ים של שלמה על חולין צ

בטריפות וכ"ד כל הגאונים שחולקי' על רש"י שהתיר והארכתי בזה בפ"ק א"כ בנדון זה נמי הבהמה בחזקת איסור משום טריפות הריאה וא"כ צריכין קבורה עד שתבדק שהיא כשר' וכל זמן שלא בדק אסור למכור לגוים משום ואכלת ולא לכלבי' דכל היכא דאסור לכלב אסור נמי לעכו"ם כדמוכח פ' כ"ש ולא שרי להזמין לגוי אלא כשהוא שרי לישראל וכבר האריכו בזה התוספות בפירקין וכן האשי"רי בפרק כל פסולי המוקדשין אלא שאין לאסור משום ס"ט אלא וודאי בכור אבל ספק בכור שרי משום דאין כאן ספק איסור אלא ספק ספיקא ספק בכור ספק אינו בכור ושרי למכור לגוים ואם ת"ל בכור ספק טריפה ספק כשר וכשהוא כשר שרי למוכרו לגוי' אבל מ"מ אני חושש בזה לאוסרו למכור לעכו"ם אפילו הוא כשר בוודאי משום ביזוי קדשים דהא גרע טפי ממה שאסור למכור באיטלז שהוא ביזוי קדשים ומ"ה נראה דלא שרי ב"ה אלא לזמן עליו שיאכל הגוי עמו אבל לא למוכרו אפי' ליתן לו חתיכה חיה וה"ה להשליך לכלבים אסו' משו' זילזול קדשים בעלמא ולאו משום איסור ממש משום ואכלת ולא לכלביך כמו שעל' על דעת הר"ן שכ"כ בפירקין ולית' דליכ' איסורא בדבר אלא למעוטי טרפה קאתי וה"ק ואכלת בזמן שהיא ראויה לך לאכול אבל לא לכלביך היינו טריפה דומיא מה שדרשינן גבי שלוח הקן ואת הבני' תקח לך ולא לכלביך שאינו ר"ל שאסור ליקח הבנים וליתן לכלבים אלא למעוטי ביצת עוף טמא כדאיתא פ' שלוח הקן ה"נ אלא שמ"מ איסור דרבנן איכא משום ביזוי קדשים ומ"ש כי מצאתי במ"ק פ"ק דחולין בכור בעל מום מותר להאכילו לגוים ולכלבי' גוי דרך זימון קאמ' כדפי' ולכלב נמי דרך ארעי המותר שבקערה עם העצמות אבל לא להדיא

ה דין בהמ' שמת עוברה בתוכה והושיט הרועה את ידו ונג' בו בין בבהמה טמאה בין בטהורה טהור ואפי' נגע קודם ששחטו אמו

