ים של שלמה על גיטין רסט

לקיים שום מחק ותלוי בגט. וגט הקרוע שתי וערב בקרע ב"ד אינו גט אפי' איכא עידי מסירה בפנינו

לג כתב הרמב"ם וז"ל גט שנמחק בו אות או תיבה שתלה בין השיטין אם מתופס הגט כשר. ואם מתורף אינו גט. ואם חזר ופי' בסוף הגט שאות פלוני תלוי' או על המחק אפילו מתורף הגט כשר. וכן גט שנמצא קרוע שתי וערב שהוא קרע של ב"ד הר"ז גט בטל. אבל אם נקרע קרע שאינו של ב"ד כשר. נימק או שהרקיב או שנעשה ככברה כשר. נמחק או נטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרותו כשר ואם לאו אינו גט בד"א כשהגט יוצא מתחת ידה, בעידי החתימה ואין כאן עידי מסירה. אבל אם יש עדים שנמסר לה הגט בפניהם והי' כשר הר"ז כשר. אע"פ שהי' תורף גט על המחק או בין השיטין או שהי' קרוע שתי וערב כשנתנה לפניהם ע"כ. והנה מה שחילק בעידי מסירה לפנינו יפה חילוק שאז כשר רק שהי' ראוי' לקרות הגט מקודם כמו שכתוב והי' כשר. אבל מה שכתב אפילו הי' קרוע שתי וערב זה זה אינו נראה בעיני דודאי הוי חספא בעלמא וכ"כ הרשב"א וכן עיקר. ומה שכתב בענין קיום הגט נמצא בו כדבריו בתוס' ובירושלמי גט שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול. שלא מגופו כשר. ואם החזירו למטה אפילו מגופו כשר ע"כ וכן דעת ר"נ גאון כדברי הרמב"ם שבתופס כשר מחיקה אפילו בלא קיום. ונראה לאו דוקא בכל תופס הגט כשר. אלא כל דבר שאין בו תועלת במחיקתו ואינו מעלה ומוריד אלא מכח ט"ס נמחק. אבל אם נמחק דבר מן התנאי ויש חילוק בגט במחיקתו עד שיגיע תועלת באותו מחיקה בין לו ובין לה הוי מחיקה דבר שיכול להזדייף ואינו כשר בלא עידי מסירה או בלא קיום ומ"מ נהגו האידנא להזהר שלא יהא שום מחק וטשטוש בגט. וכן נהגו להחמיר שלא לקיים שום תלוי ומחק בגט

דין הכל כשרים לכתוב את הגט חש"ו כמבואר בסימן שאחר זה. האשה כותבת את גיטה והוא שהקנית מעיקרא הקלף לבעלה

לד מתניתין הכל כשרים לכתוב הגט אפילו חש"ו. האשה כותבת גיטה והאיש כותב את שוברו וכתב הר"ן ותמהני האיך, אשה כותבת גיטה והא צריכה הקנאות האשה לבעלה בין כתיבה לנתינה דהא כתבתי לעיל דבאשה כותבת גיטה לא אקנו בו רבנן מידי והוי ליה מחוסר כתיבה הקנאה ונתינה, וליכא למימר דכשקנאת' הקלף לבעל מעיקרא עסקינן דהא לעיל פשטינן מינה בעיין דמוחזקין בטבלה שהיא שלה וגט כתוב עלי' והרי היא יוצאת מתחת ידה מהו דמשמע דאנן לא ידעינן במלתא מידי אלא חזקה טבלה שלה ושהיא יוצאה מתחת ידה. ועוד דאי בנתינה קודם כתיבה עסקינן ודאי דבקיאה היא בהלכות גט וידעה לאקנויי. ומתוך הדחק יש לי לומר דהקנאה כיון שאינה מעשה בגופו של גט דומי' דקציצה לא מקרי מחוסר מעשה דדומי' דכתיבה בעינן כיון דכתיב וכתב ונתן עכ"ל ולא אדע מה אשיב דבר דאדרבה מאחר דאיירי שכבר הקנית הקלף לבעל וזולתו לא יתכן מש"ה פשט שפיר כמש"ל סימן כ"ו אבל אי לא הקנית מקודם פשיטא דלא הוי הגט כלום. שהרי לא נכתב על שלו ולא מקרי וכתב והכל כדפרישית לעיל

