ים של שלמה על חולין צה

בשם ר"י משום ר"ת להתיר כההיא דסמ"ק בשם הר"מ ממש באותו סבר' ואשיר"י כ' כההיא דלעיל בשם ר"י דלא רצה להורות בה משו' דמעש' בא לפני ר"ת ולא ידע מה הורה בה והיה דחוק קצת אם לא נחלוק בכה"ג ע"כ ואני אומ' שא"צ לכל הדחוקים דאיך יעלה על הלב להטריף כשנשב' למעלה מצ"ה ונתרפא בשלמא במקום צ"ה שהטריפות אינה משום שבירת העצם אלא מפני חשש פסיק' החוטין אפשר שנוכל לומר אע"פ ששבירת העצם נתרפא שמא קלקול החוטין במקומן עומדת אלא שאינו ניכר אבל למעלה שאין בו טריפות אלא שבירת עצם וא"כ מאחר שמסקינן למעלה בפ' א"ט דאפי' למ"ד עריפת משבחת באותו דבר שנטרפה בו אינה משבחת והכא א"כ אם נטרפה איך משבח' לחז' לבריאת' כבראשונה ודוחק לומ' דדוקא משבחת קאמר וה"ה לחזור הדבר לאיתנו כבראשונ' לא מסתב' לומ' בגוף הדב' שנטרפ' בו ומ"מ נר' שיש שפי' לחלק כמו שחילק מהרי"ק דוקא נתקשר למקומו הראשון שבר לשבר יחדיו כמו שמשמע הלשון וחזר ונתקשר מדקא' וחזר משמע שחזר השבר למקומו הראשון בזה איכא למימר אם היה יוצא לחוץ לא היה חוזר כו' אבל אם לא חזר אלא נדבק השבר ושוכבין זה ע"ז זה נמשך למעל' וזה נמשך למט' לא דכה"ג לא שייך למימ' אי אי' דהוה יצא לחוץ לא הוה נתרפא כו' וכ"ש לפי סברתי שא' אינו מתרפא כבראשונה אינו נקרא משבח משום זה כ' כל המחברים ונתרפא יפה ומ"מ נראה בשבירת הגף סמוך לגו' דאנו נוהגין להטריף משום חשש נקוב הריאה כל היכ' שנתרפא ונדבקו השברים ואין ניכר ריעותא בצלעות כשירה דא"א שבתוך אותו הזמן שנקשרו ונתרפאו שלא יהא נרגש מזה ושינוי מראה בצלעות כי בקל לשם ניכ' בפר' בנקובת הריאה

יז דין נשבר העצם למעלה מהארכובה ויצא אם רוב בשר קיי' דהיינו שעורו ובשר חופין את רובו הבהמה והאבר מותרין וצריך שיהא רוב עוביו ורוב הקיפו ואם לאו זה וזה אסו' ולמטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו הבהמה מותר והאבר אסור וא"צ להניח מקום החתך

נשבר העצם וכו' אמר רב נשבר העצם למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים כו' ע"ש ושמואל אמר בין למעלה בין למטה כו' והלכתא כוותיה דרב ושמואל נמי הדר ביה לגבי דרב ולפי מ"ש דלמעלה מן הארכובה קאי על עצם הקולית אבל בעצם האמצע לא איירי ביה ומכ"ש שיהא טרפ' א"כ ה"נ נפרש כה"ג אבל למטה מארכובה היא למטה מעצם האמצע ואפי' נחתך בין עצם האמצעי לאותו עצם קטן כשר כדפרי' לעיל (היינו על עצם קטן) וכ"ש בנשבר ומ"ש שלמעלה מארכובה שאם רוב בשר קיים דשרי אף האבר בש"ד לא כ' כן אלא אוסר את האבר והוא נגד דין התלמוד ומצאתי שכבר נתקשה מהרי"א בכתבים ע"ז וז"ל ומה ששמעת ממנו שבד' מקומות כ' בש"ד נגד הגמ' ולא ידעת איז' הם אלו הן כ' היכא דנשבר העצ' למעלה מן הארכובה ולא יצא לחוץ והעור שלם הבהמה כש' והאבר אסור מדרבנן כו' ובגמ' איתא דגם האבר מותר שאם היה האבר אסור משום דחשבינן מדרבנן כנפסק אף הבהמה היתה טריפה:

