ים של שלמה על גיטין רסח

בתלוש ואחר חתימתו חזרו וחברו ואח"כ תלשו ונתנו לה פסול. ולא מבעי' אם אשרש אחר כתיב' וחתימה אלא אפי' לא אשרש נמי פסול. כיון דמחוסר מעשה מקמי נתינה. דבעינן וכתב ונתן שלא יהא מחוסר מעשה בין כתיבה ונתינה ע"כ והנה מה שכתב תלוש ולבסוף חברו כו' יפה כתב. דנהי דחשבינן בע"ז תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי ומ"מ לענין כתיבת הגט במחובר כה"ג הוי שפיר חיבור. דסוף סוף לא מצי לקיים ונתן בידה כל זמן שהוא מחובר לארץ. וממילא כשתלשו הוי מחוסר קציצה. וכן דעת הרשב"א. אבל מה שכתב שאם כתבו וחתמו בתלוש ולבסוף חברו וחזר ותלשו ונתנה לה שהוא פסול לא נהירא כלל דהא דינו כתלוש. והתוס' נמי לא סביר' הכי דהקשו לעיל בריש פרקי אהא דאמרי' מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה ר"י היא דאמר עד שיהא כתיבה וחתימה בתלוש. וא"ת למה לי למנקט וחתימה כיון שהיתה הכתיבה בתלוש א"א לחתימה שתהא במחובר. וי"ל דמשכח' לה שכתב על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו ע"כ. אלמא אי לאו דבעי שיהא חתימתו בתלוש לא הוי פסול משום מחוסר קציצה. דלא שייך לומר מחוסר קציצה אלא היכא דבשעת כתיבה לא הי' ראוי ליתן אלא שיעשה מעשה או בשעת חתימה. למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. אבל היכא דכתבו וחתמו בתלוש לכ"ע כשר אפי' נטעו אח"כ. דלא הקפידה תורה אלא שיהא כתיבתו או חתימתו בתלוש בלא מחוסר מעשה. אבל כל מעשה שבא ממקום אחר שאינו תלוי לא בכתיבתו ולא בחתימתו פשיטא דכשר לכ"ע. ולפ"ז דק"ל כר' אליעזר דוכתב דכתיב בקרא כתיבה הוא ולא חתימה. אפי' כתבו בתלוש וחברו והשריש וחתמו ואח"כ תלשו אפ"ה כשר. וכ"כ הרשב"א. ומסיק בסוגי' כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר. דשקל לעציץ ויהבי' ניהלה. אבל אם שבר חתיכה חרס מן העציץ ונתן לה לא הוי גט. משום דהוי מחוסר קציצה כתב על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול גזירה שמא יקטים וה"ה באינו נקוב דפסול. והכי הלכת'. והא דלא גזרינן גבי חרס של עציץ נקוב שמא ישבר. לפי שאין דרך לשוברו. כמו בקרן פרה דלא גזרינן שמא יקצץ וכן הוא בתוס'

דין גט שנכתב על דבר שיכול להזדייף כשר. והוא שתביא עידי מסירה או עידי חתימה ויעידו שלא הי' בו שום תנאי. ואם לא הביאה עידי מסירה או עידי חתימה אינו גט כלל. מ"מ היא שווית' לנפשה חתיכה דאיסורה ואסורה להתייבם ולכהן

ל מתני' אין כותבין על נייר מחוק ולא על הדיפתרא שהוא קלף שאינו מעופץ. מפני שיכול להזדייף. וחכמים מכשירין וכתבו התוס' והרא"ש. דהאי נייר מחוק היינו פירושו שמקום העדים על המחק וכתב הגט אינו על המחק דחיישי' שמא ימחוק הכתב ויכתב מה שירצה ויהי' הוא ועדיו על המחק וכשר. אבל שניהם על המחק כשר. שאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים. ומסיק אמר ר' אלעזר מאן חכמים ר"א הוא. דאמר עידי מסירה כרתי. פירש"י דלמאן דאמר עידי מסירה כרתי אשה הבאה להינשא ע"י גט צריכא להביא עדי המסירה שנמסר להם בפניהם. ולא חיישינן שהי' בו תנאי ונמחקו וכתבו התוספות והרא"ש דלאו בכל גיטין קאמר שצריכא להביא עדי מסירה. דשאר גיטין בדבר שאינו יכול להזדייף וחתומים בו עדים יכולה להנשא על פיהם ואינה צריכה להביא עידי מסירה אפילו לר"א כדתנן בפרק בתרא ומייתי לה לעיל בפ"ק שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם. דמאחר דחזינן גט בידה דליכא למיחש לזיופא אמרינן דמסתמא בא לידה כמצותו אלא דוקא בגט זה שכתב בדבר שיכול להזדייף. בהאי קאמר רש"י כשבאה להנשא בו צריכה להביאה עידי מסירה ע"כ. ונראה דעיקר הטעם מאחר שאינה מגורשת בעדי החתימה אלא בעידי המסירה. רק שמוקומינן לה בחזקת מגורשת כראוי מש"ה לא אמרינן הכי אלא היכי דליכא ריעותא בגט. אבל אי איכא ריעותא בגט כגון דבר שיכול להזדייף צריכה להביאה עדי מסירה ולא סמכינן אגיטא שבידה, לאפוקי לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי. וצ"ל מוכח מתוכו. אפילו איכא עדי מסירה קמן לא מהני, והטור פסק מאחר שהוא כתוב בדבר שיכול להזדייף לא סגי אפילו בעדי החתימה לפנינו ומעידים שלא נמחק שום דבר ולא הי' בו תנאי ותמיהני הכי מאחר דהגט יוצא מתחת ידה אמרינן מסתמא בכשרות ניתן לה בעדי מסירה. דהא לא סגי בעידי חתימה אלא בעידי מסירה. מאי אמרת שמא נזדייף מאחר דאית בי' ריעותא הא איכא עדי חתימה קמן ומסהדי דלית בו ריעותא ולא יתכן דבריו אלא לדעת הרי"ף וסיעתא דמכשירין בעידי חתימה לחוד. מש"ה איכא למיחש דשמא גט זה לא ניתן בעידי מסירה. דכה"ג בשאר גטין כשר. והכא לא יספיק עידי חתימה מאחר דאינו מוכיח מתוכו. ועוד יותר נראה בעיני דאפילו לא הביאו עידי חתימ' לפנינו אלא שהגט על הכתב והעדי' על המחק דאז מוכח מתוכו דלא הי' שום תנאי בגט. דה"נ אמרינן דמסתמא בכשרות בא לידה ע"י עידי מסירה. ורש"י לא קאמר שצריכה להבי' עדי מסירה אלא היכא שהגט בא לפנינו יוצא מתחת ידה הוא נמי על המחק. דחיישינן שמא הי' מתחלה על הכתב והי' בו תנאי ומחקה אותו כה"ג צריכה עדי מסירה. וכן היכא דכתב על הדיפתרא אבל היכא דמוכח דלא הי' בו שום זיוף ותנאי בין שמוכח ע"י עדים ובין שמוכח ע"י הכתב סמכינן שבכשרות בא לידה ע"י עדי מסירה. ומ"מ צריכה לעולם עדי קיום כל היכא דליכא עדי מסירה לפנינו אפילו ליכא בו שום ריעותא. דמש"ה בעינן לומר בפנ"כ ובפנ"ח דכל זמן שאינו מקויי' אין לך ריעותא גדולה מזו ושמא לא נכתב כלל ע"י הבעל אלא היא בעצמה כתבה וחתמה בו העדים ומה שכתבנו היכא שכתב על דבר שיכול להזדייף שצריכה להביא עדי המסירה. נראה שאם לא הביאה עדי מסירה לפנינו שאינה בחזקת מגורשת כל עיקר. ואפי' ספק מגורשת ליכא שהרי אין עדי מסירה לפנינו והגט שיוצא מתחת ידה הוא כתב שיכול להזדייף א"כ במה תצא מחזקת איסור א"א. מ"מ היא שוי' נפשה חתיכה דאסורא שהרי אמרה שהי' לה עדי מסירה ולפי דברי' מגורש' ודאי ואסורה לכהן וכן אסורה להתייבם. וא"ת א"כ מה חילוק יש בין שוי' נפשה חתיכה דאיס' ובין ספק מגורשת. וי"ל כגון שיש לה צרה והיא ערוה ליבם. דאמרינן אינה מגורשת וצרתה יוצאת בלא חליצה. ואלו היתה אפילו ספק גירושין הי' צרותיה חולצת ולא מתייבמת וכן אם נשאת דמחזקינן בנה כממזר ודאי ומותר בממזרת ודאית וכן אם קבלה קדושין מאחר דאמרינן קדושי השני לאו כלום הוא ומותר המקדש בקרובותיה

