ים של שלמה על גיטין רנב

פועל ה' לא יביטו וכתיב אחריו לכן גלה עמי מבלי דעת שגורמין גלות לעולם וכבודו מתי רעב שמביאים רעב והמוכר צחה צמא שגורמין לתורה שתשכח מלומדי' וישח אדם וישפל איש שגורמי' שפלות לשונאי' של הקב"ה שאין איש אלא הקב"ה שנ' ה' איש מלחמה ועיני גבוהים תשפלנה שגורמי' שפלות של ישראל מה כתיב אחריו לכן הרחיב' שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק ופי' רש"י לאחר כל אלו פורענות נופלין בגיהנם וא"כ מאחר דעונות כולי האי למה אין לנו עינים להשגיח על העונות ההוא ומן הראוי למחות בידם כדאית' התם רב הונא בטל זמרא קם מאה אווזי בזוזא ומאה סאה חיטי בזוזי ולא איבעי פי' ולא רצו לקנ' אתא רב חסד' זלזל בי' פי' ולא הקפיד למחות בידם אי בעי אווזא בזוזי וסאה חיטי בזוזי ולא אשתכח ק"ו זימרא דמנא, ומי שאינו מוחה אפשר שעונשו מרובה יותר רק שבעו"ה דברינו אינ' נשמעי' והלואי שנוכל לגדור ולבדול עצמינו שלא נאסוף עמהם בחטאי' והנה מה שאמר בד' מיני זימרא לאו דוקא דשרי בג' אלא מד' קאמר דאי דוקא קאמר מ"ט ג' מיני זמרא שרי וד' אסור אלא כדפי' ומעתה לבי בוער כתנור על עם ה' שנקראו בשמם בחורי ה' עם הקודש שהם שותים במיני זמר וכמה עונות בידם. העון הראשון מי התיר להם להיות במחול אחד עם הבתולות לא זו הדרך אשר הראו לנו חסידים הראשוני' וכתבו ודרשו אז תשמח בתולה במחול בחורי' וזקנים יחדיו משמע דוקא שהבחורים יהיו עם זקנים ובתולות יהיו במחול לבדן אפי' לעתיד ק"ו האידנא שהשטן מרקד ביותר והדור פרוץ בחטא גם אמר הכתוב בחורים וגם בתולות ולא אמר בחורים עם בתולות כמו שאמר גבי זקני' עם נערים אלא להשמיע לנו הבדלן ומאנשי בנימין אינו ראיה כי שם לא נאמ' שהיו בתוך המחול אלא הכי כתב קרא וראיתם אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאת' מן הכרמים וחטפת' וגו' והא דסוף תענית נמי שהיו בנות יוצאות במחולות בי"ה ובט"ו באב ואמרי' בחור שא נא עיניך וראה וכו' אל תתן עיניך ביופי כו' לא נאמר שהיו הבחורים עמהם במחול אלא שהיו עומדי' ורואין אותו מרחוק ואף זו היתה לש"ש שאם תכשר בעינו שישאנה וגם מצוה לראותה מקודם כדאית' בריש האיש מקדש מה שאין כן הבחורי' האידנא שכל הבטת' אינ' אלא להנאת' ולשחוק אמרתי מהולל. השני שנוהגים מנהג הזה לרוב בשבת וי"ט ואומרים לגוי לזמר ועוברי' משום שבות ואף ראבי"ה לא התיר שבות כזה אלא בנשואין ולא בע"א ואף בזה מטי' דברי הטור לאיסור וז"ל וכתב אבי העזרי שמותר לומר לגוי לנגן בכלי שיר דאמירה לגוי במקום מצוה שרי ואין שמחת חתן וכלה בלא שיר וכ"ש הכא דאפי' ישראל אין בו איסור אלא משום גזירה ואין לאסור לאומרה לגוי ע"כ על מה שנתן טעם להתיר משום דאמיר' לגוי שרי במקום מצוה אני כתבתי למעלה שאין להתיר אמירה לגוי אלא בדבר שהוא עצמו דוחה שבת כגון מילה עכ"ל הטור ומ"מ נראה שהטור אינו חולק על דברי אבי העזרי אלא על טעמו שהתיר משו' מצוה לחוד אלא לעולם אף הוא מודה דבנשואין התירו שמצו' רבה היא ולא העמידו חכמים דבריה' בפ' שאין ישראל עושה מאותם בעצמו כנגד מצוה גדולה כזו לשמח חתן וכלה שזוכה לה' קולות ומדמהו בפ"ק דברכות לקולות של מתן תורה ואיזבל הרשעה תוכיח וכן משמע לשון הטור שכת' ועל הטעם כו' משמע שאינו חולק אלא על הטעם אבל לא על הדין וכן עמא דבר אבל בל"ה פשיטא דאסור לכ"ע ועבירה גוררת עבירה שלפעמים שוכרים הגוי' וקוצבים עמו דמים בשבת או בי"ט ומן הראוי למחות אף בבתולות שהשיו לכל אזהרות שבת אף בשבותיה אלא מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. השלישי שעוברים על אל תשמח ישראל וגו' דאפי' זמרא דפומא אסו' וק"ו זמרא דמנא ורוב העונשי' שהזכרתי דאפי' השותים בזמרא לשמח לבן בעלמא אסור ורוב עונשים עלי' ק"ו זמרא כהאי שהוא להצל לבבית לדבר עבירה ואי יישר חילי אבטלני עוד מסקינן בסוטה אמר רב יוסף זמרא בגברי וענין נשי פריצותא זמר נשי וענין גברא כאש לנעור' למנ"מ לבטולי הא מקמי הא פי' אם אין כח בידנו לבטל שתיהן כאחת נקדים לבטל את זה שהוא כאש לנעור' ובעו"ה האידנא עוברי' על אותו שהוא כאש לנעור' בשמחת נשואין כשמתערבי' אנשים ונשים יחד ע"כ כתב בפ"ק דכתובו' שאין לברך שהשמחה במעונו כשאנשים ונשים יושבי' בבית אחד לפי שאין שמחה לפני הקב"ה במעונו באותה שעה

