ים של שלמה על גיטין רנד

שבח"ל שמותיהן כשמות הגוים ופי' רש"י וכי אמר ר"י בא"י דאין רוב שמותיהן כשמות העכו' הילכך מספקינן דלמא עכו' הם ופסולים אפי' בעידי מסירה כרבנן דמתני' ע"כ. א"כ משמע להדי' דבעי רש"י לפרושי אליבא דרבנן ודבריו תמוה' דהא מכשיר ר"י בלוקס ולוס משום דהוי שמות מובהקים וכר"ש דמתני' ולא כרבנן ובחידושי ריטב"א בא לישבו מאחר דקאמר לא שכיחי משמע שאינו מוחלט לעכו' ויכול להיות שהו' ישראל אלא דלא שכיח. וכן שמות מובהקים דגזרינן לעיל דלמא אתי למיסמך עלייהו ע"כ איירי באינה מוחלט דוקא לעכו' אלא דלא שכיחי ואי לא מסקי ישראל לעולם בשמתייהו אמאי אתי למסמך עלייהו ואמאי גזרינן ומ"ה לוקס ולוס דאיכא תרתי לטיבותא חדא דיכול להיות שישראלים הם אע"פי ששמות מובהקין הם כדפי' ר"י. ואף אם עכו' הם מאחר דאיכא עדי ישראל במסירה והם שמו' מובהקין לא גזרינן דאתי למסמך עלייהו ולא פליגי רבנן עלייהו אלא בעכו'. ודאי זה העולה מדבריו. והשתא א"ש דברי ר"ל ור"י אליבא דרבנן. ואני אומר שאין אנו צריכים לכל זה דאפי' תימא הלכה כרבנן מ"מ כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשע' הדחק ואפשר שהיה לחוש לעיגון או שלא תהא זקוקה ליבם והיינו שעת הדחק וכה"ג אשכחן לקמן בפ' ב' גבי כולכם כתובו גט לאשתי כו' והוי גט מוקדם ואמר ריב"ל כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק אף דהלכה כרבנן ותדע דה"נ שעת הדחק הוי שהרי ר"י לא היה יודע אם היו עכו' או ישראלים אלא מכח דלא שכיחי הר' לך שהובא ממרחקים שאפי' ע"י החקירה לא היה יכול לברר מי הם החתומים אבל לעולם בלא שעת הדחק לא מכשירין מכל אלו משמע דהלכתא שפיר כרבנן. ועוד פי רשב"א פי' אחר וכתב שלוקוס ולוס היו ישראלים כו' והרא"ש הביאו ואינה ע"ד האמת לפי קוצר דעתי

דין האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי. חוזר באשה ואינו חוזר בעבדו. כי האומר תנו כאומר זכו דמי אבל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ואפילו עשאו שליח אבל התופס לכ"ח במקום שאינו חייב לאחרי' אפילו לא עשאו שליח קנה ואפילו תוך זמנו והוא שרואים בו שמכזבו נכסיו וגם כשאין לו נכסים אחרים אבל אינו מבזבז לא מהני תפיסה תוך זמנו אפילו תפס המלוה בעצמו. ואפטרופא בשביל יתומים אפילו במקום שחב לאחרים קנה

כו מתני' האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניה' יחזור דברי ר"מ וחכמי' אומרים שחוזר באשה ואין חוזר בעבד לפי שזכי' לאדם שלא בפני' פי' שזכות הוא לו שיצא לחירות ואין חבין לאדם שלא בפניו פי' גט אשה שחוב הוא לה שאם ירצה שלא לזון את אשתו אינו רשאי מה שאינו בעבד שאם ירצה שלא לזון את העבד רשאי כו' ומסיק אר"י התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אפי' עשאו שליח דלאו כל כמינ' לשוי' שליח כדי לחוב לאחרים. וא"ת משנתינו שאינו חוזר בעבד מאחר שתפס השליח שטר שטרור אעפ"י שחוב הוא לאדון כל האומר תנו כאומר זכו דמי. פי' ומיד שתפס השטר קנה ויצא זה לחירות מיד אבל התופס לב"ח במקום במקום שאינו חייב לאחרים אפי' לא עשאו שליח קנה. ואין חילק בין תפס לאחר זמן ובין תפס בתוך זמנו דכל היכא דאין לו נכסי' אחרי' וא"ל האי תפיס' יפסיד המלוה מהני תפיסה ולאפוקי מדברי הר"ר פרץ כמו שכתב הרא"ש לקמן סי' ל"ה גבי הולך מנה לפלוני אם בא לחזור ביה. ובב"ק פ"ק סי' ב' כתבנו שיש רשות לתובע לעכב ממון של לוה אפי' תוך זמנו ודוקא היכא שמבזבז נכסיו או הולך בדרך רמי' ותרמית כמו שפי' נמי לשם. והשתא נוכל לקיים אף דברי הר"ר פרץ ואיירי באיש שאינו מבזבז נכסיו והולך בדרך הישר דאז לא מהני תפיסה ואפי' הוא בעצמו לא יכול לתפוס ולעכב ממונו. ועוד נכתב בשם הר"ר משה מאיבר דלא מהני תפיס' אלא כשאין ללוה עוד נכסים אחרים ונמצא שיפסי' המלוה אי לאו האי תפיסה בכה"ג מהני תפיסה ולא בע"א כלל. וכן הסכים הרא"ש. ואפטרופס בשביל יתומים אפי' במקום שחב לאחרים קנה דידו כיד הבעלים ועיקור דין התופס לב"ח בפ"ק דב"מ ושם נאריך בע"ה

דין האשה שאמרה בפני, עדים הריני ממנה את פלוני שבמקום פלוני שליח לקבל גיטי והודיע את השליח הוי שליחות גמור. ואשה שנאסרה על בעלה מוסר הבעל גט ליד מי שירצה ויאמר זכה בגט זה לאשתי פלונית ואז היא מגורשת מיד בקבלתו של זה

כז פסק השיב רש"י האשה שאמרה בפני עדים הריני ממנה את פלוני שבמקום פלוני שליח לקבל גיטי והודיעו את השליח ששליחות הוגנת היא משום דגילתיה דעתה שהיא חפיצה בגירושי' משו' איבה שביניהם ומעתה זכות הוא לה ושליחות גמור הוא מאחר שנתרצה לעשות שלוחה ואשה שנאסרה על בעלה דמוסר הבעל גט למי שירצה ויאמר בלשון הזה זכה בגט זה לאשתי פלונית והרי היא מגורשת מיד בקבלתו של זה כי זכות הוא לה עכ"ל א"ז וכן המנהג במושומדת ואף כשחזרה לדת יהודי' אינה צריכ' גט אחר כמו שכתבתי בפ"ק דיבמות סי' ו' ועיין לקמן בפ' השולח סי' ח'

דין יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך והקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבת גדולה וקטנה לרבו והעבד ניזון מן הצדקה וכן אם אמדוהו לרפא' בה' ימים ועשו לו סמא חריפא ונתרפא בג' ימים הוי המותר לרבו. ודוקא כשעשו לו סמא חריפתא שלא בכיון או שעבד רצה בפמא חריפתא אבל האדון אין לו כח לרפאתו בסמא חריפתא אפילו חבל בו בעצמו. וק"ו צער ובושת לרבו

כח פסקינן שאם ירצה שלא לזון את העבד כשאי ש"מ הרב י"ל לעבד עשה עמי ואיני זנך. ואף דדחי תלמודא ומוקי מתני' דא"ל צאי מעשה ידיך למזונותיך וכן סבר רב. מ"מ הלכה כר' יוחנן לגבי רב דפסק הכי דאמר הקוטע יד עבדו של חבירו נותן לו שבתו פי' שבת גדולה שהוא נזק ושבת קטנה שהוא כאלו שומר קישואים לרבו, וכן רפואתו היכא דאמדוהו לחמשה יומי ועבידי ליה סמא חריפתא ואתסי בג' יומי דהוי המותר לרבו. וק"ו שצער ובושת לרבו והעבד ניזון מן הצדקה. ונראה בעיני דוקא היכא דעבדי ליה סמא חריפתא שלא בכוונה או שהעבד ביקש שיעשה לו כן כדי שיתרפ' מהר אבל לא שיכול האדון לאסויי' לו בג' ימים ולצעורי. דהא אחיו הוא במצות ופשיטא שצער בעלי חיים כהאי אסור. וכמו שהמכה לא יכול לפחות מרפואתה ולאסויי' בג' ימים ולשנות בו שלא כדרך הרופאים ה"נ האדון. ולא זו שחבלו בו אחרים אלא אפילו חבל הוא בעצמו דפטר מכולן. כדתנן בהחובל רק שחייב לרפאותו כדמשמע הכא בסוגיא רק שהמותר שלו ה"נ דוקא שאמדוהו לו' ימים ואיתסי בג' ימים אבל לא שיכול לרפאותו בכך. והא דתני' רשב"ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשנת בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות. וחכמים אומרים הרשות ביד רבו היינו דוקא משום בשני בצורת הוא. ומ"ה אף שבשאר השנים יכול לומר עשה ושאול על הפתחים לפי שימצא הרבה מרחמים שנותנים. בשני בצורת לא יכול לומר לכ"ע. ואיירי דא"ל צאי מעשה ידיך למזונותיך ובשני בצורת לא ספק ליה. ובהכי פליגי רשב"ג סבר או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכא דחזי לי אנש' ומרחמי עלי'. ורבנן סברי מאן דמרחם אבני חרי מרחם נמי אעבד שהוא חייב במצות כאשה. והלכ' כחכמי ובפ' החובל פי' כו' הבאתי הירושלמי באיזהו ענין מצוה לפרנס את העבדים. ומאחר דהלכה כר' יוחנן א"כ המקדיש ידי עבדו אסור נמי לעשות ולאכול שלו או ללות עליו אלא כל מעשי ידיו הקדש והוא ניזון מן הצדקה מאחר דא"א בע"א

