ים של שלמה על גיטין רנא

שבהן שהוא כלומר דבר מועט שבנכסיו ויכול לומר שעל העבד קאמר שהוא בעיניו כאחד מרבוי שבנכסיו ומדקאמר ר' שמעון לעולם משמע דמרבה אף מה שלא אמר הת"ק כגון שאמר כל נכסי קנוי' לך חוץ מאותה שדה ואין לו יותר אלא אותה שדה וכן איתא להדיא בתוס' ואפ"ה קנוי' את עצמו אף דאשתכח השתא דלא קנה מידי בנכסי וא"כ כאלו נתבטל הדבור כל נכסי במה שאמר אח"כ חוץ מאותה שדה אפ"ה פלגינן דבורא ואמרינן נהי דנתבטל דיבר כל נכסי בענין הנכסים אבל לגבי דידי' לא אתבטל ורש"י מפ' דלעולם דר' שמעון קאי בפשוטו אדברי ת"ק אפילו היכא דשייר קרקע סתם ולא פירש אלא אמר חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה קרקע דבכל חד וחד איכא למימר דהיינו הא ששייר ואפ"ה הוא בן חורין אלמא דפלגינן דבורי' והשיגו עליו התוס' וכל האחרונים וכתבו דדין זה ליתא דאע"ג דלא שייר שום קרקע מבורר מ"מ קנה הלוקח או המקבל מתנה כל הנכסים רק שידו על העליונה ויברור לעצמו בית כור עידית מנכסיו כדתנן להדיא בפ' בית כור חצי שדה אני מוכר לך נותן לו חצי שדהו ומפ' התם דלוקח נוטל כחוש דיד בעל השטר על התחתונה ואני אומר בר מינן לומר דלא ידע רש"י המשנה אלא דוקא גבי מכר הוא דאמרינן הכ' דס"ס מכר לו קרקע ומחויב לקיים המקח רק שידו על העליונה אבל במתנה י"ל לאחנופא לך קאתינה ולא הי' בדעתי שתזכה מידי בנכסי ומה שהקשה הרשב"א וז"ל ועוד במתנה נמי אשכחן כה"ג, דקנה דגרסינן בפ' דייני גזרות ההוא דאמר להו דיקלא לברת' אזול יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתני' כו' א"ל אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי לי' הכא דיקלא גבייהו הוא אלמא קנתה דקל אחד ומוציאתו מהם ואע"פ שלא אמר דקל פלוני ואם היה מתנת ברי' היתה מוציאתו כמו בן מן האב עכ"ל ואני אומר שהוא עד והוא בעל דין דמאן מסהיד לן שאם היה בריא שהיתה מוציאתו דוקא גבי ש"מ דדבריו ככתובי' וכמסורין דמי כדי שלא תטרוף דעתי' ואלמו' רבנן יותר ממכר ופשיטא דכה"ג קנתה דקל ולא אמרינן דלחנופי אתי מאחר שהוא צוואת ש"מ אבל בכל מתנות בריא לעול' אמרינן דלא קני מידי בפרט היכא דטעין כה"ג דלחנופי אתי ואדרבה לפיר' התוס' קשה שמפרשים לעולם דר' שמעון בא לאתויי הא דתוס' א"כ הוה ליה לתלמודא לפרש או להביא התוס' ומדאמר תלמודא סתמא כמאן כר' שמעון דמתני' משמע כפשוטו כמו שפירש רש"י ע"כ נראה דבמכר קנה ויד המוכר על העליונה ליתן לו הפחות והכחוש וגבי מתנות ברי' היכא שטעון שלא נתכוון לזכות לו בנכסיו אלא כדי לאחנופי ליה לא זכה במידי

דין הכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע סתם ולא פירש איזהו שיור מאחר שלא קנה נכסים לא קנה את עצמו

