעבד מקבל גט להביא מיד רבו של חבירו. אבל לא מיד רבו שלו והמשחרר חצי עבדו לא קנה

לט אמר ר' יוחנן נראין הדברי' שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו דכיון דאיתא בתורת שחרור. ולא מיד רבו שלו דיד עבד כיד רבו דמי. וכשנתן גט לא יצא מרשותו עדיין אע"ג דעבד מקבל גיטו היינו משום דגיטו וידו באין כאחד ואם לחשוך אדם לומר הלכה זו שנוי' אם היתה מעוברת זכתה לו. הא מני ר' היא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה. וקסבר עובר ירך אמו הוא ונעשה כמי שהקנה לה אחד מאיבריה. והלכה כר"י אבל מ"מ אין הלכה כר' בהא דהמשחרר חצי עבדו קנה כדאי' לקמן בפרק השולח

דין דחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה אע"פ שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה בח"ל והוא שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם. אבל בח"ל באותה מדינה שאינה צריכה לומר בפ"נ ובפנ"ח לא מהימנא. וכן בא"י שאינה צריכה לומר בפ"נ ולא אמרה אינה נאמנת. אבל אי אמרה שפ"ג גם בא"י נאמנת

מ מתני' אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה. חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה. מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח האשה עצמה מביאה גיטה. ובלבד שצריכה לומר בפנ"כ ובפנ"ח ופריך והתני' כשם שאינה נאמנת לומר מת בעלה. כך אין נאמנת להביא גיטה אמר אביי הא דקתני אין נאמנת בא"י דאי אתי בעל ומערער משגיחין ביה דאיכא למימ' לקלקולא קא מכווני והלכך לא מהימנא. מתניתין דקתני נאמנו' להביא גיטה בח"ל דאי אתי בעל ומערער עליו לא משגחינן בי' מש"ה ליכא למימר דלקלקולא קא מכוין ולקלקל בידי' נמי לא חיישינן. דאינה חשודה כ"כ בפרט מאחר דגיטא בידה וכתב מוכיח עליו. והלכה כאביי. כן פסק הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכתב הרמב"ן ז"ל דכי אמרינן דבא"י לא מהימנא היינו כשנהגו כדין הארץ הא בארץ שאמר' בפנ"כ ובפנ"ח כיון דאמרי' לעי' דאי אמרה מהני ותו ליכא קלקולא מהימנא. ובח"ל שלא אמרה כגון באותה מדינה אינה נאמנת. ואף שהרשב"א חולק ואומר דאיהו לאו דינא גמר וסבר דאינו מועיל בא"י יותר מה שאמרה בפ"נ ומכוונא לקלקולא. ול"נ דמסתמא אי לאו דידעה האי אתתא דמהני לא הוי אמרה בפני ב"ד בשעת נתינת הגט בפנ"כ שהרי אין דרך לומר בכדי וכן כתב הרמ"ה

דין האשה שהביאה גיטה והתנה עמה בעלה שתהיה שליח להולכה. עד שתגיע הגט ליד ב"ד ונשווה שליח ויתנה לה אז צריכה לומר בפנ"כ ובפ"נ. ואשה שהביאה גיטה אומרת שבעלה נתנו לה להתגרש בו מיד נאמנת וא"צ לומר בפ"נ, ואפי' אין מכירין החתימה. ואפי' אמר לה אל תתגרשי בו אלא עד שתגיע לב"ד פלוני או עד שלשים יום כשתגיע לב"ד או ליום שלשי' מתגרשת בקבלה ראשונה. ואינה צריכה לומר בפנ"כ

