ים של שלמה על חולין צד

א' וח' לא מיטרפא כנ"ל ומיהו תימה לי קצת אמאי בעינן רוב כל אחד ואחד דהא אפי' ברוב אלימא ורוב אחד מן קטיני ה"ל למיסר דהא רובו ככולו אמרינן ובדאיפסקו תרי וחד מנייהו אילימ' ליכ' מאן דמכשיר ושמא נאמר דאמרי' האי ברוב כל א' ואח' לאו למימרא דעד דאיכא רוב בכולי תלתא אלא לומר דאע"ג דאפסי' רוב תרי קטיני לא מיטרפא עד דאפסיק נמי אילימא בהדייהו א"נ אפשר לומר דהכי קים להו לרבנן דאי אשתייר חד מינייהו שלם ומיעוטן דתרי אחרינא כשירה עד דאפסקו תרי לגמרי והוא דחד מינייהו אילימא או דאפסיקו רוב כל אחד ואחד מכולהו מילתא וכסברתי' דשמואל נמי דאמר מיעוטן נמי מציל ואע"פ דלא אשתייר אלא כחוט הסרבל כשרה ע"כ והדבר בספק ונכון להחמיר באיפסיק אפילו תרי רובא וחד מנייהו אלימתא אפילו השלישי שלם וכ"ש בנפסקו ג' רובין לא כדעת הרא"ש והנה בבדיקת צומות הגידין נהגו כל רבותינו שבצרפת ובאשכנז עד עתה שלא להכשירן בבדיקתה ולסמוך עליה' ואפשר משו' שבדיקתו קשה וגם אם נפסק אפילו רוב של אחד מהן טריפה (היינו בעוף) וא"כ יש לחוש שמא נפסק רובו ולא ירגיש כגון שמתחלה היה עב ועתה נשאר דק ג"כ אינו הפסד מרובה כ"כ והוא ספיקא דאורייתא ע"כ נתפשט הדבר להחמיר אבל בבהמה דלא קשה הבדיקה שאם ימצא תרי חוטין קיימין שאינן נפסקין ממנה הוא כשר אפילו תאמר שאני בקי באלימי ואם בקי באלימי יכשר בו אפילו ברובו ובוודאי הוא מורגש וניכר גם הוא שיכול להבחין אם נקרע רובו מה שאין כן בחיטין של עוף גם הוא הפסד מרובה אלא שיבדוק מבחוץ ומבפנים כפירש רש"י וכפי' הראב"ד גם כבר כתבנו בפרק אלו טריפות סימן ס' במקום שיש מכה ידוע אף האידנא יכולין לסמוך אבדיקה

יד דין דיש לנו להחמיר ולנהוג דין צ"ה בגידין הפנימים ובנידין החצוניים שהזנב מכה עליהם

פסק כתב הרא"ש וז"ל וכאשר פירשנו שמועה זו כן קבלה רש"י ז"ל מפי רבותיו גאוני עולם רבינו יצחק סג"ל מווי"טרא. ורבינו יצחק בר יהודה ורבינו יעקב ב"י ז"ל שצומת הגידין הוא מחוץ לארכובה והזנב נופל עליהם וכן בעוף עד שעמד חכם הגדול הראב"ד ז"ל ומתוך פלפול סמך על מראה עיניו ומשמוש ידו וחלק על קבלתם להכשיר את הטריפות ולהטריף את הכשר ואלו היה אומ' לנו שהיה מקובל מרבו' כך היינו אומרים זו וזו קבלה אבל מסברת לבו פי' שרבה ורבה בר ר"ה נחלקו על ל"ה שרבה אמר דאגרמי ולבר כלומר מחוץ לעצם ורבא בר ר"ה אמר דאגרמי ולגיו מבפנים לעצם לצד חלל הבהמה ורבא בריה דרב ר"ה לא נחלקו עליהם אלא בענין ד"א להורות לנו מקום התחלת הגידין ופסק כמ"ד דאגרמי' ולגיו והביא ראיות שאין להם ממש ואינם כדי לכתבם כי כל ראיותיו וסברותיו למראה עיניו ישפוט ואנו בדקנו ומצאנו הדבר להיפך לכן אין לסמוך על חכמתו ולעקור קבלת חכמי התלמוד שהיו מקובלין מרבותינו גם רי"ף לא הביא בהלכותיו ההיא דאגרמי' לבר ודאגרמ' לגיו ואם הי' מקובל סברת הראב"ד ז"ל איך לא היה כותב דבר שהטריפות תלוי בו והיה פוסק הלכה כמאן א"ו דבר פשוט הוא שצ"ה מבחוץ וידוע שכח הבהמה וחזקתה תלויה בגידין שבחוץ וע"ז לא נסתפק אמורא וחכם וכל האמוראי לא דברו אלא על מקום התחלתן וסיומן ולכך מביא רי"ף ההיא דעילוי ערקימא להורות לנו על מקום התחלתן לאפוקי ממ"ד ערקומא גופא ואגרמיה לגיו ואגרמיה לבר לא הביא כי הביא ההוא דשמואל במקו' שהגידין צומתין עד מקום שמתפשטין וכל אותן סימנים אחרים שמורים לנו על סיומים וההיא דאגרמיה לגו ואגרמיה לבר בכללן הלכך לא הוצרך להביאו ע"כ ומה אעשה שהרשב"א תפס את דבריו עיקר וכן הר"ן הביא את דבריו וגדול' מזו שר"י תלמידו של הרא"ש כ' ונר' עיקר שהם בפני' כדעת הראב"ד כי בדקתי כמה פעמים ולא מצאתי אותם לא צמותי' ולא מחוברים אלא אותן שמבפנים אף ע"פ שתמצאם מבחוץ כמו בפנים כלומר אותן המינים בעצמם אבל לא צמותין ע"כ ומ"מ אין להקל ג"כ נגד כל הגדולים ע"כ נר' עיקר מ"ש חכם א' מהרי"ן חביב שמו וכתב וז"ל הר"ן לא הביא אלא פי' הראב"ד והכריח דבריו מלשון הגמרא וגם הרשב"א כ' בת"ה יש גידים במקום זה כלפי חוץ שהזנב מכה עליהם ויש כלפי פנים כנגד גוף הבהמה ואינם בדין זה אלא הפנימיים ע"כ וחכמי פרובינצ"א כך פסקו אבל בעל הספ' והתו' וגדולי צרפת ואשכנז כ' שהם לחוץ שהזנב מכה עליהם וכן בעוף וכיון שראינו כמה פוסקים מסכימים לדברי הראב"ד מי יכנוס ראשו בין ההרי' לכן ראוי ומחויב אצלינו לנהוג איסו' בגידין הפנימיי' גם בחיצוניי' עכ"ל

טו דין אם יש רעותא בצ"ה ויש לחוש שמא נפסקו הגידין טריפה אפי' לא נשבר העצם ולא יצא לחוץ ואם נמצא ניפוח בצ"ה של תרנגול יש להטריף ויש לעיין ולחתוך הניפוח לראות אם יש בו ריקבון

פסק כתב האגור נשאל אבי ז"ל למה המנהג להחמיר ולהטריף עוף שנשבר העצם למעלה מארכוב' אפי' שלא יצא העצם לחוץ ואפילו רחוק מצ"ה ברחוק גודל ושמא הוא בשביל שכתבו הג' המ' שאין אנו בקיאין במסמוס בשר שהרופ' גוררו ולא מכשרינן ברוב בשר חופהו והשיב דאמת הוא להטריף ודע לך כי איני מתעסק בספק זה להתירו שהרי הרמב"ם כתב שיעור אורך צ"ה בשור ט"ז אצבעו' למעל' מן הארכובה ולפי ערך זה אולי יגיע בעוף ד' אצבעו' וזהו כמעט כל שיעור אורך עצם האמצעי של עוף ולכך אין להטפל בזה עכ"ל וחומ' יתירא הוא זו ולא נתפשט דאפי' לפי מ"ש האחרונים דאין אנו בקיאין בבשר שהרופא גוררו ה"מ כשיש בבשר ריעותא אבל כי ליכא בבשר ריעות' למה לנו לחוש ומ"ש דשמא יגיע שיעור צ"ה בעוף כל אורך הזה לא מסתבר כלל דמהרי"ל שיער באצבע ויש שכ' בשיעור רוחב אגודל ולכל היות' ב' אצבעו' כאשר כ' בסי' י"ב כי גם הי"ו אצבעות נראי' כשיעור ארוך יותר מדאי כאשר כ' הרשב"א אלא שיש לישב דילמ' במיני שורים הגדולי' קאמר וה"פ לכל היותר לא יגיע יותר ולא מסתבר' לו' שיגיע יותר מחצי ירך האמצעי שלשם אינן צומתין כלל וענין ריעות' בצ"ה שנוהגין להטריף חומרא יתירה היא זו באה מדעת א"הע שכ' שאם יש לקותא או חתוכה בארכו' אשר שם צ"ה ויש לחוש בו שנחתכו הגידין טרפה ואפי' לא נשבר העצ' ולא יצא לחוץ ע"כ וגם בהג"מ כ' שאין אנו בקיאין בבשר שהרופא גוררה וכמדומה לי שראיתי פעם א' בהג"ה א"ו ישן שאם נמצא שם נפוח בצ"ה של תרנגול שראוי להטריף אכן הכל לפי הנפוח וצריך המורה קודם שיטריף שיחתוך הנפוח ויעיין בו שאם נר' מתוך הנפוח שיש בו ריקבון ונימוח ויש לחוש שנפסק א' מן החוטין אז יש להטריף וכ"כ המרדכי דאי איכא ריעותא בצ"ה וא"י אם נפסק צ"ה כתוב בהג"ה דאין בקיאין בטריפות ויש לטרוף הכל

טז דין אם נשבר העצם במקו' צ"ה ונקשר ונתרפא יפה אפ"ה טרפה בעוף אבל בבהמה אם לא נשתנה הבשר ונתרפא יפה כשרה ואפי' בעוף אם נשבר למעלה מצ"ה ונתקשר ונתרפא יפה כשר ובלבד שנקש' שבר אל שבר וחזרו יחדיו למקו' הראשון אבל אם לא חזר שא"ש למקום הראשון אלא שני השברי' שוכבי' זע"ז זה נמשך למעלה וזה למטה טריפה אע"פ שנתחברו וקרם עליה' עור ואם נשבר הגף ונתרפא ואין ניכר ריעותא כשירה

פסק ואם נשבר העצם במקום צ"ה ונקשר ונתרפא יפה יש פנים לאיסור דאילו הובא העוף לפנינו קודם שנשברה העצם היינו צריכין לבדוק בשיתסר חוטי וא"כ אע"פ שנקשר העצם מ"מ בדיק' צריך עדיין ומי שאינו בקי לבדוק צריך להטריפו ור"י לא ר"ל בו לא איסור ולא היתר כי אמר שהיה בעיר דמ"דו בצרפת כשאיר' הדבר לפני ר"ת ולא ידע מה הורה בה וכמדומה לי שאלו יצא הדבר לאיסור היה נשמע בעיר וגם היתר לא רצה להורות בו רב שמואל מאייבר"א אמר בשם ריצב"א שאם לא נשתנ' בשר שעל הקשר במראיתו אז ודאי נתרפא יפה ואם נשתנה יש לחוש ור"ש כ' שאם אירע הדבר בין השמשו' של ע"ש שא"א להכין אחרת היה מתיר ולא בענין אחר ומאחר שהיה הדב' מפוקפ' בעיני כל הגדולים נכון להחמיר בדבר וכתב מהרא"י שהכי נהגינן להחמי' ר"ל אפי' אם בא בע"ש ודוחק גדול בעיני שנאמר שבתוך הזמן השבירה עד עתה שנתרפא לא היה ניכר רעות' בבשר אם היה נפסק חוט א' שהוא דבר שנטרף בו ולא יהא מורגש ומ"מ נראה דוקא בעוף רצו להחמיר לפי סברתו שמא נפסק חוט אח' ולא נתרפא יפה אבל בבהמה שחוטין שלה גסים ואינן מרובי' א"כ היכ' שנתקשר ויתרפא אפי' למאן דלא בקי אפי' בהנך ג' חוטין מ"מ כל היכי דלא חזינן ריעותא בבשר כלל ולא נשתנה מראיתו ליכא למיחש למידי ואפי' בעוף נרא' שאין להחמיר אלא נשבר במקום צומ' הגידין אבל למעלה ממקו' צ"ה ונתרפא יפה ק"ל להיתר כמ"ש הסמ"ק בשם הר"מ וכ"כ מהרא"י בספרי' שלו וז"ל יראה דנוכל לומר אע"ג דכ' האשר"י נכון להחמיר בכה"ג ל"פ אהא דשאני הת' דכיון דנשב' במקום צ"ה איכא למימר שמ' נפסק אחד מהגידין כמו שרגילי' שע"י שבירה נפסקי' וכיון דנפסקי' שמא לא נתרפ' יפה אבל הכא הטריפו' תולה ביציאת העצם לאויר העולם והכא לא חזינן שום ריעות' ותו נוכל לומ' דקים לן דאם יצא לאויר העולם אינו חוזר להתרפאות כלל אבל גיד הנפסק הואיל ומכוסה הוא חזר להתרפאות וחיישינן שמא לא נתרפא יפה ומוכח קצ' דצריכים לחלק הכי דבמרדכי כ' בשם ר"ת ור"י וכן בסמ"ג