טו קפריך סתמא דתלמודא והא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שקילס ר' יוסי את ר' שמעון דתניא כשנאמרו הדברים לפני ר"י קרא עליו המקרא הזה שפתים ישק משיב דברי' נכוחים מ"מ הלכה כר"מ וחוזר התלמוד ואומר ומי אמר רב נחמן הכי והא אמר ר"נ ש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים דמתנת ש"מ הוא ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין וקדשו השם אלמא דפלגינן דבורא אלא אמר רב. אשי התם דפסקינן כר' מאיר היינו משום דלאו כרות גיטא מתני לה דסבר ר' מאיר מ"ה לא יצא בן חורין דכיון דאין דבור כל נכסי מתקיים על הנכסי' ונשאר לאדון זכות בהן ה"נ לא מתקיים גבי עבד שהרי לא נכרתו באותו דבור בכריתות גמור אבל עבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנוין לך כרות גיטא הוא אלא שלא מצא קיום על הנכסים ולא האמינוהו לכך וכן אם אמר עצמך ונכסי קנוין לך אפילו אם שייר בנכסי' דלא קנה מידי בהן אפ"ה קנה נכסים ושפיר כרות גיטא הוא דבדבור שאמר עצמך הוא כרות גיטא ממש בלי שיור זכות לאדון ובהאי הלכתא כרבי מאיר דאמרינן לאו כרות גיטא הוא אבל לעולם פלגינן דבורא ומ"ה קלס ר"י לר"ש דשמע מדבריו להדיא דפלגינן דבורא ואפשר אף רבי מאיר מודה בה והכל הלכתא ודין חילק נכסים לב' בני אדם והעדים פסולים לאחד שפסל כל השטר ולא פלגינן דבורא אם הוא מתנה אכתוב בעה"ז בפ"ק דמכות

דין המביא גט בא"י אצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח ומותרת להנשא כל זמן שלא יערער הבעל ומ"מ כתובתה אינה נוטלת מלקוחות אלא מבני חורין נוטלת מנה ומאתים אבל לא תוס' ואחר שהוציאה עיקר כתובתה אף מזונותיה תוכל לתבוע מזונות מנכסי' עד כדי כל הכתובה עם התוספ' וכבר ביארנו דהאידנא א"י שוה לח"ל שצריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח

טז מתני' המביא גט בא"י א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח ואם יש עוררים יתקיים בחותמיו ומפרש בגמרא דאף בא"י דלא בעי בפנ"כ כו' מ"מ אם אמר מהני ושוב לא מצי הבעל לערער ולעיל בסימן ו' כתבתי דהאידנא שוה א"י לח"ל ופריך ערעור כמה אילימ' ערעור דחד והאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים אלא תרי מאי חזית דסמכת [אהני סמוך אהני ואוקי אשה אחזקת א"א אלא ערעור דבעל וה"ה ערעור דלקוחות אם באת לטרוף מהן כתובה כדאיתא בירושלמי מי עורר רב חסדא אמר הבעל רב אסי אמר אף הלקוחות עוררים שלא תטרוף מהן ונראה דאף בירושלמי לכאורה משמע דערעור דלקוחות לא עדיפא מבעל וא"כ כל היכא דלא ערערו להדיא שמזויף הוא לא טענינן להו מזויף מספק אבל התוס' כתבו בריש פירקי' דטענינן לנפרע שלא בפניו וללקוחות וליתומים מזויף אפילו במקום שאין יכולין לטעון פרוע כגון שטר מכר או מתנה וכן כתבו התוס' בפ"ק דב"מ רק שלא אסרי לה להינשא כל זמן שלא אתי הבעל ומערער וכן דעת הרא"ש והרשב"א ותלמודא דידן מסייע דלא נקט כאן אלא ערעור דבעל ולא ערעור דלקוחות לפי שהלקוחות בלא ערעור אינה משתלמת מהם ואף בערעור שלהם אינה נאסרת להנשא אפילו הוי תרי לקוחות שהם נוגעים והם פסולים לערעור יותר מערעור דחד שהרי עד אחד מזקיקו לשבוע' וכשהיא נוגע בעדות עדות בטילה אפילו הם מאה וכתב הרא"ש אבל לענין פרעון כתובה נחתינן לניכסי' דכיון דשרי' להינשא גבי נמי כתובה מבני חרי דמספר כתובה נלמד דכתוב בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי וכתב הר"ן ומיהו אפשר דה"מ לענין מנה ומאתים אבל לא לענין תוס' שאין מדרש כתובה אלא לעיקר אבל לא לתוס' ומ"מ נראה אחר שהוציאה עיקר כתובתה על מזונותיה תוכל לתבוע מזונות מנכסי' עד כדי כל הכתובה עם התוס' ממ"נ אם גרושה היא גובה בתורת כתובה ואי לאו גרושה היא יתנו לה מזונות

דין דאסור לומר בין בשתיה בין שלא בשתיה ברגילות להנאתו ולהתענג בו שלא במקום מצוה רק דברי שירות וזכרון חסדי המקום ומ"מ אסור לזמר פסוק אודך אוי ברכך בצורתם וה"ה קדיש או ברכו ומתתקכל ואילך שרי:

