ים של שלמה על חולין ט

לשחוט על סמך שיקלפנו כמ"ש הרא"ש גופיה לקמן בסכין של עכו"ם ואף שתאמר שהרא"ש היה סבור שהמקשן לא היה יכול להקשות דשמא מותר לכתחילה על סמך שיקלפנו. דא"כ לעולם האי קושי' לפנינו ממ"נ מאי פריך תלמוד' ותיפוק ליה משום שמנוני' טריפה דאי על הא דמותר לשחוט פריך דילמ' אין ה"נ דבעי קליפה דמותר לשחוט לכתחילה על סמך שיקלפנו ואי על הא דאסור לחתוך פריך דילמא הא קמ"ל דאסור לכתחילה משום אלילים אבל משום שמנונית היה שרי על דעת שיקלפנו אלא בודאי משום איסור שמנוני' נמי אסור לכתחיל' וא"כ כשל עוזר ונפל עזור ולפי הסבר' יראה דמסוכנ' אסורה לגמרי שהרי עיקר הנאה וגמרה נעשה ע"י איסור הנאת אלילים ולפי זה נראה בעיני דה"ה לחתוך בה בשר כי דוחק לחלק ביניהן מן הסתם ועכ"נ דעת המחוור מ"ש הרשב"א בת"ה שלעולם אסורה השחיטה במסוכנת והחיתוך בבשר אפי' בדיעבד עד שיוליך הנאה לים המלח דק"ל כר"א אפה בו את הפת יוליך הנא' לים המלח והולכת הנא' היינו מה ששוה הבשר מחותך יותר ממה שהיה קודם לכן והיינו שכר המחתכו וכן גבי שחיטה כדי שכר סכין לשחוט בה ועיקר כתב המרדכי שיש ללמוד מסוגי' זו שאומר ואף גבי ישנה וכגון שליבנה באור שסכין של שחיטה לא בעי טבילה מדלא קאמ' כגון שליבנ' ומטבילה כדאמרי' סוף אלילים מגעילן ומטבילן והן טהורים ועוד דכלי סעודה כתובים בפרשה וסכין של שחיטה לא כלי סעודה הוא דהא אפי' צונן אסור לחתוך בו אם לא בהדחה ע"כ ובתשב"ץ מצריך טבילה ע"כ יש מחמירין להטבילן עם שאר כלים. ול"נ דלא בעי טבילה דדוקא כלים בעי טביל' אבל סכין של שחיט' לא דין כלי עליו דלכ"ע לא בעינן כלי בשחיט' חולין ומותר לשחוט בקרומית של קנה אפי' אינו מתוקן ומשופ' כמו כלי

יב דין השוחט בסכין של כותים וידוע שהוא בן יומו צריך לקלוף בית השחיטה אבל לכתחילה לא ישחוט על סמך שיקלפנו ובסת' סכינים של כותים לא ישחוט לכתחילה אבל יכול לשחוט על דעת שיקלפנו וסכין שישחט בה טריפה סגי בהדח' בצונן לענין שישחוט בו פעם אחרת ואי איכא בלית' דפרסא למכפריה א"צ הדחה ואם שחט בלא הדחת סכין ובלא בלית' דפרסא צריך לקלוף בה"ש וסכין של כותים שחותכין בו איסור תמיד אינו רשאי לחתוך בו צונן א"ל בנעיצה בקרקע קשה י' פעמים וכן מי ששחט בהמות הרבה ונמצאו טריפות בבדיקה אסור לשחוט יותר א"ל בנעיצה י' פעמים וסכין ששחטו בו כשרות אסור לחתך בו רותח א"ל בהגעלה אבל לשחוט בו פעם אחרת אינו צריך אפילו הדחה וקינוח

איתמר השוחט בסכין של כותי' ומיירי בידוע שהוא בן יומו אבל מן הסת' אם שחט לא בעי קליפה ולא בעי הדחה אם הסכין נקייה דסתם כלים ש"ג אינן ב"י אא"כ אינה נקייה ובה פליגי רב אומר קולף רבה בב"ח אומר מדיח לימא בהא קא מיפלגי מר סבר בית השחיטה רותח ומ"ס בה"ש צונן לא דכ"ע סברי רותח מ"ד קולף שפיר ומ"ד מדיח איידי דטרידי סימנים לאפוקי דמא לא בלעי והלכה כרב לחומר' דגדול מרבה כדמוכח בריש סנהדרין ומהר"י קארו כתב (בסי"י) מאחר שהרי"ף והרמב"ם פסקו להקל הכי נקיטנן והיינו לפי סברתו שעשה פשרה בינו לבין עצמו כל היכ' שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש חולקים הולכים אחר הרוב ומי כהחכם יודע פשר דבר כי לא ידעתי מאין לו סוד ההוא לפסוק בלא סבר' וראייה להקל ובפרט בנדון זה שר"ח עומ' נגדם שכל דבריו דברי קבלה וגם רש"י עמוד העולם ומן האחרונים הרא"ש והרשב"א ועוד הלא דברי המחמירים כותבים דבריהם בראייה מאחר שרב הוא גדול מרבה אז מסתבר לפסוק כדברי הגדול וכן השיטה מקבלת הגאונים עד אביי ורבא ובפרט לחומרא וגם הרי"ף בעצמו כתב בסוף דבריו ויש פוסקי' כרב לחומרא וע"כ אני אומר עליו פשרה כזו וכיוצא בזו חוזרת כי אין בה קניין ולכתחילה לא ישחוט על דעת שיקלפנו דשמא משתלי ולא יקלוף ובסתם סכין נהי דלכתחילה לא שרינן בו לשחוט כמו שנמצא כתוב בשם מהר"ם אבל על דעת שיקלוף בה"ש שרי דהא אפי' לא יקלוף ליכא ביה איסורא ודומה לזה שכתבנו לעיל סי' ה' ומסיק איכא דאמרי דכ"ע בה"ש צונן מ"ד מדיח שפיר ומ"ד קולף אגב דוחק' דסכינה בלע ולא אמרינן הכי אלא לענין בה"ש שהו' חם במקצת אע"פ שסבר בה"ש צונן היינו שאינו רותח גמור. ומ"ה אי חתך בסכין טריפה שהוא ב"י בשר צונן לא בעי קליפה אלא הדחה במקום החתך וכן לעניין בשר בחלב צונן חוץ מצנון שחתכו בסכין של בשר דאסור לאוכלן בכותח משום חורפ' דצנון כ"כ התוס' והרא"ש:

וסכין ששחט בה טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א מדיח את הסכין בחמין פירש הגעלה וחד אמר בצונן והלכתא בצונן לפי שלא בלע מבה"ש מידי אלא מה שנדבק בסכין ודוקא גבי סכין של היתירא הוא דאמרינן הכי אבל בסכין של עכו"ם פסקינן קולף לפי שהבשר רך לבלוע על ידו משא"כ בסכין שהוא קשה שיבלע מבה"ש אפילו הוא רותח אינו רותח כ"כ שיבלע בסכין כ"נ לפרש לפי סברת התוס' דס"ל דבה"ש רותח שהרי אפי' בסכין (ששחט בה כשר' ועיין בסמ"ג) פסקו שאסור לחתוך בה רותח בלא הגעלה כר"נ אמר שמואל לקמן בפ' כ"ה וכ"פ הסמ"ג וכל האחרונים אבל רש"י פי' דמ"ד דסגי בצונן משום דס"ל בה"ש צונן וכ"פ הלכתא א"כ הא דלקמן שאסור לחתוך בה רותח היינו בלא הדחה אבל בהדחה לחוד סגי כמו שכתב הר"ן לפי שיטת רש"י או אפשר דרש"י לא ס"ל הא דר"נ אמר שמואל אבל אינו נראה עיקר אלא כמ"ש התו' והאחרוני' שאסור לחתוך בה רותח א"ל בהגעלה ודברי הרא"ש לכאורה מגומגם שכתב כדברי רש"י דפסקינן כמ"ד בצונן משום דק"ל בה"ש צונן גבי סכין דהיתירא שלא בלע מבה"ש וכת' אח"כ נמי כדברי התו' דסכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח דמשמע שלא מהני הדחה. אכן לקמן בפ' כ"ה כתב הרא"ש על הא דסכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח דלמ"ד בה"ש רותח היינו אסור א"ל בהגעלה ולמ"ד בה"ש צונן סגי בהדחת הסכין ולא חש אדקדוק התו' ומסקינן אי איתא בליתא דפרסא ל"צ הדחה אלא מכפרה בה ודיו והא דאמרי' בסוף אלילי' אפי' לחתוך בה צונן צריך נעיצה י' פעמים בקרקע קשה היינו בסכין של כותי' שחותכין בה איסור תמיד ונדבק בה שמנונית ואינו יוצא בלא נעיצה י' פעמי' כל נעיצה בפני עצמה אבל (סכין) ששחט בה טרפה באקראי בעלמא ואין רגילין לשחוט בו טריפות מ"ה לא בעי נעיצה וסכין טריפה דהכ' היינו לשחוט בה אבל לחתוך בה רותח אפי' לא שחט בה טריפה אלא ששוחט בה אסור לחתוך בה רותח משום איסור דם ולא מועיל אלא הגעלה ובקצת הגהות מהרי"ח נמצא כתוב דבבליתא דפרסי סגי אפי' לחתוך בה רותח וקשה דבהדיא מסקינן בפ' כ"ה אר"נ א"ש סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח ולחתוך בה צונן אמרי לה בעי הדחה וא"ל לא בעי הדחה אלמא דאפי' בצונן בעי הדחה א"כ ברותח בעי הגעלה ואפשר דס"ל כמ"ד בה"ש צונן וכמו שפירש"י לקמן ואסור לחתוך בה רותח דלקמן היינו בלא הדחה וגבי צונן דקאמר א"ל בעי הדחה אצונן קאי ולא אסכין או אפשר דלא ס"ל כשמואל כמ"ש בסה"ת וכדאיתא בהגהות א"ז בפ' כ"ה אכן הוא נגד כל המחברים ובקצת נוסחי מצאתי במקום רותח הוגה בשר ואיירי בצונן או נראה ליישבו דאיירי בסכין ששחט בה באקראי ודברי הגמ' בפרק כ"ה דאסור לחתוך בה רותח היינו בסכין שרגילי' לשחוט בה תדיר וכן מחלקים התו' בין תדיר לאינו תדיר ומ"מ לא נהירא דלישנא סכין ששחט בה משמע אפילו באקראי מדלא אמר סכין ששוחטין בה וכן הא דאמרי' שם קערה שמלח בה בשר כו' ג"כ הוא אפי' בחד זימנא ודוקא סכין ששחט בה טריפה יש לחלק בין תדיר לאינו תדיר דסגי בליתא דפרסי למישחט ביה זימנא אחריתי משום דבלא"ה איכא הרבה דם בבה"ש וקשה לבלוע. וכתב הרא"ש והאידנא נהיגי הטבחים לקנח הסכין יפה בשער הבהמה בין שחיטה לשחיטה ע"כ. ואני אומר על הטבחים שלא תפסו מנהג אבותיהם בידיהם ומקנחים אותו עראי אבל לא יפה כראוי והטור (בסימן י') כתב ואם לא קנח הסכין או לא הדיח ידיח בית השחיטה ותימא בעיני מנין לו זה ונראה מכח סברא שצריך קליפה וכ"כ בסה"ת וכ"ש הוא דהא אפי' סכין של כותי' שמקונח יפה אלא שאיסור בלוע בו אמרינן דבלע ע"י שחיטה כ"ש שמנונית טריפה שנדבק בו ואינו מקונח דבעי קליפה גם כתב הטור ואם רגיל לשחוט בה טריפות תדיר צריך נעיצה י' פעמי' בקרקע קשה ולא אוכל להבין דעתו מי הוא שרגיל לשחוט טריפות בסכין כי איך ידע מקודם שיטריף וגם אינו בנמצא שמייחד אדם סכין לשחיטת טריפה אלא נרא' דאיירי כגון ששחט הרבה בהמות ונמצא כמה בהמות מהן טריפות בבדיקה דשוב לא ישחוט בו אלא ינעוץ י"פ בקרקע קשה ואף אם תאמ' שהטו' לא כיון לזה מ"מ ראוי להורות כן מאחר שכבר נשחטו בו כמה טריפות ינעוץ י"פ בקרקע קשה או ידיחנו היטב וישחיזנו אח"כ במשחזת דסגי כמו זה קודם שיתחיל לשחוט בהמות אחרות וכן יעשה בכל פעם בעת הבציר בין בית לבית. וסכין ששחט בה כשרה ולא טריפה ובא לשחוט בה פעם אחר' לא בעי הסכין לא הדח' ולא קנוח ואף שמדברי התו' יראה דבעי הדחה בצונן או בלית' דפרסי שכתבו בד"ה סכין טריפה משמע דסכין כשירה לכ"ע סגי בצונן והיינו לשחוט בה פעם אחרת כו' וכן בפסקי התוספות להדיא ולפ"ז מה שאמרינן בסוגי' סכין טריפה כו' לאו דוקא קאמר למ"ד הדחה בצונן ה"ה סכין ששחט בה כשרה אלא רבותא קמ"ל דאף בסכין טריפה סגי בצונן ולא בעי הדחה בחמין מ"מ נראה בעיני דמגוף התו' לא דייקא דה"ק בסכין טריפה הוא דפליגי הא בסכין כשרה לכ"ע ר"ל אפי' מאן דסבר הדחה בחמין מודה דבכשרה סגי בצונן אבל לעולם לפי מה דק"ל הלכתא בצונן אפילו בסכין טריפה א"כ בסכין כשרה לא בעי מידי לשחוט בהמה אחרת דבלא"ה איכא דם הרבה בבית השחיטה כמו שחילקו התו' וכ"כ מהרי"ח להדיא וכן עיקר.