ים של שלמה על גיטין רמז

דין המביא גט ממדינת הים והוא שליח להולכה צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. וכן המוליך מא"י לח"ל אבל בא"י אין צריך. והמביא מח"ל הסמוך לא"י א"ע לומר בפ"ג ובפנ"ח. אבל בכפר המובלע והוא רחוק צריך לומר. וכל זה מדינא. אבל האידנא דין א"י כח"ל כמו שיתבאר עוד לפנינו. ושליח לקבלה אין צריך לומר בפני נכתב ובפנ"ח

א המביא גט ממדינת הים והוא שליח להולכה צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. אבל לקבלה אינו צריך כמו שתמצא בתוס' בסוף פ"ב ר"ג אומר לאו דוקא ממדינת הים שהוא רחוק אפילו מרקם וחגר שהן קדש וברד וסמוכות לא"י אפ"ה צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. ר"א אומר לאו דוקא סמוך לא"י אלא אפילו מכפר לודים שהוא ח"ל ללוד שהוא א"י והוא מובלע בתוך תחום של א"י אפ"ה צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. וחכ"א אינו צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח המביא גט ממדינת הים. והמוליך. פי' מארץ ישראל לח"ל, ואין הלכה לא כר"ג ולא כר"א אלא כת"ק. דדוקא ממדינת הים לא"י או מא"י לח"ל הלכה כחכמים. וק"ו לרבא דאמר וחכמים מפרשי מילתא דת"ק דלאו דוקא קאמר המביא ממדינת הים אלא אף המוליך קאמר והא דקאמר ת"ק דוקא ממדינת הים דמשמע רחוק אבל, סמוך וכ"ש מובלע לא בעי לומר בפנ"כ ובפנ"ח. ונראה בעיני דוקא סמוך אבל מובלע והוא רחוק יותר משיעור הסמיכות לא. ומ"ה נראה בעיני שהזכיר ר"א מכפר לודים ללוד דלא תימא מאחר שהוא מובלע אפילו הוא רחוק ובהא פליגי ת"ק ור"א. ע"כ קאמר ללוד שהוא סמוך שהרי שם הכפר נקרא עליו. דבהא פליג ת"ק ומשום דסמוך אפילו לא הי' מובלע. אבל מובלע ורחוק לא ומש"ה קאמר בגמרא לקמן מכפר לודים. אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי הא אתרא והוי כמבי כובי לפומבדיתא משמע דהודיע לנו דסמוך הוא ומש"ה פליג ת"ק. ולאו משום מובלע בלחוד כדפרשי'. כתב הר"ן וז"ל מדכתב רש"י דשליח זה השנוי במשנה הבעל עשאו שליח להולכה נ"ל שכתב כן משום דאי הוי שליח קבלה כיון שהאשה נתגרשה בקבלתו א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח והיינו נמי דפרכינן בפרק המביא עלה דמתני' דתנן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפנ"כ ופנ"ח ואשה מכי מטי גיטה לידה אתגרשה לה. דאלמא דכל שנתגרשה בקבלתה א"צ קיום הגט וטעמא דמילתא דכיון דמדינא לא צריך. אלא מפני חשש שמא יבא הבעל ויערער אין לחוש לערעורו אלא כשהוא נותנו לשליח הולכה לפי שבשעה שהגט יוצא מתחת ידו אינו גומר ומגרש ולפיכך חוששין שמא ימלוך ויערער. אבל כל שהוא נותנו לידה או ליד שליח קבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרשה. וכיון שאין לחוש שמא יבא ויערער הרי האשה מותרת לינשא אע"פ שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לערעור דבעל אין האשה צריכה לקיומה של גט מי' אם בא בעל וערער יתקיים בחותמיו דה"ל כאותה ששנינו בפרק המביא גט בא"י א"צ שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו כנ"ל ע"כ ודברים של טעם זה

דין המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח אבל לא מהגמוניא להגמוניא דבא"י אפילו קפדי אהדדי