דין דאסור לעשות עטרה, לחתנים דהיינו כיפה שיושב החתן ולכלה שרי וכן לשאר אנשים שרי ועטרות כלה אסור לכלות ולא לנשים אחרות והיא עיר של זהב או כסף

יט אמר ר"נ לרב הונא כלילא מנ"ל דאסור. א"ל מדרבנן דתנן בפולמוס של אספסיאנוס גזרו על עטרות חתנים. ובפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות כו'. ומסיק דאסמכוהו אקרא הסר המצנפת והרם העטרה וכי מה ענין עטרה למצנפת אלא בזמן שמצנפת בראש כ"ג עטרה בראש כל אדם אין המצנפת בראש כ"ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם. ומסיק רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דהוה גדיל כלילא לברתי' אמר ליה לא סבר מר הסר המצנפת והרם העטר' א"ל דומי' דכ"ג בגברי אבל בנשי לא. ופי' רש"י כלילא עטרה ממש. והקשו התוספת מדאמרינן בפ' בתרא דסוטה אמר רב לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של הדס ושל וורד מותר. ושמואל אמר אף של הדס ושל ורד אסיר של קנים ושל חילת מותר. ואין דרך לעשו' עטרה משל קנים. ועוד קשה לי למה אינו מזכיר של כסף ושל זהב אלא בודאי עטרות חתנים הוא כיפה שיושב בה החתן ובראש כל אדם דקאמר לאו דוקא בראש ממש אלא למעלה בראש וזו אסור דוקא לחתנים ולא לאנשים אחרים ולנשים שרי אפילו לכלות אבל עטרות כלות שהוא עיר של זהב והיא ירושלי' דדהבא דרבי עקיבא אוסר לכלות ומ"מ לשאר נשים ולבתולות שרי. דאמרינן בפ' במה אשה לא תצא בעיר של זהב מכלל דבחול שרי. והיינו דוקא לכלות אסורות משום שמחה כעין אפר מקלה שבראש חתנים. וכן פי' הרשב"א וכל האחרונים. והלכה כרב לגבי שמואל באיסורי דאף בורד והדס שרי וכן פסק הטור ואינו אסור אלא במלח וגפרית שהו' מצויר מאוד כעין ציור שעושים לכסף וזהב. והא דאסרינן עיר של זהב לכלות לאו דוקא זהב אלא ה"ה של כסף. וכן כתב הרמב"ם גזרו על עטרות כלות של כסף ושל זהב. אבל עטרות של גדיל מותרת אף לכלות, והרמב"ן הוסיף וכתב דלאו דוקא עיר של זהב אלא כל שעקרו של כסף ושל זהב אסור לכלות ולא התירו להם אלא שעיקרו של מיני צבועים אעפ"י שיש בו משבצו' זהב. והא דתני' בסו' סוט' תנא אף על חופ' חתני' גזרו מאי חופת חתני' זהו"רי המוזהבות. ופי' רש"י זהורית המוזהבות טלית צבו"ע שני וכו' קבועין טסי זהב עד שמעמידין אות' כמין כיפה, אפש' לפי שאינו מצוי בימינו מ"ה הפוסקים לא הביאו ואף לש"ס מיקל ואמר אבל עושין אותה פפירות ותולה בה כל מה שירצה. פי' רש"י פפירית הוא כמין כיפה של מעגלי עץ כמו שאנו עושין ותולין בה צניפין ורדידי זהב כמו שאנו עושין