עוד כתו' שם דשמוטת יד בבהמה טרפה ובגמ' איתא בהדיא דדוקא בעוף טריפ' משום הריאה השוכבת בין הצלעות:

עוד כת' שם סמפונות דאנקובה לחבריה כשרה ובגמ' איתא דטריפה ולא סתמי משום דקשין הם:

ובהל' נדה כתב רובידי דכוסילת עד תלתא יומי לא חייץ ובגמ' איתא ממש איפכא ע"כ:

מ"כ בהג"ה בשם הא"ז וז"ל פרקי כנף עוף דינם שוה אם נשברו עור ובשר חופין את רובו הכל מותר ואם אין עור ובשר חופין את רובו העוף מותר והאבר אסור וצריך לשייר בו מעט מן המותר עם האשר האסור כשחותך וכן בבהמה ע"כ ולא הבנתי כלל דעתו בזה מה חילוק יש בחופין את רוב השביר' לענין חשש' דניקבה הריאה כמו שאין חילוק בנשבר העצם במקום צ"ה דאנו חוששין לפסיק' הגידין כאשר נפרש לקמן כי דוקא במקו' שהטריפה תלוי בשבירת גוף העצם הוא דאיכא לחלק בהכי אם עור ובשר חופין את רוב השבירה אבל לא כה"ג ומ"ש נמי שצריך לשייר מעט מן המותר כו' לא ידעתי ממה לקח דוחקא זו אי משום דמסקינן לעיל בפירקין גבי אבר היוצא דמקום החתך אסור שאני התם שאות' אבר אסור משום היוצא כבשר בשדה משא"כ בנדון זה שוב מצאתי שכ' הרשב"א בחידושיו גבי שמוטת גף בעוף שאם נשתברו אגפיה ואין עור ובשר חופין אותו אבר אסו' ומקום חתך נמי אסור דכ"מ חתך אסור חוץ מזרוע בשלה ואיל נזיר וכדאית' בפג"ה רבינא אמר לא נצרכה אלא למקום חתך דבעלמ' אסור והכא שרי ופירש"י ככל היתר ואיסור המחוברים כגון הוציא העובר את ידו וכגון אבר המדולדל כולן מקום החתך אסור כדאיתא פ' ב"ה וכ"כ הר"ן וכ"כ ר"י בדיני העוף ואף בכל אלה איננו סר למשמעתא דאף לדברי רבינא דוקא כשהאיסו' וההיתר היו מחוברים יחד וכך קבלה שמקו' חתך אסור מכח שא"א לצמצם אבל הכא כשהיו מחוברים לא היה בהם שום איסור ואחר הפירו' באו האיסורין א"כ האיך יעל' על הדע' לאסו' מקום חתך ע"כ לא נ"ל כלל דבריו אף שהם מרובי' ובפרט בנדון זה שהאבר מדולדל אינו אסור אלא מדרבנן ורבינא לא אמר אלא באיסורי' דאורייתא וכ' בסמ"ק שהאבר יש לו דין אבר מן החי מדרבנן ואסור למולחו עם שאר בשר ולהושיט לבן כח מדרבנן ונ"מ דאם יש ספיק' דאזלינן לקולא אבל מן התורה אין לו דין אבר מ"ה אפי' למעלה מארכובה כ"א משום טריפות תו מסקי' ת"ר נשבר העצם ויצ' לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו כשירה ואם לאו אסורה מאי רובו כי אתי רב דימי אמר ר"י רוב עוביו וא"ל רוב הקיפו אר"פ הלכה בעינן רוב עוביו ורוב הקיפו וממילא מתני' נמי דקתני אם עור ובשר חופין כו' איירי נמי ביצא לחוץ ואם רוב העור והבשר קיים דמתני' נמי בחופי' רוב השבירה ודברי הבריית' הוא דברי המשנה ממש ולא כמו שעלה על דעת ר' יונה וכן הר"ן וכן בספ' ת"ה לא הזכיר את דברי' אלא פסק כמ"ש וכן עיקר וכ"כ הרא"ש והא דרוב עוביו כו' פירש"י רוב עוביו שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוטו של עצם נגלה ורובו מכוסה רוב הקיפו עוביו של עצם לא מעל' ולא מוריד ואם רוב הקיפו בשר שסביב העצם על השבר קיים אפי' נהפך חלל העצם לצאת דרך נקב קטן כשר ואם רוב היק' העצם שסביב השבירה מגולה אפי' פונה בליט' ראש השבירה לצד הבש' הקיים והרי כל חלל העצם נכסה אפ"ה טריפה ואנו בעינן רוב עוביו נכסה שלא יצא רוב חלל נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים ולדבריו אי' הדב' תלוי כלל ברוב בשר כי לפעמים יצא ראש העצם הנשבר דרך נקב קטן ועוד אין אדם יכול לעמוד על טריפה זו כי בעצם לפי משמושן יצא ויחזור הטריפו' תלוי במה שהוא בחיי הבהמה ע"כ נר' שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים וחופ' את רוב העצם אלא אי משערינן ברוב עוביו או רו' היקפו דלפעמים אין העצ' עגיל ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר מצד אח' לרוב הקיפו הוי טפי מרוב עוביו ואז בעינן רוב הקיפו כשהוא הולך ומיצר הרבה וכשהוא מיצר מעט אז רוב עוביו טפי מרוב הקיפו ורוב בשר קיים דמתניתין דהיינו עור ובשר חופין את רובו דברייתא אלא דברייתא מפרשי טפי עד כאן דברי הרא"ש ומ"ש ואז בעינן רוב הקיפו כי הוא הולך ומיצר הרבה פי' באותו מקום שהולך ומיצר הרבה ומ"ש וכשהוא מיצר מעט כו' פי' באותו מקום שמיצר מעט אז רוב עוביו וכן משמע בי"ד בזה ומהרר"י קאר"ו פי' בע"א שהעצם בקצת מקומות אינו שוה בעיגול אלא רחב מצד אח' והולך ומיצר מצד השני ואם הבש' חופה בצד הרחב אז רוב עוביו יותר מרוב הקיפה כלומר אז חופה יות' לרוב עביו ממה שחופה את רוב הקיפו ואם הבשר הוא בצד שמיצר חופה יותר לרוב היקיפו ממה שחופה לרוב עביו ופסול עד שיחפה לרוב ע"כ ואין חילוק בדין אלא שפירושו נראה מכוון יותר בשל הרא"ש וכתב הרוקח שכך היו בודקי' אותו ימתח האבר כמו שהיה ויקרב שבר זה לזה ויראה אם עור ובשר חופין את רובו וכ"כ בשה"ל והיינו כפי' הרא"ש והתו' שהוא עיקר אכן הרשב"א כ' בחידושיו דבס"ה פסק כרש"י דאם יצ' רוב החלל בנקב קטן טריפה וכ"פ סמ"ג וסמ"ק ומ"מ נראה דוקא היכא שיצא רוב חלל השבירה לחוץ אפי' דרך נקב קטן יש לחוש ולהחמיר כפירש רש"י אבל היכא שלא ראינו שיצא אין לנו לחוש שמא יצא רוב השבירה חוץ לנקב קטן וכשר ברוב עוביו ורוב הקיפו והיכא דלא ידעי' מתי נעשה השבירה כתבנו לעי' בפ' אלו טריפות סימן מ"ט

יח דין דאם רוב החפוי מבשר ומיעוט העור משלי' כשר אבל מחצה עור ומחצה בשר אין מצטרף אם לא בעוף דרכיך ובארנו דמ"מ עור לבדו אינו מציל אף בעוף ודין גידי הרכין אינן חשובין כבשר

אמר עולא א"ר יוחנן עור הרי הוא כבשר א"ל ר"נ לעולא ולימא מר עור מצטרף לבשר דהא עור ובשר חופין את רובו קתני א"ל אנן או עור או בשר תנן איכא דאמרי אמר עולא אמר ר' יוחנן עור מצטרף לבש' אם חציו עור וחציו בשר מצטרפין יחד להגין א"ל ר"נ לעולא ולימא מר עור משלי' לבשר אם הרו' מן הבשר ומיעוט העו' משלי' לרוב ההקף א"ל אנא עובד' ידענא דההוא בר גוזל' דהוה בי ר"י ועור מצטרף לבשר הוה ואתא לקמיה דר"י ואכשריה א"ל בר גוזל' קאמרת שאני בר גוזלא דרכיך וכ' הרא"ש ונרא' דהלכתא כל"ב ולחומר' כר"נ דאמר דוקא משלי' ולא מצטרף דהא עולא גופ' מכללא דההוא עובדא הוה שמיע ליה ולא שמע מר"י בפי' שאמר עו' מצטרף לבשר ומההיא עובדא ליכא למישמע