ים של שלמה על חולין צא

נבילה וכ"פ הרמב"ם כי פליגי היכא דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של בן ט' חי וא"כ ר"י אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי רשב"ל אומר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמו וא"כ דעת האוסרי' היכא דכלו לו חדשיו שאסו' חלבו וה"ה גידו דק"ל כר"י לגבי ר"ל ומ"ה אוסר ראבי"ה אפי' בסתם שליל דלא בקיאין אנו אם הוא בן ז' או בן ט' שכלו לו חדשיו כבר אבל אינו כן כמ"ש הרא"ש דבריו בביאור הנכון ז"ל הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי ואכלו ר"י אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ואפי' לר"י דשרי חלב בן ט' היינו כשנשחטה אמו דניתר בשחיטת אמו אבל קודם שחיט' חלבו כחלב בהמה ור"ל אמר חלבו כחלב חיה חדשי' ואוירא גרמי ואפי' לר"מ דאוסר ה"מ לאחר שחיטה ויצא חי לאויר העולם וכן פי' התו' ולא כמ"ש רש"י ז"ל במתני' דטעמא דר"מ משום חדשים דא"כ בן ט' מת היכא שרי ר"מ כולו חוץ מדמו והלא צריך לידע אימת' מת אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה אלא אפי' מת לאח' שחיטה מותר כל זמן שלא יצא חי לאויר העולם ואל תתמה לר"י כיון דנקרא חלב בגמר חדשים למה ניתר בשחיט' אמו דיו לולד שיה' כאמו דאין שחיטתה מטהרת חלבה וי"ל דגזירת הכתוב הוא שהרי למדנו מוכל בבהמה תאכלו שאם חותך מן העובר מותר ואלו נחתך מן הבהמה אסו' ומה שדמו אסור לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשיב כדם האברי' שפי' של בהמה עצמה וכ' כ"ז אע"פ שאין נפקותא במחלוקתם לענין א"ו דאף לר"ל אם אינו אוסר משום חלב אסור הוא משום בשר מן החי בשביל שכ' ר"מ ז"ל השוחט את הבהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפי' מצא חי מפני שהוא כאבר מאמו ואם שלמו לו חדשים ומצאו חי אע"פ שלא הפריס על גבי קרקע ואין טעון שחיטה חלבו אסור וחייבין עליו כרת ומוציאין ממנו כל חוטין והקרומים שאסורי' בשאר בהמות ונר' שהוא ר"ל דר"י ור"ל פליגו בפלוגת' דר"י ור"מ דר"י כר"מ ור"ל כר"י ופסק הלכה כר"י ול"נ כלל שיחלוקו האמוראים במחלוקת התנאים אם לפסוק הלכה באו לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר אלא ודאי כ"א אמר דבריו אליבא דכ"ע והלכה כר' יהודא דאמר חלבו מותר אפי' בבן ט' חי והא דקי"ל כר"י לגבי ר"ל דדמו אסור היינו חייבין עליו כרת אם הוא דם הנפש כדמשמע להדיא בסוגיא אף הרמב"ן פי' דדוקא לר"י הוא דאיכא כרת אבל לרבנן דפליגי אפי' בדם התמצי' וסברי שהוא בלאו א"כ דם השליל לא עדיף והוה נמי בלאו וכן אית' בתו' שדם השליל אינו אלא כדם האברי' והוא בלאו והיינו לרבנן אבל מן הסוגי' לא משמע הכי דיש חילוק בין ר"י לרבנן בדם השליל ואדרבא דאמרי' לשם דלר"ל דס"ל אף לר"י דם השליל באזהר' אע"פ דס"ל לר"י דאפי' על דם התמצי' חייב כרת ה"מ היכא דמחייב אדם הנפש אבל היכ' דלא מחייב אדם הנפש כגון דם השליל אינו חייב על התמצית וא"כ לר"י דמחייב על דם הנפש דשליל ה"ה לרבנן ומ"ה כתב ברי"ף דק"ל כר"י לגבי ר"ל דלא"כ למנ"מ הוא דק"ל כר"י הא ק"ל הלכ' כרבנן לגבי ר"י וכ"ד הרשב"א והר"ן

