ים של שלמה על גיטין רנו

הוא עיקר החיוב ולא נשאר כלל ראובן אלא דין ערכאות. וכן כתב בעל העיטור שלא נפטר ראובן אם לא שנפטור בפירוש. אבל רב אלפס כתב שנפטר ראובן והבי' ראי' מהירו' ובעל העיטו' דחה הראי' שלו ע"כ. ומסתבר' דבריו ודומה לזה פסק התוספ' והר"אש בפ' המקבל גבי המחהו אצל שולחני שיכול לחזור ולתבוע מב"ה והיכא שהעני לאחר שנתרצ' להדי' להפרע המנו כתו' הטו' וז"ל ודאי אם העני שמעון לאחר שנתרצה לוי ליפרע המנו א"י לחזור על ראובן אבל אם הי' עני באותו שעה ולא ידע לוי הי' מקח טעו' וחוזר על ראובן ולוי מחרי' סתם על מאן דידע לזה דעני הוא והשתא קא כפר ביה, ואם טען לוי ששמעון הי' עני והטעהו וראובן טוען עשיר הי' והעני. אם הי' החוב שנתחייב ראובן ללוי ע"פ נאמן במיגו שאם הי' אומר פרעתי והיה נשבע היסת ונפטר כי אמר נמי ההמחאה שהמחית' אצל שמעון בדין היתה נאמן בשבועה. אבל אם הי' החוב בשטר. על ראובן להביא ראי' שלא הטעהו ואם לא יביא ראי' אם יש נאמנות בשטר גובה לוי חובו בלא שבועה מראובן ואם אין בו נאמנות ישבע לוי ויטול שאפי' אם הי' שובר ביד ראובן הי' צריך לקיימו. אף כאן צריך לברר בעדים שלא הטעהו ע"כ. וכתב הר"ן בפ' המקבל וז"ל כתב הגאון בתשובה דאע"ג דדינא הוא דמלוה מצי מהדר ביה על הלוה אם נתרשל מלו' ולא תבע לאותו שהמחוהו אצלו עד שאירע לו עניות לוה פטור. דהוה ליה כמו שהראה לו מקום שיש בו צרורת מעו' וא"ל טול משם וקבל עליו ופשע ולא נטל עד שאירע בהן מעורע דודאי פטור ע"כ

דין אם הנפקד או הלוה עכו"ם ואמר לו ישראל תנהו לישראל אחר במעמד שלשתן לא קנה. ואם הנפקד ישראל ומקבל מתנה הוא עכו"ם. אז כל זמן שישראל הנותן אינו חוזר יכול ליתנו לעכו' ואם חזר בו הנותן אע"פ שאמר במעמד ג' לא זכה בו העכו"ם וחייב הנפקד להחזירו למפקיד ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מן העכו"ם אז יתן לעכו'. ואם הנותן עכו' והנפקד והמקבל להם ישראל קנה הישראל ויוכל להוציא מישראל בב"ד. ואם מלוה הוא והעכו"ם אנס והוציא בכח מישראל קודם שפרע לישראל חייב הלוה לפרע גם לישראל ואם פקדון הוא ונכנס העכו"ם לבית, הנפקד ולקח בחזקה אינו חייב לשלם לישראל ואפילו אנסו עד שהביא הפקדון לבית עכו' אפ"ה פטור