דין דחש"ו וגם נכרי כשרים לכתוב תופס הגט. אפי' בלא גדול עומד על גביו. והוא ששיירו התורף וכתבו ישראל בן דעת. אבל בתורף אפי' גדול עומד ע"נ אינו גט בחש"ו ובנכרי וגדול עומד ע"ג הוי ספק מגורשת ועבריינא אפי' לכתחלה טופס ותורף ומ"מ לא ירגיל לכתוב ע"י הש"ו ונכרי

לה והא לאו בני דיעה נינהו. פי' המחוור לר"מ פריך שהוא סבור מאחר שסתם מתני' ר"מ כל היכא דנוכל לדחוקי ולאוקמי כר"מ אוקמינא ודעת המקשה הי' דאף לר"מ בעי כתיבה לשמה. נהי דסבר עדי חתימה כרתי מ"מ וכתב לה אינו יוצא מידי פשוטה. ואפי' תאמר שיוצא מידי פשוטה. מ"מ הוי אסמכתא מעליותא לאסור מדרבנן ומשני אמר רב הונא והא שגדול עומד על גביו, ומסיק הר"ן אליבי' דאפילו נכרי נמי כשר כשגדול עע"ג מדפסל לי' נכרי לקמן במתני' לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר. והא דתניא בברייתא נכרי פסול אף לענין כתיבה. היינו ר"א דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא ומש"ה מחמירין גבי נכרי אפי' גדול עומד ע"ג ומשום דנכרי לדעת נפשי' קעבד. אבל ר"מ דבעי וכתב אחתימה. ומדרבנן דבעי לשמה לא אחמיר כולי האי היכא דגדול עע"ג. והשתא לפ"ז לא פליג ר"א אלא לענין נכרי אבל בחש"ו ואפי' לר"א מהני בגדול עע"ג. ורב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ור"א היא פי' דאמר עדי מסירה כרתי ולא מהני שום תיקון לתורף אפי' בגדול עע"ג בין נכרי ובין חש"ו. והא דלא גזרינן הכא טופס אטו תורף כמו גבי מחובר. לפי שהוא מלתא דלא שכיח' וגם מזהר זהיר' בי' דהכל יודעין שאינן ראווין לכתוב הגט ולגומרה אלא ע"י ישראל בן דעת, והכי הלכתא דבתופס כשר אפי' בלא עומד ע"ג וכנ"ל. ובתורף לא מהני גדול עומד על גביו אפי' לגבי חש"ו. והא דממעט חרש וחרשת בחליצה מפני דלאו בני קריאה נינהו. וכן קטן מדכתיב איש בפרשה תיפוק להו דלאו בני דיעה נינהו. ואפי' גדול עומד ע"ג לא מהני היכא דבעי כונה וחליצה בעי לשמה עד שיתכונו שניהם לשם חליצה כדאיתא התם. ונ"ל דלק"מ דלפי המסקנא דהתם איתא דחרש וחרשת פסולי' משום דלאו בני דיעה נינהו וכן הא דממעט איש ולא קטן ה"נ משום דלאו בן דעת הוא. ומהכא אפשר דשמעינן דבעינן דעת וכונה בחליצה ואפי' תאמר דילפינן ממקום אחר. מ"מ צריך למעט קטן משום דלאו בן דעת הוא דלא תימא מאח' שב"ד עונשין עליו ומזהירין ומלמדין אותו בעשיות החליצה אין לך גדול עע"ג יותר מזה ומהני קמל"ן דקטן פסול משום דלא מהני גדול עע"ג בשום דבר דבעי כונה ולשמה, ומש"ה מיושב שפיר דפסול שוטה בחליצה כדאי' בתוס' אע"ג דליכא קרא למעוטי. אלא דאייתי הכל ממיעוט דקטן דאפי' ב"ד לא מהני וה"ה שוטה ממועט. ורבים חשבו שדעת האלפסי לפסוק כתרווייהו לחומרא. כרב הונא דאיירי בגדול עומד ע"ג וכרב יהודה אמר רב דלא מכשירים אלא תופס וגם דוקא בגדול עע"ג ומש"ה הביא דברי רב הונא וכתב נמי הא דאמר רבי יהודה אמר שמואל דמשמע לן דלא פליגי אהדדי. וכן דעת הרמב"ם ותמהו על ככה הרשב"א והר"ן דסוגית הש"ס לא משמע הכי. ונראה דבריהם. ועוד אומר אני אולי טעו בדמיון שהם סברו מאחר שהביא הרי"ף רב הונא ורב יהודה אמר שמואל אלמא דתרווייהו סבירא ליה דקושטא קאמרו ולא פליגי. וליתא דאדרבה מביא דברי רב הונא כדי לאשמעינן דרב יהודה פליג עלייהו ומוקי בתופס אבל בתורף אפי' גדול עע"ג לא מהני משו' דבעי' בני דעת וליכא דעת גבייהו ולא תימא א"כ לפ"ז נכרי עדיף דהא אית לי' דעת וישראל עע"ג ומלמדו ובודאי כשר אפי' תורף. ומש"ה כתב הרי"ף ונכרי אף שישראל עע"ג פסול וה"ה לאינך כך נרא' בעיני דעתו. והרא"ש חשב שדעת הרי"ף שנכרי אפי' בתופס וגדול עע"ג פסול. ותימא למה לי' לאפלוגי על דברי הר"ן שהי' בתראי וחזר מסברתו הראשונה וסבר דמתניתין דידן מכשיר אפי' בנכרי כמו חש"ו. מדפסל לי' לענין הבאה. ולפ"ז עבד כשר בכתיבת הגט בין בתופס ובין בתורף. ולא כרמב"ם דפוסל. דמאי זה צד בעי למפסלי' משו' דלאו בן שליחות הוא ולא בן כריתות הוא. כבר הוכיחו בתוס' בראיית דבכתיבת הגט לא בעינן שליחות אלא לשמה. כדמשמע פשטא דתלמודא. וכי היכא דשליחו' לא בעינן ה"ה בני כריתות לא בעינן נמצא לפי פסק של הלכה דחש"ו ואף נכרי כשרים לכתוב הגט ולשייר מקום התורף אפי' בלא גדול עומד' ע"ג. רק שלא ירגיל בכך ותורף אפי' גדול עע"ג לא הוי גט כלל. אבל בנכרי וגדול עע"ג ומלמדו נראה לי דספק מגורשת היא. דשמא לא כתב אדעתא דנפשי' ועבד אפי' לכתחלה יכתוב טופס ותורף. הנראה בעיני כתבתי וישראל מומר לע"א ולחלל שבתות בפרהסי' דינו כנכרי. וכן כתב הרמב"ם והטור וכן הוא עיקר