ח דין דאין פודין בבן פקועה

מסקינן בסוגיא איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה אליבא דר"מ לא תיבעי' לך דכיון דאמר שטעון שחיטה שה מעליא הו' כי תיבעי' לך אליב' דרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו מאי כיון דאמרי שחיט' אמו מטהרתו כבשרא בדקולה הוא א"ד כיון דרהיט ואזיל ורהיט ואתי שה קרינן ביה מ"ז אמר אין פודין ור"א אמר פודין א"ל ר"א למ"ז מאי דעתך שה שה מפסח פי' לגבי פסח פשיט' שאין ראוי לפסח משום דחשבינן כאלו כבר שחוט ואנן בעינן שחיטה לשס פסח כ"פ התו' אבל רש"י פי' הפסול לפסח משו' יוצא דופן הפסול בקדשי' ומה שהקשו בתו' א"כ אמאי מסיק לעיל בסוגי' דלר"מ דבעי שחיטה פשי' דפודין ת"ל משום יוצא דופן תירץ הרמב"ן הא דאמרינן לעיל דלר"מ פשיטא שפודין בו היינו מעיקרא מקמיה דמסיק אדעתין דגמרינן מפסח ופרי' א' מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן ז"ת ובן שנה תפדה תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפי' כל מילי נמי א"כ שה שה מאי אהני ליה וכ' הרא"ש והלכת' כר"א ר"ל שהוא בתר' ותימא הא משמע פשטה דסוגיא דר"א קבל דבריו שהרי הקשה לו מאי דעתך והוא השיב לו כהוגן נמצא דהלכה כמ"ז ובפ"ק דבכורות כתב הרא"ש גופא שר"ת פסק בפ' ב"ה כמ"ז דשמעתין כוותיה ריהטין וכ"פ הטור אלא שכ' אח"כ והרמב"ם כתב שפודין בו לכתחיל' ובוודאי ט"ס הוא וראוי להגי' הרמב"ן שהרי הרמב"ם כ' להדי' שאין פודין בו וכן עיק' איבעי' להו מהו לימנו' בו ראשון פי' שהאם תהיה בראשון והפקוע תהי' כשני לה ר"י אמר מונין בו ראשון ושני רשב"ל אומר אין מונין בו ראשון נעשה כאגוז המקשקש בקליפתו איתביה ר"ל לר"י הבשר מגע נבילה דברי ר"מ וחכ"א מגע טריפה שחוטה בשלמא לדידי דאמינ' דחד גופיה הוא היינו דאתכשר בדמא דאימא אלא לדידך במאי אתכשר א"ל בשחיטה וכדר"ש ואע"פ שאין הלכה כר"ש מ"מ לא אוקמינן מתניתין כר"ש אלא לר"מ אבל לרבנן דאמרי מגע טריפ' שחוטה מדרבנן אתיא לכ"ע כדפירש' איתביה ר"י לרשב"ל עבר בנהר פי' הפקוע הוכשר הלך ב"הק נטמא בשלמא לדידי דאמינא תרי גופי ננהו מ"ה הוכשר אין לא הוכשר לא אלא לדידך דאמרת חד גופ' הוא הא איתכשר בדמ' דאימא בשחיט' יבישתא ודלא כר"ש דאמ' שחיטה מכשרת בלא דם מאן תנא עבר בנהר הוכשר הלך בב"הק נטמ' אר"י ר"י הגלילי היא דתניא רשב"א אמר משום ר"י הגלילי מטמא טומאות אוכלין וצריך הכשר וחכ"א אינו מטמא טומאת אוכלין מפני שהוא חי ואזדא ר"י לטעמיה דאר"י ר"י הגלילי וב"ש אמרו דבר אחד ר"י הגלילי הא דאמרן ב"ש דתנן דגי' מאימתי מקבלין טומאה ב"ש אומרים משיצודו וב"ה אומרים משימותו ר"ע אומר משעה שאין יכולין לחיות מאי בנייהו אמר ר"י דג מקרטע איכא בנייהו וכ' התו' הא דאמרינן מאי בנייהו דג מקרטע לאו בין ר"ע וב"ה קא בעי דמחלוקת' מפורש בהדיא דלב"ה דוקא משימותו אלא בין ב"ש לר"ע קאמר דתרווייהו מחיי' ומפרש איכא בנייהו דג מקרטע פי' שקופץ ומדלג בחוזק דלב"ש טמא ולר"ע טהו' כיון דאם זרקו במים הוא יכול לחיות ומקרטע לשון כח וחיות גדול כמו שהבי' בערוך מדאמר בילמדנו בפ' בהעלותך וכיון שהו' יוצא ורואה את הנר מיד הוא מתחיל שמח ועומד ומקרטע לפניו תדוץ דאב' מתרגמי' קדמיה מקרטע ע"כ בעי ר"ח נולדו בדגים סימני טרפ' מהו תיבעי למ"ד טריפה אינו חיה תבעי למ"ד טרפה חיה בהמה הוא דנפישי חיות' אבל דגים דלא נפיש' חיותא לא א"ד אפי' למ"ד טרפה הוא אינה חיה ה"מ בהמה דיש במינ' שחיטה אבל דגים דאין במינן שחיטה אימא לא תיק"ו הך בעיא אליבא דר"ע אזלא ולית הלכתא כותיה אלא כב"ה דאמרי משימותו ואפי' אם תפרש דר"ע לא סבר כב"ש ומאי בנייהו קאי אב"ה ור"ע מ"מ אין הלכה כרבי עקיבא דק"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו

ט דין השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי אין שחיטת אמו מכשרתו אלא שחיטת עצמו אבל הוא בן ט' מת או בן ח' חי אסור בן ט' שנמצא במעי שחוטה וגדל ובא על הבהמה והוליד את הולד אין לו תקנה בן פקוע שבא על בת פקוע כיוצא בה הרי בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות כמוהו וכולן צריכין שחיטה מדבריהם ואין הטריפות פוסל בהם

אמר ר' אסי השוחט את הטריפ' ומצא בה בן תשעה חי לדברי האוסר בן ט' חי בלא שחיטה כר"מ א"כ כה"ג מתיר שאין נטרף בשחיטת אמו ולדברי המתיר אסור רבא אמר אף לדברי המתיר נמי מותר מ"ט ד' סימני' אית ליה להאי כל תרי מנייהו מכשיר ליה פי' דווקא בן ט' חי אבל ט' מת או בן ח' חי לא וכן הלכ' כרבא דאמר ד' סימנים אכשר ביה רחמנ' והא דק' מבעיי' לן לעיל בסוגיא בעי ר' הושעיא הושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי תיבעי לר"מ ותיבעי' לרבנן תיבעי לר"מ ע"כ לא קאמ' ר"מ בן פקועה טעון שחיט' ה"מ היכ' דיצא לאויר עולם אבל במעי אמו לא שריא לה שחיטה א"ד אפי' לרבנן ד' סימנים אכשר בה רחמנא ע"כ פי' או נימא דווקא בסימני' דאמו אתכשר ולא בשחיטתו ונשארו הבעיות בספק ולא נפשטו ונר' דאף שמסקינן הכא ד' סימנים אכש' בה רחמנ' מ"מ ליכא למיפשט הך בעיא דשמא דוקא היכא דיצא לאויר העולם אבל היכ' דלא יצא לאויר העולם שמא אסו' אפי' לר"מ וכ"ש לרבנן וכ"פ התו' תו מסיק אמר ר' משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב ב"פ הבא על בהמה מעלייתא והוליד בן הולד אין לו תקנה פי' רש"י לפי שמצד אביו אין טעון שחיט' ומצד אמו טעון שחיטה וסימניו אינן סימנים והוי כחציו שחוט בו וא"כ אין חילו' בין ב"פ שבא על בהמה דעלמא או בהמה שבאה על בת פקועה ורבות' קאמ' לא זו שחוששין לזרע האב להצריך שחיטה אלא אפי' חוששין לזרע האב ולהסיר' השחיטה מעליו ולחשוב כאלו הו' שחוט ואין לו תקנ' ומ"ה הר"ן דווקא שבא ב"ם על בת פקוע כיוצא בו הרי בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות כמהו וצריכ' שחיטה מדבריהם ואין הטריפה פוסל בהם ע"כ פי' אפילו נולדו אח"כ רק שיבואו ג"כ על בני מינם כיוצא בהם שהם פקועות או שנולדו מפקועות פרש"י דלית ליה דר' משרש' הא דא' רבא ד' סימנים מכשיר בה רחמנא והרא"ש כ' מדברי תו' שנראי' דאית ליה שפיר הא דרבא היכא דלא מיתכשר בשחיטת אמו כיון דטריפ' היא ולא הועיל שחיטתה ולהתיר עצמ' אז הוא ניתר בסימני' דיד' אבל הך פקוע שטהרתה שחיטתה הולד נמי כשחוט דמי ואין לולד זה אלא ב' חצאי סימנים ע"כ וכן עיקר וכ"ד הרשב"א ואף שמן הרמב"ם יראה כסבר' רש"י שהרי השמיט דין זה דרב משרשי' וא"ל משו' דס"ל דאין חוששין כלל לזרע האב שהרי כ' דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב: