ים של שלמה על גיטין רסו

ונמצא הכתם בולט פסל: חקק הגט בחותם והכה על הטס עד שנראה כתיבת הגט בולטת פסול. אם החותם בולט והכה על הטס עד שנראה כתיבת הגט שקוע כשר אפ' כתב כל הנוסח של הגט בחותם והכה בפעם אחת היכא. שכיון לשמו וה"ה היכא שהדפיס הגט לשמו ולשמה אפי' נעשה בפעם אחד כשר: המקרע על העור תבנית כתב או רושם בעור כתבנית הכתב פסול וביארנו דאם נפלה טיפת דיו לתוך האות וקלקלה צורתן שוב אין לו תקנה אפי' בתופם ופסול אפי' בדיעבד: ואם נשאת לא תצא. ובתורף תצא ובניה ממזרים

כג ת"ר וכתב ולא חקק למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהו עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא ופינקס יצא לחירות כו' אמר ר"א לא קשיא הא דחק תוכות והכתב נעשה מאליו הא דחק יריכות ואמרינן בגמרא דרושמ' מיחרץ חריץ פי' שהכה בחותם על הטס עד שנראה כתיבת הגט על הטס בולטות פסול דרושמא מיחרץ חריץ פי' שחורצין ודוחקין תוכות וסביבות האותיות עד שעומדי' האותיות בולטות אבל היכא שהחותם בולט והכה על הטס וחקק בו פשיט' שכשר אפי' היו כתוב כל הנוסח של הגט בחותם והכה בפעם אחת כשר היכא שכיון לשמו. וה"ה היכא שהדפיס הגט לשמו ולשמה נעשה בפעם אחת כשר אעפ"י שאינו בדיו שלנו שכותבים הסופרים מ"מ כשר הוא שהרי אין לך דבר המתקיים יותר מדיו של דפסלי', והרמב"ם כתב ה"ה היכא שחק היריכות אחורי הטס עד שנראה בליטות פני הטס דכשר. ואיתא בירושלמי דפרק' הקורע על העור כתבני' הכתב כשר. הרושם בעור כתבנית הכתב פסול. ובתוספת אית' איפכ'. והרמב"ם הכשיר בשניהם. וכן הביאו הטור ותמה עליו הרשב"א והר"ן. ולכן נרא' בעיני להחמיר בשניה' ומהא דחק תוכות פסול שמעינן שאם נפלה טיפות דיו לתוך האות וקלקל' צורתה שוב אין לה תקנה. ומשמע מדברי ספר התרומ' דוקא שנשתנה צורת האות ע"י הטיפה אבל כשלא נשתנה צורת האות יכול למחוק הדיו דלא מיקרי חק תוכות. וכן משמע לישנא דהרא"ש והסמ"ג אבל מהרי"ק כתב בשורש צ"א דמשמע מלשון ר"פ שאעפ"י שהאות ניכרת אין לתקן ע"י מחיקה וטיפת דיו שנפל דפסול הוי אפי' בתופס דגזרינן אטו תורף ובתורף אפי' בדיעבד לא הוי גיטא כלל ואף בתופס ראוי לפוסלו אפי' בדיעבד דגזרינן אטו תורף דהא גזירה שכיח ומצוי' היא ועדיף יותר מכתב הסופר תופס שלא לשמה דפסל הרמב"ם אפי' בדיעבד. ומ"מ אינו אלא פסול דרבנן ואם נשאת לא תצא חוץ מבתורף דאפי' נשאת תצא והבני' ממזרים, וק"ו היכא שנשתנה האות לאות אחר כגון מבית לפא או מהא לחית או מם פתוחה נעשה סתומה אבל איפכ' לא הוי חק תוכות שהרי יכול להוסיף בדיו ולתקן ואפי' ריש לדלת וכף לבית יכול לתקן קודם שיחתמנו להוסיף ולרבעה או להוסי' בדיו לעמקה ואין זה חק תוכות מאחר שעשה תיקון מעשה בגוף האות ואינו כתיקן ממילא ואפי' היכא שצריך לגרר ולתקן האות כגון שלא ישתנה האות ממש אלא שרגלי היה"ן והקופי"ן נוגעין לא נפסול בזה שהרי אף בתחלה היו ראוי' לאות' האות אלא שאנו מחמירין לכתחילה להרחיק רק שהיו נקרא אף לכתחילה ליניק דלא חכים ולא טיפש אבל בהא דלמה נראה שאין מועיל שום תיקון ולקמן בפ' המגרש נאריך בעז"ה

