ים של שלמה על גיטין רנה

בזו לא מצינו לומר מצוה לד"ה. וכן מסתבר' מאחר שמחוסר עדיין מסירה לידו. אבל היכא שמצוה לשליש ליתן נראה כדברי הרמב"ן דאפי' לא הושלש מתחיל' לכך מאחר שלא מחוסר בשליחתו מידי שפיר הוי צוואה לגבי'. ולא קשה מעובדא דאיסור גיור' כו' דלא מהני גבי' רבא מצוה לקיים ד"ה אצ"ל דאמרינן משום דלא הוי מושלש מתחילה לכך די"ל כמו שכתב ר"ת גופא דגבי גר לא אמרינן מצוה לד"ה דכל דאית בירושה מצוה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כחו מאותו ממון אבל גר דלית' בירושה ופסק כחו ממנו אין מצוה לקיים דבריו דכה"ג אמרינן התם כל היכא דאיתא בירושה איתא במש"מ: דין דבמעמד שלשתן קונה אפילו במלוה ושוב לא יכול למחול החוב לחבירו. ודוקא שהקנה לו מתנת חבירו וגם שיש בידו ממון כפי הסך שהקנה לו אפילו לא הגיע זמן פרעון. ובלא מעמד ג' אפילו מתנה מועטת לא קנה אלא אם כן בלשון הודאה שהנותן יאמר לפני עדים אתם עדי שהמנה שיש לי ביד פלוני הוא שלו או מי שהמעות בידו יודה בפני עדים ויאמר אתם עדים שיש לי בידי מעות של פלוני ואי קנה מני' בכל לשון הודאה שיאמר קנה אבל גבי הנותן לא מהני קניה כלל אלא דוקא בלשון הודאה ואתם עדי כדפי'

ל אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן ל"ש מלוה ל"ש פקדון ובלא מעמד ג' לא קנה בין מתנה מרובה ובין מתנה מועטת. ומ"מ אי קנה מידו אינו יכול לחזור וז"ל הטור וכתב הרמ"ה וכי מהני קנין דוקא היכא דקני מהאי דאיתא לממונא גבי' אבל קנו ממרי' דממוני' לא מהני' דמלוה להוצאה ניתנה ואינו מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו ואפי' קנה מהאי דממונא גבי' דוקא דקנה בתורת הודאה דאית ליה מהאי שני כך וכך זוזי אבל בתורת מתנה לא מהני בי' קנין גרידא ל"ש מלוה ול"ש פקדון דאין מטבע נקנין בחליפין עכ"ל. וצ"ע מאוד דלמאי מהני האי קנין ס"ס הנותן יכול לחזור בו שהרי לא קנה מידו, וי"ל מאחר שזה קיבל עליו בקנין ליתן לזה אז לא יוכל הוא לחזור עליו כדי שישל' לו הלוה או הנפקד פעם שנית שהרי הוא נתחייב מכח גרמא דניזקין לשלם לו הזיקות שהרי הוא צוה ליתן לו ולקנות ממנו וא"כ אם אתה מחייבו לזה ליתן לו פעם שנית ס"ס יחזור עליו מצד דיני דגרמא. אבל ס"ס קשה ל"ל קנין יודה לו בפני ב"ד שיש מעות שלו בידו והודאות בעל דין כמאה עדים דמי' ויאמר הריני מודה בפניכ' דשוב לא יכול לומר אח"כ שלא להשביע את עצמו כוונתי כמו שכתב הרי"ף בסוף גט פשוט. או יאמר אתם עדי' דלכ"ע מהני. ועוד קשה ולמה לא יודה הנותן שהממון שישנו ביד הנפקד הוא ממון של פלוני כדאשכחן גבי איסו' גיורא בעובדא דרבא וא"ל דשאני התם דבנו היה ולא שייך לומר שלא להשביע את בניו דבודאי אדרבה היתה ההודאתו אמת כדי ליתן לבנו רב מרי כמו שפרשו התוס' לשם. אבל ס"ס קשה יודה בפני עדים ויאמר אתם עדיי או הריני מודה בפניכם דלא שייך לומר שלא להשביע כדפי'. ואפשר דהרמ"ה ס"ל דמילתא דפסיק' קתפיס' דקני' מהני בכל לשון שיאמר ההודאה. אבל מ"מ קשה אמאי לא מהני ההודאה גבי מי שהמעות בידו אפי' בלאו קנין דליכא למיחש שמא יטעון שלא להשביע א"ע קאמר דלמה יחטא ולא לו דאם לא יתן לזה ס"ס יחזור להנותן. ונ"ל דחיישינן לקנוני' שיעשו עם הנותן. ומסיק בסוגיא דמעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא הוא אלא משום תקנות השוק דמי שיקנה איזה סחורה ואין בידו מעות שיכול לשלם לו שיכול להעמידו אצל ב"ח וא"צ להמתין עד שיקנה בקני ומ"ה אע"ג דהיכא שמכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול גבי מעמד ג' לא יכול למחול דאל"כ נפל כרס' בבירא דתקנתא מאי מהני שלא יסמוך הסוחר על מעמד ג' מאחר שיכול למחול. ועוד האריכו בעלי התוספת בראי'. וכן פסק הרא"ש וכן דעת כל האחרוני'. ועוד כתבו ר"ת וריב"א דבמעמד ג' קנה בע"כ של לוה ונפקד דאל"כ למה תקנו מעמד ג' יאמר לו זכה ודוחק לומר דתקנו מעמד ג' היכא דליכא פקדון או החוב ביד השלישי שזהו מילתא דלא שכיח ומשום מילתא דלא שכיח לא הוי מתקנ' רבנין הלכתא בלא טעמא. וכה"ג הביאו ראייה מפ' המוכר את הספינה גבי הא דמשך ולא מדד דאמר התם ברשות הלזה מופקדת אצלו לא קנה עד שיקבל עליו הנפקד ליחד רשותו וא"כ אמאי איצטרך לן בשום מקו' מעמד ג' יקבל עליו הנפקד כו'. אי לאו משום דיקנה בע"כ. ואני אומר דכל הני ראיות ליתא דאל"כ לרב אשי דאמר בהאי הנאה דקמשתני ממלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשי' וע"כ ליתא האי טעמא אלא מדעתו ולא בע"כ. וא"כ בודאי כמו שתקנה במלוה כך תקנה בפקדון אלמא דליתא למעמד ג' בע"כ וא"כ בע"כ ס"ל דהך קושי' למה תקנו מעמד ג' כו' לית' דמשו' היכא דליכא פקדון גביה תקנו. ומאחר דהך קושי' ליתא לרב אשי א"כ ה"ה לפי המסקנא נמי אין ראי' מהך קושי' ומה דמסקינ' בפ' מי שמת גבי איסור גיור' דאמר רבא אי במעמד ג' לא אזלינן משמע דאי הוה אזיל הוה קנה מרי ברי' בע"כ של רבא אין זו ראהו דאפשר שהי' מתבייש לומר לפניו אינני רוצה ומשום שמא יאמר לו זכה לרב מרי לא היה מתיירא שהי' יכול להוציא מידו קודם שיבא לשם ומ"ה לא אזלינן. ולשם בב"ב כתב הר"ן בפרושו מצאתי, בנמוקי האחרונים שמעמד ג' אינה קונה בע"כ וראיית' כתוב מפה וז"ל וסוגי' מוכח דמעמד שלשתן לא מהני אלא מדעתו של זה שהמלוה אצלו מדאמר רב אשי דבבהיא הנאה דהא משתני' לי הבין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נעשי'. וה"ט ודאי לא סגי אלא מדעתו ואע"ג דלמסקנא לא קאי ה"ט מ"מ איהו לא פליגי אלא בטעמא אבל בדינא לא פליגי. ואע"ג דאמר אמימר דנעשה כאומר לו בשעת מתן מעות משעבדנ' לדידך ולכל מאן דאתי מחמתך ה"ק משעבדא לכל מאן דאתי מחמתך שארצה להשתעבד לו כמו דמשעבדנ' לך ע"כ ודין דבמעמד ג' מהני אפי' במלוה שלא הגיע זמנו כתבתי בפ' החובל סי' כ"ז ושם כתבתי דאין שייך מעמד ג' אלא שיש בידו ממון של המקנה כפי הסך שהקנה לו

דין מי שאומר הריני נותן מנה לפלוני אם יש לו מעות בעין מנה ממש קאמר. ואם נאבד. נאבד למקבל, ואפי' יש לו כמה מגי' בעין כל אחד בפני עצמו ואבד אחד מהן אבד למקבל ואפילו אמר מנה מנכסי. והיכא דאין לו מנה מיוחד אלא ה' מאות זוז בבת אחת ואבד מנה מהם לא הפסיד המקבל אלא לפי החשבון ואם לית ליה שום מעות בעין ואומר מנה לפלוני, אפילו לא אמר מנכסי נותן לו שוה מנה

לא פסק כתב הר"ן וז"ל ומדשקלי' וטרי' אי חיישינן למנה קבור או לא נהי דמסקינן דלמנה קבור לא חיישינן. מ"מ משמע שהאומר הריני נותן מנה לפלוני מנה ממש דוקא קאמר ולא אמר דשוה מנה קאמר הילכך היכא דאיתיה בעיני' מנה קאמר. ואם נאבד מרעיתו אבד. וכן נמי כל היכא שיש לו כמה מני' בעין כל אחד בפני עצמו ואבד אחד מהן מרעיהו אבד דיד בעל השטר על התחתונ' ואפי' אמר מנה מנכסי לא אמרינן דליפות כח קאמרינן כדאמרינן בפ' המקבל מחמרא כדי ליפות כחו ואם החמיץ אין לרעיהו החמץ דהתם שאני דיהיב ליה ארבע מאה זוזי ותלינהו בחמרא דהוה מיד' אחרינא אבל הכא כשאומר משלי קאמר. והיכא דאין לו מנה מיוחד אלא ה' מאות זוז בבת אחת ונאבד מנה מהם לא הפסד זה אלא לפי חשבון כדתנ' בתוספת' דב"מ דב' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתיים נגנב או נאבד מהן חולקין לפי החשבון והיכא שאין לו מעות כלל בעין כל שלא אמר מנכסי איכא למימר דלא זכה מקבל דמנה דווקא קאמר והא לית ליה ע"כ והנה דבריו הראשונים ישרים מצד השכל והסברא נותנת אעפ"י שאין לה הכרע בתלמוד. אבל מה שכתיב בסוף דבריו היכא שאין לו מעות כלל בעין ולא אמר מנכסי דלא זכה לא נהירא דמאחר דלא חיישינן למנה קבור א"כ בוודאי שוה מנה קאמר ולא הוציא דבריו בכדי. ועוד סתם מנה ומאתיים שבתלמוד איירי נמי בשוה מנה, זכר לדבר מ' שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ונהי דהיכא דאית ליה מנה בעין דאמרינן מסתמא אמנה שבעין קאמר דאל"כ הל"ל שוה מנה מאחר שלא יתנו לו מנה ממון המזומן אבל היכא דלית ליה מנה במזומן ע"כ שוה מנה הוא

דין ראובן שאמר לשמעון מנה לי בידך תנהו ללוי במעמד שלשתן. נהי דקנה לוי מ"מ לא נפטר ראובן מלוי מאותו שהוא חייב לו אם לא שפטרו בפי' ואפילו שתק לוי לא נפטר ראובן, אבל מכל מקום לא יתבע את ראובן תחילה כ"ז שיוכל לגבות משמעון. ואם העני שמעון אחר שנתרצה לוי ליפרע המנו אינו יכול לחזור על ראובן. אבל אם היה עני באותו שעה ולא ידע לוי היה מקח טעות וחוזר על ראובן ומחרים סתם על מי שידע שעני היה וכפר ואם טעון לוי ששמעון היה עני והטעהו וראובן טוען עשיר היה והעני אם היה החוב שחייב ראובן ללוי ע"פ נאמן ראובן במיגו דפרעתיך והיה נשבע היסת ונפטר ובן השתא נשבע היסת ונפטר. אבל אם היה מלוה בשטר אם יש בו נאמנות גובה לוי חובו בלא שבועה. ואם אין בו נאמנות ישבע לוי ויטול. ואע"פ שביארנו שלא נפטר ראובן מלוי א"ל שפטרו בפי' מ"מ אם נתרשל לוי ולא תבע את שמעון עד שהעני פטור

לב פסק כתוב הרא"ש בתשוב' ראובן שאמר לשמעון מכה לי בידך תנהו ללוי במעמד שלשתן נהי דקנה לוי מ"מ לא נפטר ראובן מלוי מאותו חוב שהוא חייב לו א"ל שפטרו בפירוש אפי' אם שתק לו' יכול לומ' לראובן לטובתך עשיתי שנתרצתי לקבל המנה שאתה חייב לי משמעון כדי להקל מעליך אבל לא פטרתיך אם שמעון לא יתן לי כי במעמד שלשתן הוא מילתא בלא טעמא. ופי' רבינו יצחק שעשו אותה לתקנת השוק דמי שקונ' סחורה ואין בידו מעות מעמידו דו אצל ב"ח וא"צ להמתין עד שיקנה לו בקנין. ועוד יפה כח המלוה שאפי' בעל כרחו של הלוה משתעבד הוא למקבל, אבל שיעשו תקנה שיפטר ראובן מלוי אף המקבל בשתיקה בעלמא אין אין לתקנה זו סברא וטעם אבל יראה שלא יתבע את ראובן תחלה כ"ז שיכול לגבות משמעון כי