לג פסק ר"ת דבמעמד שלשתן דתקינו חכמים היינו לגבי ישראל אבל בעכו' לא תקינו מעמד שלשתן דכיון דהלכתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה. והוסיף ר"י לבאר דג' חלוקים יש בדבר דאם הנפקד או הלוה גוי ואמר לו ישראל תנו לישראל אחר במעמד ג' לא קנה שהרי אפי' זיכה לו ע"י גוי זכי' גמורה לא קנה ולא עדיף מעמד ג' מזכי' גמורה ואם הנפקד ישראל ומקבל מתנה הו' העכו' כ"ז שאין הישראל חוזר יכול הוא ליתנו לעכו' דאפי' אם אמ' לו בינו לבין עצמו מה שיש בידך תנהו לעכו' פשיט' שיתנהו לו כ"ז שאין הישראל חוזר בו. אבל אם חוזר בו ישראל לא. אע"פי שאמר לו במעמד ג' לא קנה העכו' וחייב הנפקד להחזיר למפקיד ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מן העכו' שלא יפרע לו לפי שבדיניהם הוא חייב לו כיון שאמר לו ליתן אז ודאי יתן לעכו' ופטור מן המפקי' דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' כי ידע שיצטרך הנפקד ליתן לגוי. ואם הנותן הוא גוי והנפקד ומקבל מתנה ישראל קנה ישראל ויוכל להוציאו מיד ישראל בב"ד דכיון דהפקיע חכמים ממונו של ישראל ע"י מעמד ג' כ"ש ממון הגוי ועוד שהרי גם בדיניהם הוא כך ע"כ. והוסיף הרא"ש על דין האחרון אם מלוה הוא הגוי ואנס והוציאו בכח מן הלוה קודם שפרע לישראל חייב הלוה ג"כ לפרוע לישראל שהרי כבר נתחייב לישראל. ואם העכו' אנס וגזל את הלוה אין הישראל מפסיד בכך. ואם פקדון הוא ונכנס הגוי לבית הנפקד ונטלה בחזקה אינו חייב לשלם לישראל דאינו אלא שומר לשני כמו שהיה לראשון ופטר מן האונס ואפי' אם אנס עד שהביא הפקדון לבית גוי פטור ואין זה מציל את עצמו בממון חבירו. ודמי להא דאמרינן בהגוזל בתר' ההוא דאפקיד' גבי כסא דכספא סליקו עליהו גנבי יהבינה ניהלייהו אתא לקמ' דרבא. פטרוהו. א"ל אביי האי מציל את עצמו בממון חבירו הוא. אמ' רב אשי חזינן אי אינה דאמו' הוא עליהו סליקו ואי לא אכסא דכספא סליקו. אבל במלוה לא שייך למימר ה"ט דמלו' להוצאה ניתנה וכאלו אונסו ליתן לו ממון אחר ע"כ

דין אם לאחר שנתרצה הלוה או הנפקד ליתן למקבל במעמד שלשתן אמר עיינתי בחשבוני וטעיתי במה שהודיתי, אם לא היה בפני עדים שהודה לו מהימן. אבל היה בפני עדים אפילו בלא קנין לא מהימן אפילו במיגו ומה שכותב אדם בפנקסו יכול לומר טעיתי אחר הודאת בעדים או שהיה במעמד ג'. ובפני עדים שוב לא יכול לומר טעיתי אפילו יש עדים מסייעי אם לא שההודאה הראשונה היה ש ע"פ החשבון וסיפור דברי' דבכ"הג אם יש עדים שמבררי' שטעות היה בחשבון אפילו לא הודה הב"ד מהימן, והיכא שנעשה שובר אפילו בקנין ונמצא שבטעות היה לא מהני השוכר. ועוד חילוקי' בשוכר שנתנו הקהל ליחיד בענין המס