דין שליח שנתן גט לאשה ולא הספיק לומר בפנ"כ ובפני נחתם עד שנתחרש יתקיים בחותמיו. וביארנו דאלם כשר לומר בפנ"כ ובפנ"ח מתוך הכתב

כ מתניתין המבי' גט ממדינ' הים ואינו יכול לומר בפנ"כ ובפנ"ח יתקיים בחותמיו. ופריך מאי אינו יכול לומר אילימא חרש חרש בר אתויי גיטא הוא והתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן. אמר רב יוסף הב"ע כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפ"נ ובפ"נ עד שנתחרש וכתב רשב"א דוקא שנתן לה קודם שנתחרש הא נתחרש שעה א' קודם שנתנו לה דמכיון שנתחרש שוב אינו שליח וכתבו התוס' לעיל בפירקין ולא בעי למימר דאיירי באלם או שלא ראה בכתיבת הגט דא"כ הוי ליה למימר ולא אמר ע"כ. ותימא בעיני הלא לישנא דאינו יכול נופל על אלם כמו על חרש ואם רצונך לומר לישנא דא"י לומר משמע שהיה ראוי לומר רק שעתה א"י הא המקשין שהקש' אילימא חרש סבר דאיירי בחרש מעיקר' ואפ"ה לא היה קשיא ליה אלא חרש בר אתויי גיטא הוא לכן נרא' בעיני כמו שפי' הר"ן דאלם הו' כשר לומר בפנ"כ כו' מתוך הכתב, שהרי האמינו בעדות אשה להעיד מתוך הכתב כדאיתא בפ' מי שאחזו וכ"ש היכא דכתיבת הגט מוכיח עליו

דין דהאידנא כותי הוי כעכום לכל דבר ואם חתם בגט הוי פסולי אפילו חתם בראשונה ואחריו ישראל

כא מתניתין כל הגט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדי'. ומפרש בגמרא טעמא דגבי גט אין חותמין אלא זה בפני זה גזיר' משו' כולכם כדלקמן פ' שני סי' י' ושם פרשתי כל הצורך ואיירי הכא שהכותי חתם ברישא ומ"ה אי לאו דכותי חבר הוה לא מחתים ליה מקמיה וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו והאידנא כל עד כותי פסול בין בגיטי נשים ובין בשחרורי עבדים ובין בשאר שטרות דגרסי' בפ"ק דחולין לא זזו משם עד שעשאום עכו' גמורים בין לשחיטה ובין ליין נסך בין ליתן רשות ולבטל רשות דינו כעכום

דין דהאידנא אינו כשירה שטרות העולים בערכאות של עכום אלא שטרי מכר והלוואה. וכן שטר קנין שהקנה הנותן למקבל בק"ס. או בשארי קניינים וכתבו בערכאות שבפניהם הקנה הנותן למקבל כשר השטר, וכן צוואות ש"מ בפני הערכאות כשר. וכ"ז לא יכשור אלא כשאין למצוא סופרי ישראל. או הוא ענין קרקעות שדרך הוא לכתוב בערכאות ובפנקוסיהם לחיזוק

כב מתני' כל השטרו' העולי' בערכאו' של עכו"ם אע"פ שחותמיה' עכו' כשרי' חוץ מגיטי נשי' ושחרורי עבדי' ר"ש אומר אף אלו כשירי' ולא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיו'. והרי"ף הביא המשנ' כצורתה משמע דהל' כת"ק ולא כראב"ד שפסק כר"ש מדאסקי' ר"ל ור' יוחנן אליב' לקמן בסי' כ"ח ושם אפרשנו ומסי' ופסק ותני ל"ש שטר מכר ול"ש שטר מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשיהו וכתבין ליה שטרא. אלא מתנ' במאי קא קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא היא. אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. ואי בעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים. פי' כל שטר הדומה