דין כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך. נתקבלה גיט' ונתקבלה כתובתה בכדי שוי הטס ואם אין בטס כדי כתובתה ישלים לה. ואם נתן לה הטס סתם אפילו יש לה גיליון הכל שלה ואינו נכנס בפירעון כתובתה. ואם אמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינו גט. ע"מ שתחזרו לי הנייר מגורשת ואם אמר הנייר שבין שיטה לשיט' או בין תיבה לתיבה יהיה שלי הרי זה ספק גט. וביארנו דא"צ מוקיף גויל בגט אלא שלכתחילה טוב' ליזהר. ואם האותיות דבוקים יפרידם בסכין קודם חתימות העדים ואם נמצא דיבק אחר חתימת העדים אפ"ה יגרור בסכין ויפריד הסופר או חכם המסדר הגט חוץ היכא שאין האלף נוגע ביוד שלמעלה

כד בעי מני' רבא מרב נחמן כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטיך והתקבלי כתובתך מהו אמר ליה נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה. וכתב הרמב"ם שהוא מקובלת מכתובתה בכדי שווי' הטס לבד ואם אין בטס כדי כתובתה ישלים לה כתובתה. והא דתניא התקבלי גיטך והשאר לכתובתך פי' גליון הגט נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה דמשמע טעמא דאיכא שאר הא ליכא שאר לא ה"ה אע"ג דליכ' שאר והא קמל"ן אע"ג דאיכא שאר אי אמר לה אין ואי לא לא מ"ט אוירת' דמגילת' הוא ותני אם אמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינ' מגורשת. ע"מ שתחזרו לי את הנייר הרי זו מגורשת. כדמפר' בפ' מי שאחזו בעי רב פפא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו תיקו והוי ספק גט. ותיפוק לי' דספר חד אמר רחמנא ולא שנים או שלשה ספרים אמר רחמנ'. לא צריכ' דמעור' פי' רש"י אותיות ארוכות המגיעו' משיטה לשיטה ונוגעים ומתחברים יחד. ומכאן דיקדוק הרי"ב דאין צריך מוקף גויל לכל אות מד' רוחות ור"י אומר דאין ראי' דאפשר לפרש הא דקאמר דמעורה היינו רגל כף של שיטה עליונה בטית או ראש למד בהא וחית שלמעלה הימנ'. ומ"מ כתב ר"י דאין צריך ראי' להכשיר דדוקא ס"ת ותפילין ומזוזות בעינן שיהי' האותיות מוקפות גויל משום דכתיב וכתבתם שיהיו כתיבה תמה אבל בגט ליכא קפיד' וא"ל דנילף כתיבה דהכא מהתם א"כ נבעי נמי ספר ודיו ומתנית' קתני בכל כותבים כו' ועל הכל כותבים ומה שכתב ספר כריתות היינו לספירת דברים אבל ספר ודיו לכ"ע לא בעינן גבי גט. וכ"כ הרא"ש וז"ל כ' הרמ"ה אות' שדוחים ראי' ומפרשים כגון שצואר הלמד נכנס בחלל החית בלי דיבוק או רגל הקוף בחלל העין אינם אומרי' נכונה דמלשון מעור' משמע מלשון הדבק כמו נדלדלה הכבד ומעור' בטרפי. ועוד דפסול דבוק בס"ת מפני שאינו מוקפת גויל מד' רוחותי' ואי בעי בגט הכי היכא בעי בין שיטה לשיטה מהו הרי כיון שהנייר שבין שיטה לשיט' לבעל היה לא נשאר לאותיות הקפת' גוויל מד' רוחות' אלא בודאי לא בעי בגט הקפת גוויל ע"כ. וכן דעת הרשב"א נוטה אלא שכתב שטוב ליזהר בה לכתחילי. ובתשובה אחרת כתב טעמ' מאחר דכתב ספר נהי דאת' לספירת דברים מ"מ משום חומרא דעריות עבדינן כל מילי דספר. ולא נהירא דא"כ מתני' אמאי אמר בכל כותבי' בדיו ובסיקרא כו' ואפי' על עלה של זית אלא אפי' לכתחילה לא בעינן מידי דספר. ע"כ נראה הטעם כמו שכתב המרדכי מפני שאין נראת יפה כשהוא מחובר למעלה. ולפ"ז יכול להפרידו בסכין וטוב הוא לתקן קודם שחתמו העדים. ואי אשכח דביקות אותיות בתר דחתמו העדים אפ"ה יגרור בסכין ויפרידם משום מראית העין בין הסופר ובין החכם המסדר הגט