מא האשה עצמה מביאה גיטה. אשה מכי מטי גיטא לידה מגרשאש דא"ל את הוי שליח להולכה עד דמטי להתם לב"ד פלוני. וכי מטי' להתם אומרה קמי ב"ד בפ"נ ובפ"נ ונשווי שליח ונתבי ניהלה וכתב הרמ"ה שהאשה המביאה גיטה ואומרת שבעלה נתנה לה במקום פלוני להתגרש בו מיד נאמנת ואינה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ ואע". שאין מכירין החתימה, ואפי' א"ל אל תתגרשי בו אלא ע"י ב"ד פלוני תנאה הוי וגם אם אומר אל תתגרש אלא עד למ"ד יום או לכשתבא לב"ד פלוני והגט ברשותה מתגרשת בקבלה ראשונה. ואינה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ ע"כ ויותר מזה כתב הר"ן בריש פ"ק סי' א' דאי הוי אפי' שליח לקבלה אינה צריכה לומר בפ"נ ונתן טעם לדבריו ע"ש. ומפני חשש שמא יבא הבעל ויערער. אין לחוש לעירעורא אלא כשהוא נותנו לשליח להולכה לפי שבשעה שהגט יוצא מתחת ידי הבעל אינו גומר ומגרש לפיכך חוששין שמא ימלך ויערער אבל כל שהוא נותנה לידה או ליד שליח לקבלה, הרי בשעת שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש כיון שאין לחוש שמא יבא ויערער. הרי האשה מותרת להנשא אעפ"י שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לעירעורי הבעל אין האשה צריכה לקיומי מיהו אם בא הבעל וערער יתקיים בחותמיו וה"ל כמביא גט בארץ ישראל דא"צ לומר בפ"נ ואם בא וערער יתקיי' בחותמיו

הדרן עלך המביא תניינא

דין כל הגט שלא נכתב לשם אשה פסול. כגון סופר שהי' כותב גטין להתלמד וכתב שם איש בעלמא ושם אשתו ובא האיש שנכתב בשמו לגרש בו פסול יתר על כן צוה אחד לכתוב הגט לגרש אשתו ונמלך ומצא בן עירו ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו פסול. אפי' יש לו שתי נשים ששמותיהן שוות וצוה לכתוב לגרש בו אחת מהן לא יגרש בו שניה. ואפי' אמר לסופר כתוב לאיזה שארצה אגדש, פסול לגרש בו. ובכולן לא הוי גט כלל אפי' לכהונה לא נפסלה חוץ מאיזה שארצה אגרש שהוא גט לפוסלה לכהונה וגם אם בא אחד וקידשה חוששין לקדושין

א כל הגט שלא נכתב לשם אשה פסול כיצד הי' עובר בשוק ושמע קול סופרי' מקרין לתלמידי' להתלמד איש פלוני ממקום פלוני מגרש את אשתו ואמר זה הבעל הלא זה הוא שמי ושם אשתי פסול לגרש בו יתר מכאן כתב אחד לגרש אשתו ונמלך ומצא בן עירו וא"ל שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו יותר מכן יש לו שתי נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש הגדולה לא יגרש בו הקטנה. יתר מכן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו ומסיק אמר רב כולן פוסלים בכהונה חוץ מן הראשון שלא נכתוב לגירושין כלל כ"א להתלמד. ושמואל אמר אף הראשון פוסל. זעירי ורב אסי אמרי כולן אין פוסלים חוץ מן האחרון. ור"י אומר אף האחרון אינו פוסל ופסק הרי"ף דכולן אינן פוסלים חוץ מן האחרון. דכיון דכולהו ס"ל דהאחרון פוסל וליכא מאן דפליג אלא ר"י הוי יחיד במקו' רבים, ושמואל נמי שבא לפסל אף הראשון נמי יחיד הוא ופשיט' דלית הלכתא כוותי' ולגבי אמצעי אע"ג דרב ושמואל ס"ל דפסול כיון דזעיר' ורב אסי ור"י כולהו ס"ל דלא פסול וה"ל רב ושמואל מיעוט והלכה כרבים ומש"ה לא פסל אלא אחרון וכל דיני ברירה הנזכרים בהאי שמעתת' בין תולה בדעת עצמו בין תולה בדעת אחרים בין בדאוריית' ובין בדרבנן כתבתי כבר בפ' ד' וה' בשמעת' רבה דברירה. וכתב הר"ן דבאחרון לאו פסול לכהונה לחוד הוא אלא אם בא אחר וקדשה חוששין לקדושין כו' עד ולפיכך אמר ללבלר כתוב לאיז' שארצה לגרש וגירש ה"ז ספק גרושין וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכו' גירושין ע"ש: