ים של שלמה על חולין פט

אלא בבן הפקועה ר"ל שנשחטה אמו והוא ניתר בשחיטת אמו דאל"כ מא' פרי' לעיל מאי איריא האי דאית ביה איסור היוצא אפי' ב"פ דעלמא נמי כו' שמא הך בעייא איירי באינו ב"פ שנולד אח"כ כדרכו קוד' שנשחט האם שאז אינו ניתר בשחיטת אמו לעולם אלא דכה"ג לית לית ביה אפי' איסור אבר היוצא וכ"כ הקאר"ו ז"ל בשם מהרי"ן חביב וז"ל ולכאורה נר' שדין זה כולל לכל עובר שהוציא ידו גם למי שלא נשחטה אמו קוד' לידתן וכ"נ לכאורה מלשון הרמב"ם אבל לפי האמת זה טעות שא"כ ברוב הבהמות ימצא איסור בהרבה אברים שהם יוצאים קודם הלידה ולכן צ"ל שלא נאמרו דברים הללו אלא בעובר הניתר בשחיטת אמו וקודם שחיטת האם הוציא העובר האבר וכן משמע בסמ"ג ומדברי רשב"א בת"ה (עיין בב"י מ"ש על הרמב"ם סי' י"ד)

ב דין השוחט את הבהמה מצא בה דמות יונה אסור אפי' רגליה כרגלי בהמה אבל אם מצא בהמה אפי' רגליה כיונה מותר ודין בהמה שנשחטה ומצאו בה בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות אסור ובאשה לא הוי ולד ואינה טמאה לידה ואין לה ימי טוהר

פיסקא חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מ"ט דכתי' וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' בבהמה אותה תאכלו בהמה בבהמה פי' ושדינן בהמה דריש' אבהמה דסיפא ודרשי' לרבות את הולד א"ר יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסו' באכילה מ"ט בעינן פרסות וליכא אי הכי קלוט במעי פרה ליתסר תנא דבי ר"י כרשב"י פרסה בבהמ' תאכלו וכ' הרא"ש דוקא דמות יונ' שהיא אסורה אף כשיצא לאויר העולם לפי שאינו מתקיים אבל מצא בה בהמה גמורה שרגליה כרגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותר דכיון שיצא לאויר העולם חשיב מפרס פרסה להיותו ניתר בשחיטת עצמו ל"ש דחשיב פרסה להיותו ניתר בשחיט' אמו דלא על חינ' נקט ר"י דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דומין לרגלי יונה או שאין לה רגלי' א"ו כל דבר שראוי להיות מותר לכשיצא לאויר העולם לא אימעוט מפרסה והא דפריך אי הכי קלוט ליתסר אליבא דר"ש דאסר ליה לכשיצא לאויר העולם פרי' ולאו אליבא דרבנן ע"כ והוא דברי התוס' והרשב"א כ' נמי כדברי התוס' וכת' עוד שהכל תלוי במין בהמה שיש לו פרסת ולכן דמות בהמה שהוא מין שיש לה פרסות שרי אפי' רגליה כיונה ואם מצא בה דמות יונה שהוא מין שאין לו פרסה אפי' רגליה כבהמה אסור' אבל מצא בה מין שאינו דמו' בהמה אפי' הוא מין שיש לו פרסה כאדם מספקא לן אי אזלינן בתר פרסה היינו בעיא דר"א בר מתנא בפ' המפלת ולא אפשיטא ואזלינן לחומרא כת' הרי"ף והרא"ש אחריו גרסי' בנידה פ' המפל' איתמר בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות רב אמר באשה אינו ולד ובבהמה אסורה באכילה ושמואל אמ' בבהמה מות' באכילה ובאשה הוי ולד במאי קא מפלגי בדרב חנן בר רבא ק"מ דאמר השסועה בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות רב סבר ברי' בעלמא ליתא וכי אגמרי' רחמנא למשה מסיני במעי אמו אגמריה וכו' ר"י סבר למיעבד עובדא כוותיה דשמואל א"ל ר"נ מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא יהבת לה ימי טוהר אלא עביד כרב דק"ל כרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא פי' ואסור באכילה ובאשה אינה טמאה לידה ואין לה ימי טוהר כלל

ג דין המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים כי עדיין לא נקדש יצא רובו הרי זה יקבר ונפטר מן הבכורה ואם יצא שליש ומכרו לגוי חזר ויצא שליש אחר מכירתה מכירה ואינו קדוש ודין דאם יצא חציו כרוב אבר הוי כילוד ואם בכור הוא אסור להשליך לכלבים ומ"מ אינו פוטר הבא אחריו ואם חולין הוא אינו ניתר בשחיטת אמו

מתני' המבכרת שהיא מקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים לפי שעדיין לא נקדש לבכורה יצא רובו הרי זה יקבר ונפטר מן הבכורה:

גמ' אתמר יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר ר"ה אמר קדוש רבה אמר אינו קדוש ר"ה אמר קדו' קסבר למפרע הוא קדוש וכיון דנפיק ליה רובא איגלאי מילתא למפרע דמעי' הוה קדוש ומאי דזבן לא כלו' זבין רבה אמר אינו קדוש קסבר מכאן ולהבא הוא קדוש ומאי דזבין שפי' זבין ופליגי נמי בכה"ג דאיתא יצא שלי' דרך דופן ושלי' דרך רחם ר"ה אמר אינו קדוש רבה אמר קדו' ר"ה אמר אינו קדוש לטעמיה דסבר למפרע הוא קדוש ורוב' קמא ליתא ברחם רבה אמר קדוש נמי לטעמיה דקסבר מכאן ולהבא קדו' ורובא דרך רחם נפק וכ' הרא"ש נר' דהלכה כרבה דפריך לר"ה ממתני' דתנן המבכרת המקשה לילד מחתך א"א ומשליך לכלבים מאי לאו מחתך ומניח וא"א למפרע הוא קדוש אמאי משליך לכלבים הא קדוש ודוחק לשנויא לא במתתך ומשליך וסיפא דקתני יצא רובו יקבר משמ' דוקא יצא רובו כא' דחוק לשנויא בד"א במחתך ומשליך אבל במחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו ויקבר ועוד מדקאמר סתמא דתלמוד' ת"ש יצא רובו ה"ז יקבר מאי רובו אילימא רובו ממש עד השתא לא שמעי' דרובו ככולהו והיינו אליבא דרבה דאי לר"ה טובא קמ"ל דמחתך ומניח הוה כיצא רובו בבת אחת בעי רבא הלכו באברים אחר הרוב או לא ומסיק דאם יצא רובו במיעוט אבר פשיטא דהוי כילוד דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רוב דאבר ומבעיא ליה ביצא חציו וברוב אבר אי שדינן ההוא מיעוט אבר דגואי בתר רוב אבר והוי כילוד או לא ולא אפשיטא ואזלינן לחומרא וממילא נמי הא לא קא מבעייא לן אם יצא מיעוט ברוב אבר ואי שדינן מיעוט אבר דגואי בתר רוב אברים דהוי רובא דלא שבקינן רובא דעובר שבפנים ואזלינן בתר רוב אבר שבחוץ וכבר הוכחתי מסוגיא זו דיש לידה לאברים דאי אין לידה לאברי' אפילו לאיסור יוצא באבר עצמו לעשות כילוד והאי בעיי דהלכו באברים אחר הרוב כו' פירש רש"י דקאי אעניין בכור אי מותר לחתוך א"א ולהשליכו לכלבים דלא הוי כילוד ומשום מטיל מום בקדשים ליכא דמות' להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם כגון יציאת ראשו או רובו דרך מרגלותיו וכ"כ הרמב"ם הך בעיי' בענין בכו' אכן נר' דה"ה לענין חולין אי הוה כילוד מה שבפנים ואינו ניתר בשחיטת אמו ואם מת הרי הוא כולו נבילה אפי' המיעוט שבפנים וכן הטור הביאו לענין דין דבן פקוע כמ"ש. תו מסקינן בסוגיא כמה בעיו' לענין בכורה וכולהו לא נפשטו הוי ספק בכור ואעתיק לך מ"ש הרמב"ם בה' בכורות וז"ל בכור שכרכו בסיב והוציאוהו ולא נגע ברחם או שכרכו בשליית בהמה אחרת או שנכרכה עליו אחותו פי' נקבה וכן גרס ר"ת ויצא הואיל ולא נגע ברחם מ"מ ה"ז ספק בכור הדביק שני רחמי' זה לזה ויצא מזה ונכנס לזה ה"ז ספק אם נפטרה מן הבכורה הבהמה שנכנס בה הבכור הואיל ופטר רחם או לא נפטרה עד שיפטור רחמה ולדה נפתחו כותלי בית הרחם ויצ' ה"ז ספק אם נגיעות רחם מקדש' או אוירו נעקרו כותלי בית הרחם ונתלו בצווארו ה"ז ספק אם במקומו מקדש או מקדש אף חוץ למקומו נגממו כותלי בית הרחם אינו קדוש נפרץ מקצתו ועומד מרובה על הפרוץ ויצא דרך הפרוץ או שהיה פרוץ מרובה על העומד ויצא דרך העומד ה"ז ספק בכור ע"כ

ד דין אם יצא רובו של בכור ה"ז יקבר ואסור למוכרו לגוי ובכור בעל מום מותר להאכיל אפי' לגוים ואפילו לכלבים ודוקא במותר בקערה דרך ארעי הוא דמותר להאכיל לכלבים אבל להדיא להאכילו אסור מש' בזוי קדשים וכן מה שמות' להאכיל לגוי היינו דרך זימון אבל אסור למכור לו משום ביזוי ומי שיש לו בכור ב"מ אסור למכור לגוי מחיים

פסק כתב הר"ן וז"ל ומדתנן יצא רובו הרי זה יקבר משמע שאינו מותר למוכרי לנכרי לפי שאסור בהנאה וה"נ משמע בזבחים בפ' טבול יום דתנן התם אמר ר"ח סגן הכהנים מימי לא ראיתי עיר יוצאות לבית השרפה אמר ר' עקיבא מדבריו למדנו עוד שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו אלמא עורו מותר אבל בשר אסור בהנאה ויקבר ואיכא למידק דהא בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין משמע דבכור מותר בהנאה ומזמנין עליו אפי' עכו"ם דתנן התם ב"ש אומר לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור וב"ה מתירין אפילו בעכו"ם תירצו בתוס' דכל שהוא נאכל לכהנים במומו שרי לזמן עליו את הגוי דאיתקש לצבי ואיל אלא דלהאכילו לכלבי' אסו' מואכלת ולא לכלביך אבל היכא שהוא אסור באכילה כגון שנמצאת טריפה לא איתקש לצבי ואיל הלכך אסור בהנאה ויקבר ותדע לך דהא רבי עקיבא הוא דאמר בפרק טבול יום דיאותו הכהנים בעורו אלמא דבשרו אסור ובפרק כל פסולי המוקד' מוקמינן בגמ' דההיא דב"ה שמזמנין עליו את הגוי כוותיה דר"ע ע"כ והנה מ"ש דלהאכילה לכלבי' אסור מואכלת ולא לכלביך נראה דלא דק דלא עדיף עכו"ם מיניה שהרי מזונותיו עליך אלא ואכלת ולא לכלביך לא ממעט אלא טריפה וכן איתא בה"גמר דחולין להדיא שמות' להאכילו לגוים ולכלבי' כשהוא כשר וכן משמע להדי' באשר"י פ' כל הפסולין: בכור דאתא לידן נימא בה מילתא מי שיש לו בכור בעל מום וניתר ע"י חכם ומסתפי שלא יטרף וצריך לקברו עם עורו אי שרי למוכרו לגוים מחיים או לא נראה שאסור אף שמ"כ בשם הפרנס וז"ל לפיכך כשיפול בו מום טוב והגון למוכרו לגוים מחיים ע"כ ומהר"י קאר"ו הביאו אין חושש אני בזה לפי מה דק"ל כל בהמה שנאבדה ריאה שלה דמחזיקינן לה בתורת איסור לפי שטרפות הריאה מצויה ולא אמרינן בכה"ג מאחר שנשחטה היא בחזקת היתר עומדת אלא לענין בא זאב ונטל הבני מעיים והחזירן כשהן נקובין כו' ולתלות כגון בידא דטבחא ועל הדומה לזה אבל לא