ב המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח רשב"ג אומר אף מהגמוניא להגומניא פי' עיר אחת בא"י שיש בה שני הגמוניות וקפדי אהדדי ונראה אף לפי' ר"ת ור"י שפוסקי' הלכה כרשב"ג במשנתינו מ"מ הכא הלכה כת"ק דא"ל לומר בפנ"כ ובפנ"ח אלא המביא גט ממדינת הים ולא בא"י. והטעם כי בא"י לעולם עדים מצויים לקיימו שכולם שכיח בהדדי בעליית' לרגל ובבתי דינים הקבועים שהרי סתם אח"כ לקמן ותניא המביא גט בא"י א"צ לומר בפנ"כ כו'. והוי מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם ומש"ה לא תנא מילתא דרשב"ג אסיפא דמתני' המביא גט בארץ ישראל א"ל לומר כו'. דהא רשב"ג בא"י איירי אי לאו דבא לסתום אחר כך דבא"י לא פלוג. ואין אומרים בפנ"כ ובפנ"ח תו שנינו ר' יודא אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח פי' מרקם עד סוף כל העולם למזרח ורקם עצמו הוי מדינת הים ומאשקלון לדרום ואשקלו' כדרום ומעכו לצפון ועכו כצפון ר"מ אומר עכו כארץ ישראל לגיטין ואין הלכה כר"מ אלא כר' יהודא

דין דצריך י"ב שורות בגט לא פחות ולא יותר. ומ"מ אם חיסר או הותיר לא פסלינן ליה. אבל מ"מ היכא דלא נשאת או היכא דליכא חשש עיגון ראוי להחמיר ולכתוב גט אחד

ג פסק ונהגו לשרטט י"ב שורות בגט. ואומר ר"ת משום דגט בגי' י"ב ומשום זה יש לישב נמי הא דלא תני במתני' גט אשה. משום דסתם גט גט אשה הנכתב בי"ב שורות כמנין גט. אבל מה שא' אין עדים חותמין על הגט וכו'. או וכן לגיטין בפ' התקבל. איירי נמי בשאר שטרות כי בכולן לא כתב גט לחוד. וכ"ח כתב משום דכתיב ספר כריתות כנגד ג' פעמים ד' שיטות שמניח בתורה בין ספר לספר לבד משנה תורה דלא קא חשיב שאינו אלא חוזר על הראשונות. וכשם שמצינו בס"ת שאינו אלא למלוה ולא לעיכוב. ה"נ גבי גט שאם חיסר או הותיר בשיטין לא פסלינן ליה. אבל מ"מ היכא דלא נישאת או היכא דליכא חשש עיגון ראוי להחמיר ולתת גט אחר. מאחר שמנהג אבותינו תורה היא וכבר נהגו כך מימים קדמונים מימי הגאונים עד עתה ויש להם על מה לסמוך ודומה קצת לשינוי מטבע

דין היכא ששנים שלוחים הביאו גט אין צריכין לומר ב"נ וב"נ ונותנים לה אע"פי שאין מכירין חתימת העדים ואע"פ שאינו מקוים בחותמיו ותנשא בו. ואפילו אתא הבעל ומערער ואומר שהגט מזויף אינו נאמן ולא בעי קיום