מצאתי בגליון על תיקוני גיטין והוא מלשון מהרי"ב וז"ל העיד לפני ולפני מהה"ר יונה החכ' מיילין שראה ממהרי"ו שנתן גט וחתם ולא היה נוגע ראש האמצעי בגוף השין למטה ותיקנו קודם נתינת הגט. ונ"ל הטעם הא דבעינן כתיבה תמה דילפינן מוכתבתם דוקא גבי תפילין ולא בגט. לכן יש שפיר לתקנו כדאמרינן לענין מוקיף גוויל דיש מכשירין בגט. וכן בהלכות תפילין כתב אי איפסק או אינק מייתי תינוק דלא חכים ולא טפש אלמא הפסקה לא מפסיק אבל אני ישראל סדרתי גט ולאחר החתימה נמצא יוד של אלף של ישראל לא נגע ובדוחק ניכר היכר מועט ולא רציתי ליתנה לה לכתחילה וצויתי לכתוב אחר ע"כ. ואומר אני דלא פליג מהררי"ב על דברי מהרי"ו להחמיר עליו במקו' שהוא הקיל ועביד הלכה למעשה והוא היה ראש בין האחרונים ומימיו שתו כל הבאי' אחריו אלא שמהרי"ו לא הקיל אלא בפרידתו אות מאות בנגיעתו ובלא הכי לא קפדינן כולי האי כדפי'. וה"ה במה שלא נגע מן האמצעי של שין למטה לפי שכת' להדי' מה' שלום הזקן מווינא דאין בזה קפידא. ומה התיר לתקן אף אחר חתימות הגט אבל אלף שאינ' נוגע בה היוד למעלה אין שם אות עליו כלל ומ"ה לא רצו להתירן לכתחילה ואפשר אף בדיעבד פסול אם לא היה היכר מועט. בפרט בכתיבה תמה שאינ' מרובע והוא במקום תורף של גט בפ' המגרש בסי' פ"ד

דין דנוהגין לערות הגט באותיות ארוכות ונהגו להרחיב השיטין

כה פסק האידנא נהגו לערות הגט באותיות ארוכות אף שאינן נוגעי' ומחובר' אלא עושין הגט שיהיה ספר א' ולא יהיה ראוי לחתוך שיטה משיטה שאז לא יהיה ספר א'. ואע"פ שכתבו התוס' כל זמן שהוא מחובר ולא נחתך לא חיישינן לשני ספרים מדאמרינן בפ' בתרא שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני. י"ל דשאני התם שדרך הספר לכתוב בדף א' ולגמור בדף השני. אבל הכא נהגו הסופרים להרחיב השיטין מה שאין דרך הספר א"כ אי לא שמחברי' האותיות ארוכות זה שלא כנגד זה מחזי כל שיטה כספר בפני עצמו וכאלו נחתוך. והטעם שנהגו להרחיב השיטין כדי שיהי' בקלף כתב י"ב שיטין רחבי' וארוכי דבר הנראה לעינים שיהי' נקרא ספר ואם תקצר השורו' והאותיו' לא יהיה שם ספר עליו ואף שאינו מעכב דאפי' על עלה של זית כותבין מ"מ לשופרא דמלתא כך נהגו ועוד אומר אני דקצת יש ראי' שכך הי' מנהג בימיהם מדבעי רב פפא סתם בין שיטה לשיטה מהו תיקו. ואמר עלה בגמרא לא צריכא דמעור' ומדלא בעי רב פפא גט המעור' ואמר בין שיטה לשיטה מהו. משמע שכך הי' הדרך שהיו מעורי' הגט ומחברי' באותי' ארוכות רק שלא היו נוגעי' וע"ז השיב לא צריכה דמעורה ממש או כפי' רש"י או כפי' ר"י

דין עבד שהוחזק שהוא שלו וגט חקוק עליו והעבד יוצא מתחת ידה ואומרת שמסר לה בעידים מסירה להתגרש בו אפי' חקוק בכתיבת קעקע שאינו יכול להזדייף פסול. ומ"מ ספק גירושין הוי ולחומרא. ואם לא הוי כתיבה, קעקע לא הוי מגורשת כלל ואם לא היו מחזיקין בו שהוא וכתב בכתיבת קעקע ויוצא מתחת ידה הרי זה מגורשת אפי' אם אין עידי מסירה לפנינו

כו בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו בכתיבת קעקע שאינו יכול להזדייף והרי הוא יוצא מתחת