יז שלחו לי' למר עוקבא זמרא מנ"ל דאסור שרטט וכתב אל תשמח ישראל אל גיל כעמים ופירש"י זמרא לשורר בבית המשתאות ויפה פירש שהרי מקשה עליו מקרא דאיירי בשתיה ופריך ולשלח להו בשיר לא ישתה יין יימר שכר לשותיו ומשני אי מהאי ה"א ה"מ דזמרא דמנא אבל דפומי' שרי קמ"לן וכתבו בתוס' אף דקרא איירי בשתי' מ"מ ראוי להחמיר כיוצא בזה שהוא רבוי השמח' ומרגיל עצמו בה כדאשכחן בירושלמי דריש גלותא הוי קאים ודמיך בזמרא ושלח לי' מר עוקבא האי קרא דאל תשמח ישראל וכו' ולפ"ז משמע דאף לזמר בלא משתאות אסור היכא שמרגיל עצמו לכך ומתענג לבבו ולא שרי אלא דרך עראי או לשמוע קול ערב או דבר חדש ובמס' סוט' בסופ' נמי אמרינן אמר רב הונא זמרא דנגרא ודבקרי שרי דנגרי פי' מושכי ספינות בחבל ודבקרי פי' שמזמרים בשעת שחורשין שאינו אלא לזרז ולתקן מלאכתו אבל דגרדאי אסור פי' הנגיבות שמנגכי' האורגי' או שאר אומני' אסור שאינו אלא לשמח לבבו כן פי' ר' ישעי' מכל הלין משמע דלאו דוקא בשתיה לחוד אלא בכל הדומה לו ואמר רב אודנא דשמע זמרא תעקר אמר רבא זמרא בביתא חורב' בסיפא פי' באסקופ' הבי' שנ' קול ישורר בחלון חורב בסף וכת' הרי"ף ופי' גאון הא דאמרי' זמרא בפומי אסו' ה"מ כגון נגינת של אהבת אדם לחברו לשבח יפה ביפיו כדר' שישמעל' קורשין אשע' אבל דברי שירו' ותשבחו' וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת והמנהג בכל ישראל לאומר' בבי' חתנו' ובבי' המשתאו' בקול נגינו' ובקיל שמח' ולא ראינו מי שמוחה בזאת עכ"ל וכן הביא הרא"ש ויראה מדבריו דלא עדיף בית חתני' מבית המשתאות דלא שרינן לזמר אלא בדברי שירות ותשבחות אכן מדברי התוס' משמע דבית חתני' שמצוה הוא לשמח חתן וכלה שרי בכל דברי שיר רק שלא יהא בה נבול ואף שבתוס' לא הוזכר אלא חופ' מ"מ מאחר שכתב שיר של מצוה שהוא לשמח חתן וכלה א"כ כל ימי המשתה בכלל וכן עיקר דהא עיקר כלי זמר לא שרי אלא לשמח חתן וכלה וכ"ש זימרא דפומא ואפשר בית חתני' שכתב הרי"ף הוא קודם נשואין דלא הוי של מצוה דלא שרי אלא בשירות ותשבחות ומ"מ נראה אות' שמזמרים פסוק של אודך וכו' או יברכך בצורת' שעון גדול ביד' כדאית' בסוף חלק הקורא פסוק של שיר השירי' ועושה אותו כמין זמר וכן הקורא פסוק בלא זמנו מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת רב"שע עשאוני בניך ככנור שמנגני' בו כו' וה"ה קדיש שהוא דבר שצריכה עשרה שאסור לזמר בעת השמחה וה"ה תתברך אבל מתתקבל ואילך הוא כעין התפלה ובקשה שרי וה"ה שברכו אסור לזמר א"ל ששינו ויאמ' ה' השם אבל אודך ויברכך שהוא פסוק כצורת' אדרבא הוא עון יותר שמשנ' השם ממטבעיתו ומצורתו וכאלו מוחקו וכמדומה שכן מצאתי ועיקר הדין שאסור לכתוב בלא שרטוט אכתב אי"ה בפ' הקורא את המגילה למפרע וזמר שעשוי לגנאי על משפח' או על יחיד חליל' לזמר או לשמוע ועונשו כתוב בפ' החובל סי' נ"ג

דין דאסור לשתות במיני זמרים וכן אסור לרקוד ולמחול עם הבתולות

יח גרסינן בסוף סוטה אמר ר' יוחנן כל השותה יין בד' מיני זמרים מביא ה' פורעניות לעולם שנ' הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת