ים של שלמה על גיטין רסז

ידה והיא אומרת שהבעל נתן לה העבד להיות מגורשת בגט זה שכתב על ידו לפני עידי מסירה והלכו להן למדינת הים או שמתו מהו. מי אמרי' אקנויי אקניהו ניהלה או דלמ' הו' מנפשי' עי"ל. ת"ש דאמר ר"ל בפ' חזקת הבתים הגודרת אין להן חזקה לאלתר אלא עד אחר שלש שנים וה"נ אינה מגורשת אלא שיהי' העבד תחת ידה ג' שנים בלי ערעור בעל ודוקא גרושין ודאי הוא דאינה מגורשת. אבל ספק גירושין איכא דשמא הקנה לה העבד. וכן פסק הרמב"ם והרמ"ה והטור דהוי ספק מגורשת. וכתב הר"ן מיהו בגמר' מוקי לה דוקא בכתיבת קעקע. הא לאו הכי לא הוי מגורשת כלל משום דהוי כתב שיכול להזדייף. ודוקא שהחזיקו בו שהוא שלו אבל לא החזיקו בו שהוא שלו אפי' אם ג"כ אינה מוחזקת בו שהוא שלה מ"מ מאחר שיוצא מתחת ידה היא מגורשת אפי' בלא עידי מסירה לפנינו רק שאמר' שבעידי מסירה נתגרשה לדידן דקי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי. ובלא עידי מסירה אינה מתגרשת כלל. ואגב גררא נפרש הג"ה אחת מא"ז וז"ל אם הגט כתוב על ידו של עבד בכתיבת קעקע והי' יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקי' על ידו הרי זה מגורשת אע"פ שאין לה עדי מסירה שהרי אינו יכול להזדייף וכן כתב הרמב"ם. ואם הי' גט כתב בדיו על ידו של עבד והרי הוא יוצא מתחת ידה ויש לה עדי מסיר' מגורשת ואם לאו אינ' מגורשת. והרמב"ם כתב שהיא ספק מגורשת ול"נ שאינה מגורשת כלל. ואני הכותב בעניית דעתי אינו מובן לי דלפי מה שפשט מגורשת הי' משמע דאפי' בכתיבת קעקע אינה מגורשת וצ"ע ע"ש הג"ה. ולא זכיתי להיו' בידי הא"ז הגדול כי בודאי ט"ס יש כאן כי הרמב"ם מעולם לא כתב בספרו היכא שכתב בדיו כו' אלא דילג יש בכאן וקאי על מה שלמעלה כשהוא יצא מתחת ידה בסתם מגורשת אבל היו מוחזקי' בעבד שהוא שלו אינה מגורשת. והיינו בעיין דלעיל דפשט מגורש' כו' וע"ז כתב הרמב"ם שהיא ספק מגורשת והוא כתב דעתו שאינה מגורשת דס"ל אינה מגורשת כלל מאחר דליכא עידי מסיר' אמרינן מעצמו עייל לגבה. ומ"ה דברי הרמב"ם עיקר דספק מגורשת. והכותב שכתב ואני לא הבנתי כו' בודאי לא הבין מה שלפניו כי מה שפסק דכתוב' קעקע מתגרשת היינו בסתם שלא היו מוחזקי' בו שהוא שלו' אפי' לא היו מוחזקי' בעבד שהוא שלה אומרים אקנוי' אקני לה או היא הקניתה לו מקודם שיכתוב עליו את הגט. אבל היכא שכתב בדיו וליכא עידי מסירה לפנינו אינה מגורשת אפי' היא אומרה שבעידי מסירה נתגרשה. מאחר שנכתב על דבר שיוכל להזדייף צריכה להביא עדי מסירה וכל זמן שאינה מביאה אינה בחזקת גרושה להנשא כדלקמן סי' ל"א. ומ"מ היא שווי' נפשת חתיכא דאסורא וכל חומר גרושה אית לה. ועוד בעי רמי בר חמא היו מוחזקי' בטבלא שהיא שלה וכתב עליה הגט והרי היא יוצאה מתחת ידה מי אמרי' אקנוי' אקנית' לי' או דלמא אשה לא ידעה לאקנויי בדבר העתיד פי' דהכא לא שייך למימר הפקר ב"ד הפקר אלא מה שיוצא מתחת ידה ליד אחרים כגון שכר הסופר וה"ה הקלף שהי' שלה ונתנה לסופר שיכתוב עליו א"כ אין לה על הגט אלא דמי השכיר' וכשבא לידו הקנו לו הב"ד בתורת הפקר ב"ד הפקר רק שיקנה לו הסופר הקלף מקודם שיכתוב כדפי' לעיל סימן כ"ב, משא"כ בטבלא שלה דשמא מה שהיא נותנת לו הוא ע"י שאלה ולא ע"י הקנאה. לפי שאין דרך הטבלא ליתן לאיבוד ולכתוב עליו כמו שדרך ליתן הנייר והקלף להסופר שיכתוב עליו אלא רצונה שיהי' הטבלא קיים אף לאחר הגט להחזיר לידה ולא כיונה להקנות לו אלא בתורת שאלה בעלמא השאילה לו. ופשיט רב אשי ת"ש האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שברו כו'. אלא דידעה לאקנויי פי' דהכא בע"כ איירי שהיא הקנית' לו הקלף קודם הכתיבה. דהפקר ב"ד הפקר לא שייך לומר אלא שבא לידו קודם הכתיב' כדפי' וא"כ בע"כ איירי שהיא הקנתה לו מקודם הכתיבה אלמא דידעה שפיר לאקנויי לזה בקנין ממש. וזו המחוור בעיני יותר מכל מה שהעלו בה המפרשים

דין כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו. קנאתו ומתגרשת בו. והוא שיהי' העבד כפות עד שאינו יכול להלוך וגם צריך שיהא ישן. אבל בכפות לחוד או ישן לחוד לא מהני. ואם לא הי' העבד כפות וזכתה בעבד וקנאתו לא הוי מגורשת עד שיחזיר הבעל ויטול הגט מידו ויתן לה

כז אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו. ואמאי חצר מהלכת היא, וכ"ת בעומד והא אמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה, והלכתא בכפות. פי' אהך קושי' דחצר מהלכת לחוד קאי הוא דמשני דאיירי בכפות ידיו ורגליו או כפות אפי' רגליו לחוד שאינו יכול להלוך מספיק. ומ"מ איירי אף בישן כדמוכח בהזורק דאמר רבא ניעור אינו גט לפי שאינו משתמר לדעתו ישן הרי זה גט. ופריך בישן אמאי הוי גט הא הוי חצר מהלכת. וכ"ת ישן שאני והאמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה כו' ומסיק והלכת' בכפו' פי' אפ"ה ניעור אינו גט. וכ"פ רש"י וכן דעת התוס' וכן דעת ה"ג. דתרווייהו בעינן כפות וישן. וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ועיקר ויש שיטה אחרת כגון הרמב"ם שסבר דכפות לחוד מהני וישן לחוד מהני מדאורייתא. אבל הוא גט פסול דהיינו אם נשאת לא תצא. וסבר מה שפסק תלמודא והלכתא בכפות היינו דכפות לחוד מהני ומדאמר הגמר' והלכתא בכפות אלמא דישן לא מהני היינו להתיר' להנשא לפי שהוא פסול מדבריהם אבל אם נשאת לא תצא. וקשה לדבריו מאחר שכפות לחוד מהני א"כ הא דקאמר התם רבא ניעור אינו גט איירי באינו כפות ומ"מ ישן לחוד הוי גט מדאורייתא א"כ אמאי אמר רבא משום דהוי חצר שאינו משתמרת לדעת תיפוק ליה דהוי חצר מהלכת ואז הוי רבותא טפי דאפילו הוי משתמר לדעת כגון שידיו כפותי' בחבל ואחזתו בידה אפ"ה לא הוי גט משום חצר מהלכת. וגם אין סברא לחלוק דכפות לחוד מהני וישן לחוד נמי מהני מדאורייתא אבל לא מדרבנן דמאי שנא. ומנ"ל להש"ס לחלק במלתא דרבא דלמא תרוייהו לא גזרו רבנן לפסולם או בתרווייהו לפסול. והטור א"ע הביא דברי הרמב"ם בנוסח אחר דכפות לחוד לא הוי גט ובישן לחוד הוי גט פסול והוא שיבוש שאין הדעת סובלתו וגרסה שאינה נכונה בא לידו. והשתא דתרווייהו בעי' א"ש הא דקאמר הש"ס והלכתא בכפות ולא אמר בלשון תירץ בכפות. אלא ה"ק אף שיש לחלק בין ישן לעומד ויושב ולומר דהכא איירי בישן ובישן לא אמרינן חצר מהלכת. מ"מ הלכתא דלא מהני ישן אלא כפות. וכ"ש דהתם בהזורק א"ש דקאמר הלכתא וה"ק אף שיש חילוק בין ניעור ובין ישן ולא ישן לא הוי גט א"כ הוה ליה לאחלוקי בין ישן לעומד ויושב אפילו בלא כפות אפ"ה הלכתא דלא מהני אלא בכפות. עוד עסק הרמב"ם שאם העבד לא הי' כפות והיא זכתה בעבד וקנאתו שאינה מתגרשת בקבלת העבד עד שיגיע הגט לידה משמע שאם נטלתה מן העבד מגורשת ולית' דשמא הוי כטול גטך מעל גבי קרקע ולא הוי גט עד שיחזור הבעל ויטלנו מידו ויתן. לה. וכן דעת הרשב"א נוטה ואמר רבא כתב לה גט ונתנה בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו. ודוקא בחצירו אבל נתן גט בחצר חבירו והיא קנתה החצר אחר כך אינו גט כיון שלא בא קניית החצר מיד הבעל לאשה וזהו חצירו הבאה לאחר מיכן המוזכר בהש"ס. והא דמתגרשת הכא בחצר וגיטה הבאי' כאחד היינו שהיא עומדת בצד החצר וסמוכה לה כדאיתא לקמן בהזורק