לד הני גינאי דעבי' חושבנ' בהדי הדדי פש חמש איסתירי דזוזי גבי חד מיניהו אמרי ליה יהבינהו ניהליה למרי דארע' באפי דמרי ארעא וקנה מניה לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה לא פש גבי ולא מידי. אתא לקמיה דר"ן אמר ליה מאי איעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך. תנהו לפלוני במעמד ג' קנה ועוד הא קנו מינך. אמר לי' רבא אטו האי קאמר דלא יהבינא דליכא גבאי קאמר. א"ל א"כ קנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר. וכתב רי"ף ור"ח ור"ת דוקא דאיכא סהד' דקמייהו עבד חושבנא ואישתכח דטעות הוא או שהודו לו בעלי דינים שכך עלה החשבון אבל מנפשי' לא מהימן לומר טעיתי אפי' במיגו שפרעתי וראי' מהא דתנן בשבועות מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנוהו לי. נתתי לך פטור, אין לך בידי חייב דכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי אלמא דאין מהימן לומר אין לך בידי לפי שטעיתי שהייתי סבר שאני חייב לו במיגו דפרעתי והיינו טעמא דהוי מגו במקום עדי' דאנן סהדי א"ל דדייק מעיקרא לא הוה משעבד נפשי' וכתב הר"ן בשם הראב"ד ומיהו היכא דליכא סהדי אע"פ שמודה שאומר בפני ג' וקנו מידו נאמן לומר טעיתי בחשבון ודוקא היכא דאיתא סהדי הוא דאמרינן אי לאו דקים ליה לא הוה משעבד אבל בדליכא עדים לא דייק דמימר אמר אי טעינא הדרינא בי דליכא מאן דמסהיד עלי. וכן כתב הטור בשם ס"ת רק שהוסיף וכתב דוקא המחהו בפני עדים וקבע לו זמן ליתן לו לזמן ידוע והוא בתוך זמנו דעכשיו אין לו שום מגו דלא יכול לומר פרעתי דאין אדם פורע תוך זמנו אבל המחוהו שלא בעדים או בעדים ולאחר זמנו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי ולא נהירא דהא הוי כמיגו במקום עדים כמו שכתבתי וכן כתב הטור בשם הרא"ש ומ"מ בהא דכתב שצריך המחהו בעדים. נראה שיפה כתב דהיכא דליכא עדים נאמן במיגו ומטעמא דפריש' דלא דייק כולי האי וכתב מהרי"ק ה"ה מה שאדם כותב על פנקסו חשבונות ועניינים שנאמן לומר טעיתי אפי' בלא מיגו לפי שלא דייק. ויפה כתב אבל מה שכתב ג"כ באותו תשובה אפי' הודה בפני עדים רק דלא משעבד נפשי' מהימן לומר טעיתי אפילו ליכא מיגו. ודקדק מתוך דברי הראב"ד דלעיל שכתב היכא דאיכא סהדי הוא דאמרינן אי לאו דקים ליה לא הוה משעבד נפשי' כו'. דמשמע דוקא שיעבוד בקנין כהאי עובדא דגינאי דקנו מניה ודקדק של הבל הוא דוקא גבי גינאי דעביד חושבנא הוא דאמרינן אי לאו דקים ליה לא הוי משעבד נפשיה בקנין. אבל בלא שעבוד בקנין פשיטא דהוי מהימן אפי' בלא מיגו דלא הוה הודאה ממש אלא בעסק הענין לפי החשבון שבניהם הוה אמר כך שהרי היו עוסקים באותו ענין של חשבון ומתוך זה עמדו ולא דייקי כולי האי אי לאו דמשעבדי נפשי' בקנין אבל בהודאה ממש בפני עדים אפי' במיגו נראה דלא מהימן לומר טעיתי דהודאתו בפני עדי' הוה כמאה עדי'. וא"כ הוה כמיגו במקום עדים דאל"כ ההיא דב"ב כל האומר לא לויתי כו'. נמי יהא נאמן לומר טעיתי במגו. ודוחק לומר דמתניתין דשבועות איירי דוקא במשעבד נפשי' בקנין ואם בא לחלו' בין טעיתי בחשבון לבין טעיתי לומ' שלא לויתי אלא לויתי ופרעתי דאין דרך לטעו' בכך א"כ מאי מביאי' ראי' לעי' דלא מהימן לומר גבי הך גינת' טעיתי היכא שאינו מברר בעדים או שהודו לו בעלי דינים מהא דשבועת מהאומר לא לויתי כו'. אלא ש"מ דלא מחלקינן ביניה' עוד נראה היכא דאיכא הודאה בסהדי דתו לא מהימן לומר טעיתי בענין שיהא הכחשה נגד הודאתו אפי' איתא ליה מגו וגם איכא עדים המסייעים לו כמו שכתבנו בפ"ק דב"מ סי' ד' כמו גבי אומר לא לויתי וה"ט דהודאות ב"ד כק' עדים דמי. ומה שכתב לעיל דוקא דאיכא סהדי קעביד קמייהו חושבנא ואישתכח דטעות הוא או הודה לו ב"ד דמשמע היכא שמעדים עדים דטעות הוא בחושבנא אפי' לא הודה לו ב"ד מהימן ולא אמרינן הודאת ב"ד כק' עדי' דמי. שאני התם דהודא' דהתם הוה מכח חושבנ' דעבדי ומאח' דמברר בעדים דחשבון בטעות הוה א"כ ההודאה שהי' אח"כ אפילו בקנין בטלה לגמרי. ולאפוקי הודאה שהיא בפני עצמו בלא קנין שלפניהם ואח"כ אמר טעיתי אפי' עדים מסייעי' לו לא מהימן היכא דב"ד מכחיש העדים. ומה שכתבו דלא מהימן לומר טעיתי אפי' במיגו להכחיש דבריו היכא דהודאה כבר היינו דוקא שהודה לו על עצמו לחיוב ושוב בא לפטור א"ע בטעות טעיתי או נזכרתי אבל היכא דלא חייב את עצמו בטענה ראשונ' אפי' חייב לאחרי' יכול לחזור ולטעון טענה אחרת ולומר טעיתי כמו שכתבנו בפ' ח"ה סי' נ"א:

כתב הרשב"א בתשובה על מי שעשה שובר לחבירו ונמצא טעות בחשבון דאין השובר מועילו לו כו'. ואפי' קנו מידו כדאיתא בס"פק דגיטין בעובדא דגינאי. וכן הדין בקהל שעשו שובר ליחיד מן המס הבא להעתיק דירתו מן העיר ומצאו טעות בחשבונו. אבל כופר ואומר בבירור שפרע הכל נאמן מפני שהשובר בידו וכיון שהראשונים הודו לו שפרע הכל ועשו שובר אע"פ שהשנ' מצאו טעות אפשר פרע ליד הראשונים ושכחו מלכתוב תשלום