דין הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו ונכרי ואפי' הגדיל הקטן ונתפקח החרש ונשתפה השוטה ונתגייר הנכרי. אבל פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי, ונשתטה וחזר ונשתפ' כשר סומא שהביא גט בח"ל פסול דלא מצי למימר בפני נכתב ובפ"נ. אבל בא"י כשר. וכן שנים שהביאו. ואם הי' רואים מעיקרא ונסתמא אח"כ כשר אפי' בה"ל. דהא יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם

לו מתני' הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי. קבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח שוטה ונשתפה סומא ונתפתח נכרי ונתגייר פסול, אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח. פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר. זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת כשר. ומפרש בסוגי' דחש"ו לאו בני דיעה נינהו ולא חזי לשליחות ונכרי נמי לאו בר כריתות הוא. לפי שאין גטין וקדושין נוהגין בהן אלא בעולת בעל יש להן. ומידי דלא חזו לי' לא מצו למיעבד' שליחות לאחרינא. וסומא דפסול בח"ל עסקינן דבעי למימר בפ"נ ובפנ"ח ולא מצי אמר אבל אי הוה בא"י או ע"י ב' שלוחים והם סומים כשר. וה"ה היכי דהוי פתוח מעיקרא ונסתמא אח"כ דכשר שהרי מצי לומר שפיר בפ"נ ובפנ"ח. ומש"ה תני במתניתי' כל שתחלתו וסופו בדעת ולא תני כל שתחלתו וסופו בכשרות

דין דאין העבד נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה של אשה ואפי' ריח הגט לא הוי ושאר כל הפסולי' מדברי סופרי' כשרים להביא גט אף בח"ל. ופסולים מן התורה פסולים להביא גט בח"ל. ושנים בכל ענין שרי

לז אמר רב אסי א"ר יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה. לפי שאינו בתורת גטין וקדושין. וה"ה שלא נעשה שליח להולכה מהאי טעמא. ואית' בירושלמי דאפי' ריח הגט אין בו וכן פסק הרא"ש. והא דלא תנא במתני' עבד וכ"ש נכרי. תירץ ר"ת דנקט נכרי משום דבעי למיתני נכרי ונתגייר פסול. אע"פ שבאותו שעה הי' בדעתו להתגייר ובידו להתגייר יותר ממה שביד העבד להשתחרר. ופסק הרא"ש דשאר כל הפסולי' מד"ס כשרים להביא את הגט אפי' בח"ל. כמו שמכשירין לעדות אשה אבל פסולי' מן התורה