דין אם כתבו גט בקלף גדול וצריך אח"כ לחתכו הוי גט פסול. אבל אם חתכו מגט דבר מועט ליפותו אינו פסול. ומ"מ ראוי להחמיר שלא לחתוך כלל אחר החתימה אפי' ליפותו. ואם שיטה ראשונה בטעות ורוצה לכתוב אחריה צריך לחתוך תחלה המוטעה

כח על קרן של פרה כו' בשלמא יד של עבד לא אפשר למקציי' אלא קרן של פרה לקציי' וליתב' לה אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. ואם כתב גט בקלף גדול ואח"כ חתך יש מכשירי' ואומרי' דוקא במחובר ובעלי חיים יש לומר הכי אבל לא בד"א. והרבה חולקים הר"י בר' מנחם ור"ת ור"י ודבריהם עיקר. כי כן כתב בה"ג כי מנין לנו להקל בספק ערוה מאחר שאין ראיה כלל להמכשירים ומיהו כתבו האחרונים דאף לדברי ר"ת נראה דוקא נחתך הקלף גדול הוא דחשיב. מחוסר קציצה. אבל אם חחכו מן הגט דבר מועט כדי ליפותו לא מקרי בהכי מחוסר קציצה. ונראה בעיני דוקא כה"ג מה שהוא ליפותו והוא דבר מועט שאין בו תיקון ממש שיקר' מחוסר קציצה. אבל אם כתב שיטה ראשונה בטעות ורוצה לכתוב אחרי' יחתוך תחלה המוטעה לפי שאז יהי' תיקון גמור לגט ויקר' מחוסר קציצה ואינו דומה לגזיי' לזמן ויהבי' ניהלה אף שיש תיקון ממש בקציצותי'. מ"מ אין תיקון לגט עצמו אלא תיקון לאשה ואין שייך לומר מחוסר קציצה אלא דבר שמחוסר תיקון הגט ותועלתו בעצמו ולא מזולתו ומ"מ יראה להחמיר שלא לחתוך אחר החתימה אפילו ליפותו וכן המנהג

דין דאין כותבין הגט על המחובר אפי' נותן לה המחובר כמו שהוא. כתב הטופס במחובר ותלשו והשלים התורף כשר. אבל אם כתב גם התורף במחובר פסול. ותלוש ולבסוף חברו חשוב נמי מחובר. ואם כתבו בתלוש ואח"כ חיבר' והושרש וחתמו ואח"כ תלשו כשר

כט מתניתין אין כותבין במחובר לקרקע. פי' משום דמחוסר קציצה דאפי' בעי למיתב לה המחובר ולהקנות' לה עם הקרקע לא מהני דכתיב ונתן בידה כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר. רבי יהוד' פוסל עד שיהא כתיבה וחתימה בתלוש. והלכתא כת"ק דכשר. ומוקי רב יהודה אמר שמואל מתניתין ששייר מקום התורף ור"א היא דאמר עידי מסירה כרתי. וה"ק אין כותבין תופס במחובר גזירה שמא יכתוב תורף. כתבו לתופס תלשו וחתמו ונתנה לה כשר והא דקאמר תלשו וחתמו היינו גומרה. כמו תורה חתומה נתנה, כלומר שגמרה לגט וכותב אף התורף. והלכה כת"ק דר' יהודה דלא גזרי כתיבת טופס אטו תורף, וכתב הטור בשם הרמ"ה כל היכי דפסלינן מחובר אפי' תלוש ולבסוף חברו פסול. ואפי' כתבו חתמו