ים של שלמה על חולין צג

הלכה למעשה להקל הרי בלא"ה לרי"ף וכל סיעתו וליתר הגדולים מפרשי כעולא דפשטי' דכשר באותו ארכובה עצמה

יב דין צומות הגידין הוא מעילוי הערקום ועד י"ו אצבעו' בשור הגדול ובבהמה דקה הוי צומת הגידין עד שנבלעים בבשר ומתפצלין זו מזו ובעוף הוי עד ב' אצבעות

מסקינן ואלו הן צומת הגידין פיר' רש"י ז"ל מהיכן מתחיל והיכן כלה כח חיות צ"ה רבה אמר רב אסי דאגרמ' ולבר פי' משיוצאין הגידין מן העצם ולחוץ ונכנסין בבשר כי בתחלת עצם האמצעי סמוך לארכובה הוא ערום בלא בשר כב' וג' אצבעות ואין בו דין צ"ה עד שנכנס לבשר וכל זמן שהן צמותין וקשורין יחד קרי צ"ה עד שמתפצלין זה מזה רבא בר"ה אמר ר"א דאגרמא ולגיו פירש"י שאין נקרא צ"ה אלא במקום שהם דבוקי' בעצם משמע קצת מפירושו שמיד בשנכנס בבשר אין בהו דין צ"ה אלא דווקא במקום שהם דבוקי' בעצם ומנלן כ"ז גם הרא"ש תמה וכ' ויותר נראה לפרש דכל חד וחד מוסיף אחברי' כההיא דאמר דעילויה ערקומא דמוסיף אהני קמאי רבא ברי' דרבה בר"ה אר"א דעילוי ערקומא פי' עצם קטן הוא המחבר את הפרקי' שקורי' שטי"ך ומה שיש מן הגידים למעלה הימנו עד מקו' שמתפשטן קרי צ"ה וכ"מ שיחתכו שם טריפה והרי שיעור נפיש מכול' שמתחיל מיד מן הערקום ולמעלה והוא למטה מסוף עצם האמצעי ואם נחתך בין עצם אמצעי לאותו ערקום טריפה יתיב ההוא מרבנן קמיה דר"א ויתיב וקאמר דערקומה עצמה כלומ' אם נחתכו הגידין עד הערקום עצמו א"ל ר"א לא תצייתו ליה הכי אר"י היכי דפרעי טבחי פירש היכא דמתחילין הטבחי' להפריש הבשר מן העצם כשמנקרין אותו צינקר"ו ורוצין ליטול אותן גידין והיינו מיעלוי ערקומא כמו שאו' רבא בריה דרבה בר"ה משמיה דר"א וכן הלכה וכ"פ הרי"ף לחומרא כוותי' וכתב הרמב"ם והטור שהוא למעלה מן הערקום מקום שהטבחין תולין בו הבהמה ומפרשין לשון דפרעי טבחי בזה הענין אבל מ"מ לכל הפרושים הוא עילוי הערקום דהיינו אפי' מיד למעלה הימנו ואפילו נחתכו הגידין נגד המקום שמתחברין הערקו' לעצם האמצעי כמ"ש רש"י ותו מסיק עד כמה אורכן מאותו ערקום למעלה לצד הבהמ' אמ' ר"י א"ש צ"ה שאמרו מקום שהגידין צומתין ועד כמה אמר ההו' מרבנן ור"י שמי' מקום שהגידין צומתין עד מקום שמתפשטין וכמה אמר אביי ד' בטדי בתורא רש"י פי' ד' אצבעות והרמב"ם כתב י"ו אצבעו' והוא עיקר וכ"כ למעלה בפ' א"ט סי' נ"ט וז"ל הרשב"א בתשו' שנראין דברי הרמב"ם שאילו היה כפירש"י הלא נראה לעין שהן מתפשטין אפי' בדקה יותר מד' אצבעות ואע"פי דשיעור ט"ז אצבעות דשור נר' כשיעור ארוך אינו מוכחש לעין