דין מה שכתבנו שיכול לזייף כשר בעדי מסירה לפנינו היינו אפי' לזמן מרובה. דאם הי' בו תנאי היו זוכרי' ודוקא בגיטי נשים אבל בשטרות דעלמא העומדי' לראי' פסול אפי' מיד אם כתוב בדבר שיכול להזדייף ומ"מ שטר מכר או מתנה שעשוי לקנות בו לפי שעה הוי דינו כמו בגיטין

לא אמר ר' אלעזר לא הכשיר ר"א אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא. דלמא הוי בי' תנאי וזייפי'. ור' יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים. אם איתא דהוי ביה תנאי מדכר הוי דכירי אינשי. ולאו דוקא עד עשרה ימים אלא אפילו לזמן מרובה. והלכתא כר"י דהוה רבו דר"א. ואמר ר' אלעזר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשטרות אפילו לאלתר לא. דכתיב למען יעמדו ימים רבים אלמא דגזירת הכתוב הוא דבעינן בשטרות דבר הראוי להיות ימים רבים ולא הראוי להזדייף ולסמוך על עידי מסירה ור' יוחנן אמר שטרו' כגיטין וקרא דלמען יעמדו עצה טובה קמ"ל. ובהא ק"ל הילכתא כוותי' דר"א דדוקא בגיטין אבל לא בשטרות. וכן פסק הרי"ף בהדי' וכן דעת התוס' ודעת האחרונים. וראייתם מדפריך סתמא דתלמודא גבי שטרות והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף. וכן גבי דפתרא קאמר הש"ס כדי לכתוב עליו גטי נשים. משמע אבל לא שטרות. אף שהתוספות והרא"ש כתבו עוד שנויי אחריני. דר"א ור"י לא פליגי אלא לאלתר אבל מודים דמכאן ועד עשרה ימים פסול מאחר דבשטרו' יש כמה ענייני תנאי' וחלוקי דברי' לא דכירי. ולפ"ז ליכא ראיה ברורה דהלכתא כר"א וכן פסק רבינו חננאל דהלכה כר"י. מ"מ נ"ל דדברי הראשונים הם עיקר. דמסתמא פליגי ר"א ור"י דזה פוסל לעולם וזה מכשר לעולם. דאי אמרינן דר"י לאלתר דוקא מכשיר אבל לא לזמן מרובה. ה"ל למימר בהדי' במילתיה. ואף הטור בודאי קיבל מאביו הרא"ש שתפס דברי הראשוני' עיקר שכתב ור"ת מכשיר אם בא לגבות בו לאלתר. ולא נהירא לא"א הרא"ש אלא פסול לגבות בו אפי' לאלתר מאחר שנכתב על דבר שיוכל להזדייף ומ"מ כתבו התוס' דוקא בשטרות העומדים לראי' אבל שטר מכר ומתנה שעשוי לקנות בו לפי שעה הוי דינא כמו גיטין וכשר. כדאמרינן בברייתא בפ"ק כתבו לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך הר"ן מכורה ונתונה וסתם חרס כתב שיכול להזדייף הוא. וכן דעת הרשב"א והר"ן

דין אם הרחיק העדים שני שיטין מן הכתב פסול

לב כתב המרדכי וז"ל אין לתמוה איך מכשיר ר"א בדבר שיכול להזדייף והא מודי ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול דהא מודי ר"א היכא דלא אתי למסמך עליו כגון בשמות מובהקים דכשר הכי נמי הכא. ולפ"ז הרחיק ב' שיטין מן הכתב פסול ר"א בעידי מסירה דהא מזוייף מתוכו. ודלא כפי' המיימוני דמכשיר בהרחיק ב' שיטין מן הכתב לר"א כמו בדבר שיכול להזדייף ע"כ. גם אני אומר דלא נהירא לי דברי הרמב"ם דסוף סוף גט פסול מקרי כמו שהשיג הראב"ד דשמא נתן תנאי בגט ואפקי' גיטא בלא עדי מסירה ואתי למסמך אעידי חתימה לחוד. מאחר דלא חזינן שום ריעותא בגט והוי כמו מזוייף מתוכו. וכן דעת הטור נוטה דפסול

דין גט שנמחק בו אות או תיבה שתלה בין השיטין אם הוא מן התופס ואינו מעלה או מוריד לשום תועלת במחיקתו כשר. אפי' אינו מקוים בסופו אבל אם הוא מן התורף. או שיש איזה תועלת במחיקתו אינו גט. אם לא שחזר וקיים בסוף הגט. נימק או נרקב או נשחק או נטשטש אם יכול לקרותו כשר. והאידנא נהגו לזהר ולהחמיר שלא יהא שום מחק או טישטוש בגט. וכן נהגו להחמיר שלא