מתניתין בהמה שמת עובר' בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו בין בבהמה טמאה בין טהורה טהור וטעמ' מפרש בגמר' שטהור אפי' לר"ע דס"ל לקמן גבי עובר במעי אשה שטומאה בלועה מטמאה אפ"ה מודה בכאן שאם תועיל לו שחיטת אמו להתירו באכילה ק"ו שתועיל לטהרו מידי נביל' אפי' נגע בו קודם ששא' אמו דס"ס מחיצות אמו מהני שלא יטמא הנוגע בה כל זמן שהו' במעי' עד שיצא לאויר העולם וטמאה נפקא לו בהיקש דכתי' וכי ימות מן הבהמ' זו בהמה טמאה טמאה היא לכם לאכלה זו בהמ' טהור' ואיתקש להדדי ר' יוסי הגלילי או' בטמא' טמא ובטהורה טהו' ואין הלכ' כמותו שנינו האשה שמת ולד' בתוך מעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה ז' האשה טהורה עד שתלד ומפ' בגמ' לא אתי אליבא דר"ע דפליג על ר"יש ומטמא עובר במעי אשה אלא אתי אליבא דר"יש וטומאה זו אינה מד"ת אלא מד"ס דגזרו ביה טומא' גזירה שמא יוצא הולד ראשו וכל זמן שהי' אמרה לא הוציא את ראשו לא גזרינן לגבה שתהא טמא' עד שתלד והלכתא כר"י ומ"ה אין העובר מטמא כלל במעי אשה עד שיוצי' ראשו או רובו ומפר בגמ' דפליגי ביה בההיא קרא והנוגע במת בנפש האדם איזהו מת שבנפש של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה ור"י האי מבעיא ליה לרביעית הדם הבאה מן המת שמטמ' שנאמ' הנוגע במת בנפש האדם איזהו נפש של אדם שמטמאה הוי אומר זו רביעי' דם מן המת ור"ע לטעמיה דאמר אף רביעית דם הבא משני מתים מטמא באהל דתניא ר"ע אומר מנין לרביעית הבאה משני מתים שמטמאה באהל שנ' ועל כל נפשות מת לא יבא שתי נפשות ושיעור אח' והלכה נמי כר"י דבעינן דוקא נפש א' אבל שתי נפשו' לא ונפשות נפשת קרינן ואם למסורת דכתיב נפשת ומה שהקשו התו' א"כ תרי קראי ברביעית ל"ל במת בנפש ונפשות מת ונ"ל דלק"מ דאי הוה כתו' בנפש במת ה"א ה"ה דמטמא רביעית משני מתים דלא קפיד קרא אלא אשיעור נפש שהוא רביעית הלוג ומ"ל ממת אחד ומ"ל משני מתים ומלא חפני רקב משני מתים מצטרפין כאשר כ' הרמב"ם א"כ ה"א נמי הכי גבי רביעית אבל השתא דכתיב נפשות וכתיב נפש גלי קרא דנפשות חדא נפש קאמר ולא משתי נפשות ומסקינן בסוגיא אמר רבא כשם שטומאה בלועה אינו מטמא האד' כגון שבלע מאכל טמא סמוך לשקיע' החמה וטבל דטהור בהערב שמש אע"פי שהטומא' בתוכו כך טהרה בלועה אינה מטמאה כגון בלע טבעת ונכנס לאוהל המת ולא עוד אלא אפי' בלע טבע' טהורה ובלע נמי טמאה ונוגעין זה את זה בתוך המעיים טהורין

ו דין בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור ולא אמרינן שמקבל טומאה מן החי שחט ואח"כ חתכה הוי כמגע טריפה שחוטה

מתני' בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור ולא אמרי' שמקבל טומאה מן אמה שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבילה דברי ר"מ וחכ"א מגע טריפה שחוטה פי' אע"פ שהשחיטה אינה מטהרת את האבר להיות ניתר באכיל' מ"מ מטהרת מידי נבלה והוי כטרפה שנשחטה ולענין מה הוי מגע טריפה שחוטה שמטמאת קדשים מדרבנן כטריפה ששחטה ואין חילוק בין עובר חי לבין עובר מת כרבא וכן הלכה וכ"פ הרמב"ם ואע"פ דלקמן בסוגיא גבי מונין ראשון ושני כו' מוקי לה ר"י להאי מתני' כר"ש דס"ל שחיטה מכשר' בלא דם מ"ה הוכשר נמי העובר לקבל טומא' בשחיטה אבל לפי מה דק"ל לעיל בהשוחט דהלכה דאין שחיטה מכשרת בלא דם א"כ אין העובר מקבל טומא' מן האבר לפי שלא הוכשר וטהור לגמרי מ"מ נר' בעיני דדוק' לר"מ דס"ל מגע נבילה הוא דבעינן לאוקמי הכי אבל לחכמים דאמרי' מגע טריפה שחוטה ומדרבנן משום מעלת קדשים ה"ה שמקבל נמי העובר טומאה זו אפי' בלא הכשר וכן משמע קצת לפרש"י למעיין בו שעיקר הקושי' דלקמן שהעובר יקבל טומאה בלא הכשר לר"מ קאמר שמטמא אותו מגע נבילה ומסיק בסוגי' איך העובר מקבל טומאה מן האבר הלא מגע בית הסתרים היא אלא דאמרינן האי עובר כיון דלחתיכה קיים והוי כאלו חתך דמי ואפי' לחכמים דסברי בעלמא דלא אמרינן כחתוך דמי לענין טומא' וטהרה חבורי אוכלין שאני דחשבי' כמפרתי דמו ונגעו בהדי הדדי תו שנינן במשנה בן חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה וחשבינן כנבלה אף לטומאה ומסקינן בסוגיא אמר ר"י ב"י אר"י הכל מודים שמיתה עושה ניפול פי' אבר המדולדל בבהמה ומתה המיתה מפלת אותה ואינה מטמא כאבר מן הנבילה אלא כאבר מן החי והפרש יש ביניהם דאמרי' בהעור והרוטב אמ"ה בשר הפורש ממנו טהור דאין מטמא אלא כשהוא אבר שלם בשר גידי' ועצמות אבל נבילה כזי' ממנה טמא אב הטומא' ושחיט' אין עושה נפול גבי אבר המדולדל ומטהר' מלטמא אע"פ שאסור באכילה וילפינן מקרא דכתיב וכל אשר יפול עליו במות' יטמא מיתה עושה ניפול ולא שחיטה ובעי' דהושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי כולה נבאר לקמן אי"ה גבי השוחט את הטריפה ומצא בן ט' כו' בסימן ט'