כשיעור ד' אצבעות ועוד שקבלת הגאונים תכריע ור"ת כת' כי כך קבל מרבותיו דבטדה הוא ד' אצבעות וראוי לסמוך עליהם עכ"ל ושיעור זה בשו' הגדול בדקה מאי אמ' אביי בליטי קודם שיבלע בבשר הוי צ"ה ובלועי לא הוי צ"ה ואישוני הוה צ"ה רכיכי לא הוה צ"ה אלימי הוה צ"ה קטיני לא הוה צ"ה חיוורי הוה צ"ה לא חיוורי לא הוה צ"ה מר בר ר"א אמר כיון דזיגי אע"ג דלא הוה חיוורי פרש"י ק"ל בכל דוכתין כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה ואודית' וכ"כ בסדר תנאי' ואמוראי' ור"ח כת' דק"ל בכל דוכתין כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה וחיוורי וכ"כ רי"ף וסימנך הפך לבן וכ"פ ר"ת אבל מ"מ לא הכריעו בתו' ואשר"י איזה גיר' אלא שהטור כ' ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כדעת הרי"ף וסברתו מאחר שהביא דברי הרי"ף באחרונה ואני אומר מה שתלוי בגיר' הספרי' אין להכריע כא' מהם בלי ראייה וראוי להחמיר שבכולן חוששין אם לא בקטיני שהם רכין ודקין וכ"כ המרדכי וז"ל ובבהמ' דקה מהתחלת עצם האמצעי דבליטי עד מקו' שנבלעי' בבשר הוי צ"ה ושם יש עליה קרום דק על אותן הגידין ואפילו קודם שנבלעי' ובליטי לא הוו צ"ה אלא ראשוני' דאלימי וחיוורי לפר"ח אבל רש"י פי' דלאחר שנבלעים ונעשי' רכים משמע לעולם קשים ננהו קודם לכן ואילימא וחיוורי עכ"ל ואין לעמוד על הכשר אלא יש לחוש בכולן עד שנבלעי' בבשר ומתפצלין זו מזו ששוב אינן צומתין וכת' הטור ויש עוד גידין אחרים שהם נבלעים באלו כזכרות בנקבות ואותן אינן בכלל צ"ה והוא מדברי הראב"ד ואין חילוק בין בהמה לעוף במקום צ"ה אלא לענין שיעור אורכו ואל תשגיח בדברי הרמב"ם כי כבר הושג בזה וכ' הרשב"א שיעור צ"ה בעוף מסתברא שהסימני' בהם כאותן סימנים האמורי' בדקה לפי שבדקה לא נתן קצבה לשעורין אלא נתן סימנים ובגופן בעוביין ובמראיהן והן הן הסימנים בשל עוף ג"כ ע"כ אכן מהרא"י כ' בכתבים שלו סימ' קמ"א וז"ל כאשר כתבת לי מצ"ה דעוף אמת הגיד לך אמיתי אליעז' שאני רגיל לשער כפי ראות העין כי סובר אני אחרי שיש חילוק בין שור הגדול ובהמ' דקה גדול לפי גדולו והקטן לפי קטנו א"כ ה"ה בעוף לפי קטנו ואם מהרי"ל ז"ל שיער ברוחב אצבע בכולי משום דאין שיעור מבורר לעוף עביד ליה מילתא דפסיקא ע"כ ואני אומר דבוודאי לפירש"י שפי' בשור הגדול ד' אצבעות א"כ בעוף ספיק שיעור אצבע אפי' בעופו' גדולי' כגון אווזא ודומיהון אבל לפי מה דק"ל י"ו אצבעות כדעת הרמב"ם א"כ לא יספיק אצבע ולכל הפחו' בעוף ב' אצבעות ועיין לקמן סימן ט"ו