ד מ"ט אומר בפנ"כ. רבה אומר לפי שאין בקיאין לשמה ורבא אומר לפי שאין עדים מצויין לקיימו מאי בינייהו דאתיוהו בי תרי פי' לא מבעי' למימר היכא דמקוים או שיש עדים לקיימו אלא אפילו אתיוהו בי תרי ואין מכירין חתימות העדים רק שהם שלוחים. לרבה בעי למימר בפנ"כ וכו'. ולרבא לא בעי למימר בפני נכתב וכו' כלל דמה אם יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני כדלקמן בפרק שני. ומש"ה נאמנים אפילו אם אמר הבעל לא שלחתים ומאחר שהבעל בודאי שלחם לא חיישינן שמא זייפו הבעל והחתימו בעדים פסולים דאינו חשיד לקלקלה במתכוין כך כתבו התוס' בשם ריב"ם. ולשונו מובן דאינו חשוד לקלקלה במתכוין. הא אי אתא בעל וערער בעי קיום חותמיו וכן כתב הא"ז והטור להדיא. וקצת לשון הגמרא משמע כך דקאמר ליבעי תרי מידי דהוי אקיום שטרות בעלמא משמע אפילו היכא דאיכא תרי מ"מ צריכים לקיי' הגט כמו שאר שטרות. ומ"מ אין ראי' מזה דה"ק ליבעי תרי שלוחי דאז הוי כאלו קיימוהו ומדברי הרא"ש דאפילו אי אתא בעל וערער לא בעי קיום וז"ל אינו חשוד לקלקלה כדאיתא בירושלמי וחש לומר שמא החתימו בעדים פסולים אמר ר' אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים אבל בב"ד הוא חשוד לקלקלה פי' להוציא לעז בפני ב"ד ולומר מזויף הוא ומתוך שהוא יודע שאם בא בערער ערערו בטל. אף הוא מחתימו בעדים כשרים ע"כ משמע להדיא דאין שייך ערער בתרי שלוחים. וכן כתב הרמב"ם וז"ל. שנים שהביאו גט בח"ל אע"פ שלא נכתב ונחתם לפניהם הואיל ונתנו להם הבעל ליתנו לאשתו הרי אלו נותנים ומגורשת. שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה אע"פ שאינו מקוים שהרי שלוחיו הם עדיו שאלו אומרים השנים בפנינו נתגרשה הרי זו מגורשת אע"פ שאין שם גט ועיקר הדין של ב' שלוחים לקמן בריש פרק ב'

דין דשליח אחד אומר בפ"נ ובפ"נ נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים אע"פ שאין מכירין חתימות עדי השליחות או אפילו אין לו שום עדות בשליחות ודוקא כשאין הבעל מערער אבל אם מערער ואומר לא שלחו. אז אם אין לו שום עדי שליחות הבעל נאמן. ואם נשאת תצא והולד ספק ממזר. אבל אם יש לו עדי השליחות אפי' אינו מקוים אין הבעל נאמן לערער כלל. ובארנו דאף בא"י שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ. מ"מ נאמן על השליחות לומר שהבעל עשאו שליח כשאין הבעל מכחישו. וגם היכא דאמר בפ"נ ובפ"נ מ"מ אם בא הבעל בראי' ברורה שהוא מזויף הגט בטל ואפילו בשני שלוחים. אם לא שאומרים בפנינו חתמו העדים דאז אינו בטל אם נשאת אבל לכתחילה לא תנשא

ה פסק הרא"ש דבחד אי אמר בפנ"כ ובפנ"ח תו לא מצי הבעל למימר לא שלחתיו אע"פ שאין עדים שעשאו שליח דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר בפנ"כ ובפנ"ח הימנוהו נמי לומר שהבעל עשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו ולא מצי בעל מכחיש ליה וכתב עוד וכן נ"ל מסברא. דאי לא מהימן לומר שהוא שליח הבעל. נמצא צריך השליח לקיים כתב שליחותו, וא"כ למה הוצרכו משום עיגונה להאמין לשליח על קיום הגט. נימא כי היכא שיקיים השליח, כתב שליחות יקיים חתימות הגט אלא ודאי כיון שאין עדים מצויים לקיימו האמינוהו חכמים על הכל ע"כ. ואינו נראה בעיני שיהא נאמן על השליחות היכא שהבעל מכחישו מאחר שאין לו ראי' כלל, בשלמא אם יש לו כתב הרשאה רק שאינו מקוים אפילו אי טעון הבעל מזויף הוא ולא שלחתיו אינו נאמן כמו שלא הצריכו קיום על הגט מאחר שהקיום אינו אלא חומרא בעלמא דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד הקילו בו משום עגונא אבל בלא עדים ושטר נראה בעיני פשוט דלא מהימן היכא דמכחיש לי'. ואם נישאת תצא והולד ספק ממזר וכן יראה מן הטור שלא כתב אלא שהשליח לא בעי קיו' בעדות שליחות ואף בלא עדות מהימן אבל לא כתב אפילו מכחיש ליה הבעל משום דבכה"ג לא מהימן היכא דלית ליה עדות כלל שוב מצאתי בתשובת הרא"ש שכתב וחילק ממש כדברי וכתב באותה תשובה היכא שאין לו עדי שליחות כלל שאינה ראויה להתירה באותו