דין האומר תנו גט זה כו' וכל דיני מצוה לקיים ד"ה באריכות קצת

כט מתני' האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ואוקי רב פפא מתניתי' בש"מ ומ"ה יתנו לאחר מיתה דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי ול"ש אמר תנו מנה זה או תנו מנה מנכסי או תנו מנה סתם נותני' לאחר מית' ולא חיישינן למנה קבור. וה"ה דאיירי מתני' בברי' ובמעמד שלשתן דקנה מיד אע"פי שלא משך מחיים. וכתבו התוספת בשם ר"ת והא דלא אוקמי בבריא ובמצוה לקיים דברי המת. משום דלא אמרינן הכי אלא בדבר המושלש מתחילה לכך דומי' דהמשליש מעות לבתו ותנו שקל לבני. וכן הוליך מנה לפלוני דסוף פרקינן אבל כשאינו משליש ומוציא מרשותו להניחו ביד אחרים לא ומ"ה מתנת ש"מ במקצת בעי קנין ובלא קנין לא מהני משום מצוה לקיים דברי המת. וא"ל דמ"ה בעי קנין כדי לכוף היורשי' הא משום מצוה נמי כייפינן ליורשים כדאית' בפ' השולח לקמן שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין היורשים ועושין לה קורת רוח משום מצוה לקיים דברי המת ואי תקש' שפחה גופא היכא הוציאה מרשותו דאמרי' בה מצות לקיים דברי המת. י"ל דשאני היא דזכו בה משמי' וזכתה היא בעצמה. ועדיפא ממוציא דבר מרשותו אבל מתני' דאמר תנו מנה לפלוני לא משמע לי דאיירי במעות שהושלש מדלא אמר תנו אותו מנה או מנה זה. וכתב עליו הרמב"ן שאינו מוחוור דבתו' דב"ב תניא תנתן שדה פלוני לפלוני ר"מ אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופין את היורשים לקיים דברי המת,, וא"כ הדרן קשיא לדוכתא דאפי' מתנת ש"מ במקצת בעי קנין והכא לא שייך הוצאת רשות ומ"ה תירץ הרמב"ן דכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת דוקא בממנה שליח או מצוה ליורשיו עשו אתם לי כך וכך מנכסי דבכה"ג כי מת אמרי' מצו' לקיים דברי המת והשתא אמרינן שפיר בהולך מנה לפלוני ומשליש מעות כו' ויתנו שקל לבני דמצוה לקיים שהוא דרך צואה או לשליח או לשליש או מצוה ליורשיו. אבל המוסר דבריו בפני עדי' הריני נותן מתנה זו לפלוני ולא קנה מניה אפי' מת לא אמרינן בה מצו' לקיים דברי המת וא"כ היכא דאמר סתם תנו מנה לפלוני יש בלשון הזה מתנה ויש בלשון הזה צוואה וכל מתנה שאין בו צוואה לבנים לא אמרינן בה מצוה לד"ה. ומתני' ע"כ לא איירי דאמר בלשון צוואה לבני' דא"כ גבי שטר שחרור למה לא יתנו לאחר מיתה ויכפו היורשים לד"ה, אלא דאיירי במוסר דבריו לפני עדי' ואומר אני דדברי שניה' טובי' כאחת היכא דמצוה לבניו אמרינן מצוה לקיים ד"ה כפי אשר צוה להם. וכן בלא צוואה היכא שמצוה לשליח להוליך ומוסר לידו כדברי ר"ת אבל מצו' לשליח להוליך ולא מסר לידו