יג דין גידים אלו הם ג' בבהמה אחד עב ושנים דקי' נפסק העב ושנים הקטנים קיימים או נפסקי הקטנ' והעב קיים כשר' ואם נפסק רוב של כל אחד מהשלשה או אפי' רובו של העב ורוב של אחד מן הקטנים עמו אפי' אחד כולו שלם טריטה ובעוף י"ו חוטין הם ואם נפסק אפי' א' מהם ברובו טריפה והאידנא אין אנו בקיאין בבדיקת צ"ה בעוף ובבהמה יכולין לבדוק ובלבד שיבדוק מבפנים ומבחוץ

אמר אמימר משמיה דר"ז ג' חוטי הוי תרי קטיני וחד אלימא איפסיק אלימא אזדא רוב בנין אי פסיק קטיני אזדא רוב מניין מר בר ר"א מתני לקולא איפסק אלימא האיכא רוב מנין איפסיק קטיני האיכא רוב בניין והא דאלימתא פי' ראבי"ה דהעב מונח על השני דקין ממנו והוא אותו שמפרידין כשתולין הבהמה ברגליה והב' הם דבוקים בבשר ובעצם ומסקינן דבעופא י"ו חוטין הוו ואי איפסוק חד מנייהו טריפה והרמב"ן כ' דלא איטרף אא"כ נפסק כולו אבל אם נפסק רובו כשר כמו גבי בהמה ולא עוד אלא אפי' איפסקו ט"ו ברובן וא' שלם כשר וכ' עליו הר"ן אבל הרמב"ם כ' דבעופות דברוב' חד מנייהו מטרפא וכדבריו נ"ל כיון דבעופא מחמירין ולא מכשירין אפילו רוב בנין ורוב מנין אפי' בחד טרפינן וא"כ הדרין לכללין דרובו ככולו ע"כ וכ"נ שלא להקל בלא ראייה ברורה כ"ש דמסתבר טפי להחמירה מאחר דרובו ככולו בכל דוכתין אלא היכא דאיתמר להדיא דבעינן כולן וכ' המרדכי בשם הרוקח דיכול לבודקו שפיר ע"י מחט ובו חוט ונוטל החוט וכורך סביב כל א' ע"כ אמר מר בר ר"א הוה קאימנא קמי' דאבא אייתי לקמיה עופא בדק ואשכח חמיסר הוה חד דהוה שני מחבריה נפציה ואשכח תרין ובודאי אין אנו בקיאין בזה אפי' למי שבקי בענינן אל יסמוך ע"ז להפריד אחד לשנים וכת' ר"י וכשבודקין אם לא ימצא המנין ויראה אחד מהם גס יותר מחבירו ינפצנו אולי הם שני' וכתב הרוקח ויראה שלא יפריד א' לשני' אר"י א"ר צ"ה ברובו מאי רובו רוב אחד מהם פי' אפי' נפסק רוב אח' מהם טריפה כי אמריתו קמי' דשמואל אמ' מכדי תלתא הוו כי מפסיק חד מנייהו לגמרי הא איכא תרי כו' א"ד מאי רובא רוב כל אחד ואחד כי אמריתה קמיה דשמואל אמ' מכדי תלתא הא איכא תלתא דכל חד וחד מסייע ליה לרבנאי דאמ' רבנאי א"ש צ"ה שאמרו אפי' לא נשתייר בהן אלא כחוט הסרבל כשרה כתב הרא"ש ורי"ף לא הביא אלא ל"בת דרב ואע"ג דבשל תורה הוא וראוי להחמיר כל"ק אלא שא"א מאחר דק"ל כמר בר ר"א דמכשר ברוב בנין או ברוב מנין לכן צריך לישב ל"בת כמר בר ר"א וה"פ מאי רוב כל א' וא' מן החוטין שהיא נטרפ' בהן כגון אי איפסיק אלימי ונשתיירו קטיני ונפסק רובו טריפה וכן אי איפסיק קטיני ורוב אילימא טריפה ולאפוקי מדשמואל דאמר אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל כשיר' אבל א"ל כפשטי' דרב דבעי רוב כל אחד ואחד דא"כ הוה דלא כמר בר ר"א א"ל שנא' דרוב כל אח' ואח' גרוע מרוב בנין או מרוב מנין והא לא מסתבר כלל דפשיטא דלמר בר ר"א אם נשתייר רוב אלימא או רוב תרי קטיני כשר דרובו ככולו וכ"ש רוב כל אח' ואח' ע"כ והנה מ"ש אין לפרש כפשטי' דרב דבעי' רוב כל אחד ואחד אין פירושו דבעינן שישאר רוב כל אחד ואחד אלא ר"ל שלא יטרוף ברוב אחד כל"ק דרב אלא עד שיפסוק רוב של כל אחד דהיינו שאם נפסקו ג' רובין שהוא טרפה וכן מ"ש הטור וא"א כתב דאפי' אם לא נשאר רוב של כל אחד ואחד מהם כשירה ג"כ ר"ל לא נשאר אלא נפסקו שהרי כתב אחריו שאינ' אסורה אא"כ נפסק כל הגדול ורובו של כל אחד ואחד מהקטנים או שנפסקו כל שנים הקטנים ורוב של הגדול אבל אם נפסק הגדול ונשאר רוב מכל אחד ואחד מן הקטנים או שנפסקו ב' הקטנים ונשאר רוב של הגדול כשר א"כ משמע להדיא שאם לא נפסק כל הגדול אלא רובו אפי' נפסקו הרוב של השניים כשר והיינו כמ"ש אבל ק"ל מנ"ל האי סברא שגרע רוב אלימתא אפי' נפסקו תרי קטינתא לגמרי מנפסקו רובו של כל אחד דילמא רוב אלימתא מאחר דחשבינן רוב ככולו א"כ בדין דכשר אבל אם נפסקו ג' רובין נמי דין הוא דטריפה דרובו ככולו וכאילו כולן נפסקו ומה בכך שנשארו ג' מיעוטן שמא לא מצטרפי להיות' כאחד שלם ויהיה עדיף מרוב אלימתא ועוד דילמא דוקא באלימתא הוא דקפדינן וכ"ד הרשב"א שכתב בחידושיו וז"ל לל"בת אתיא כמר בר רב אשי דהא אזדא רוב מניין ואזדא רוב בנין הלכך ק"ל כל"בת ועד דאפסוק כל