ז דין השוחט את הבהמה ומצא בה עובר בין אם הוא בן שמונה או בן ט' בין חי בין מת מותר ואין טעון שחיטה וחלבו מות' וגיד' נמי מות' וכל זה כשלא הלך ע"ג קרקע אבל אם הלך ע"ג קרקע טעון שחיטה וחלבו וגידו אסור

מתניתין השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או בן ט' מת קורעו ומוציא דמו מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו רש"א אפי' בן ה' שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו והלכה כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס ע"ג קרק' פי' שלא הלך ע"ג קרקע אבל אם הלך אסור בלא שחיטה משום מ"ע דלא אתו לאחלופי וחלבו מות' דחשוב בתוכו כבשר אבל דמו אסו' דלא גרע מדם האברי' וזו נמי איירי דוקא שלא הפריס ע"ג קרקע אבל אם הפריס ע"ג קרק' אפי' חלבו אסור תניא לענין גיד הנש' שנוהג בשליל כה"ג וחלבו אסור דברי ר"מ רי"א אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וק"ל כר"י לגבי ר"מ וק"ל כר"י לגבי ר"ל שאמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו והנה הא"ז כ' וז"ל ומסתבר בגידו נמי מותר כחלבה דהא לאו בהמ' הוא וראבי"ה כ' משום רב האי גאון דגיד הנש' נוהג בו וצריך לנקרו עם שומנו דגיד ע"כ ולכאורה היה נרא' לומר שלא עלה על דעתו לחלק בין חלבו לגידו כדאיתא בסוגיא על הא דבעי למימר שלא הלכו בו חכמים להקל אלא על עסק שחיטה הא לכל שאר הדברים שוה לבהמה ופריך למעוטי מאי אילימא למעוטי חלבו וגידו דשליל מיפליג פליגי דתניא ג"ה נוהג בשליל וחלבו אסור דר"מ רי"א אינו נוהג בשליל וחלבה מותר אלא שדע' ראבי"ה שאין הלכה כר"י אלא כר"מ וחלב נמי אסור וכן דעת הרמב"ם והעיטור אכן ראיתי במרדכי שכ' בז"הל ראבי"ה כ' בשם ראב"ן דג"ה נוהג בו וצריך לנקרו עם השומן משום דאשר על כף הירך כתי' סתמא משמע דוקא ג"ה אבל בחלבו מודה דשרי ומ"מ לפי הסוגיא נר' שאין לחלק ותרווייהו שרי וכד' הרי"ף ורוב המחברים ומ"מ אכתו' נמי דעת האוסרי' מה עלה על דעתם לחלו' ולאסור חלבו וגידו משום דמסקינן בסוגיא הטילה נפל רי"א חלבו כחלב בהמ' רשב"ל אומר חלבו כחלב חיה רי"א חלבו כחלב בהמ' אויר' גרים רשב"ל אומ' חלבו כחלב חיה חדשים גרמי א"ד כל היכי דלא כלו לו חדשיו לא כלום היא פי' ואינו חיי' עליה משו' חלב אלא משו'