ים של שלמה על חולין פח

אבל הכא דמעיקרא כלי והשת' כלי שייך שפי' למימר היינו רביתייהו ע"כ ויפה כתב כי אפי' מה שהחמי' הוא אינו כ"כ מוכרח דלא שמעינן מן התלמוד אלא פי' ממש או סיננן והבו דלא לוסיף

קכה דין חיטין שהתליעו רובן שא"א לבוררן ישליכם לנהר ולא ימכר לגוי או יאכילם לעבדו ושפחתו רק שלא ישהנו זמן מרובה

פסק כתב בהג"ה ש"ד שמעתי שכ' מהר"ר יצחק ב"מ בפסקיו שקמח שהתליע בכד אפי' אם פירשו התולעי' לכותלי הכד וחזרו לתוך הקמח שמותרי' כמו משקי' שהתליעו ופירשו לדופני החביות ואומר אני כי שגגה היא כי יש לשם תירוץ מכל אשר במים לרבות בורות שיחין ומערו' ששוחה ושותה מהן אבל יבחושין שבכלי' וזיזין אפי' פירשו מקצתן לאויר העולם בעיא היא ולא איפשיטא וע"כ איסור גמור הוא ושמעתי שמ"א עשה מעשה כן שהתליעו חיטין וצוה להוליכן לנהר דונאיי ולהשליכן בו ולא רצה למכו' לגוי פן יאפה פת וימכרנ' לישראל תשוב' ה"ר חייא ונרא' דוקא במותלעי' ברוב אבל במותלעי' במקצת דאפשר לבוררן אז מהני טחינה שאח"כ כמו מהרא"י והבאתיו לעיל בסימן ק' ומ"מ נראה דשרי להאכיל לעבדו ולשפחתו רק שלא ישהנו זמ' מרוב' שלא יבא לידי תקל' כמ"ש לעיל גבי ביעי דספק טריפות

קכו דין דמיחוי השרץ הוי כממשו ואם המחה השרץ וגמע חייב ואסור לעשו' רפואה במיחוי דשרץ אם לא חולי שיש בו סכנה אבל מותר לשרוף השרץ וליתן עפרו בתוך משקה ודבש דבורי' מותר אף ע"פ שמרתיחי' הדבש כשמפרידין ממנו השעוה ודבורים מתים מעורבי' בו אע"פ כן מותר

מסקינן בפ' כ"ה תני' הטמאים לכם לרבות צירן ורוטבן ופירש ר"י בעל התו' והסמ"ג אחריו כי ודאי ממשרת אנו למדין טעם כעיק' בכל התורה כולה בפסחים והוצרך כאן לרבות רוטבן וכן הקיפה שלהן להשמיענו דמיחוי כממש אם המחה השרץ וגמעו לחייבו על השתייה כעל אכילה וגם בפרק העור והרוטב מביאו על הממח' את החלב וגמעו ודבר זה לא הייתי רואה מריבוי ציר שהייתי מעמידו בהקפהו ואכלו ומהכא שמעינן דאין להקל ולעשות רפואה בשרץ ולמחותו דהא אין חילוק בין הוא בעין למחוי אם לא חולי שיש בו סכנה אבל לשורפו ליתן אח"כ אפרו בתוך המשקה לרפואה פשיטא דשרי כתוב בהג"מ פ"ד מא"מ וז"ל שאלו לר"י על נכפה אחד והיה הגוי רוצה לרפאותו ולהאכילו מאכל אחד שיש בו שרץ העוף והשיב ר"י כי נכפה חולי גדול וכמכה של חלל דמי ופעמים שמסתכן ליפול באור או במים מותר אות' אם הרפואה בידוע ואם אין ידוע שלא להתיר ואם ביטל הגוי השרץ לרפואה בס' מותר אף ע"פ שביטלו הגוי כיון שלא ביטלו הישראל וכ' המרדכי וז"ל מה שאנו אוכלין דבש אע"פ שדבורי' מתים מעורבין בו יותר מג' ימים משום דהוי כנבילה סרוחה ובספר יראים כ' אע"פ שמרתיחים הדבש כשמפרידי' ממנו השעוה ודבורים מתים מעורבים בהן מותר הדבש שהדבורי' נ"ט לפגם ע"כ וכ"כ ר"י מדורא והוא מל' הסמ"ג ואילו השרצים שצריכין להזהר מהן כדמסקי' בברייתא ת"ר כל הולך על גחון זה נחש כל לרבו' שלשול ואת הדומה לו על ארבע זה עקרב כל לרבות את החיפושי' ואת הדומה לחיפושית מרבה רגלים זה נדל עד כל לרבות את הדומה לו ואת הדומה לדומה תו מסקינן בפ' אלו הן הלוקין אכל פוטית' לוקה ד' נמלה לוקה ה' צרעה לוקה שש פוטתיא לוקה ארבע דכתיב בדגים ושקץ יהיו להם מבשרם לא תאכלו וכתיב בשרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ לא שנא דים ול"ש דיבשה הרי תרי וכתי' בההוא קרא נמי ולא תטמאו בהם הרי תלת וכתיב במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו אכל נמלה לוקה חמש משום אל תשקצו את נפשותיכם ומשום אל תטמאו בהם ומשום כל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל ומשום לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלו כי שקץ הם ומשום אל תטמאו את נפשותיכ' בכל השרץ הרומש על הארץ צירעה לוקה שש הני חמשה ואידך וכל שרץ העוף

סליק פירקא דאלו טרפות

הדרן עלך פרק אלו טרפות

א דין בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר העובר באכילה אבל האבר עצמו אסור ומקום חתך מותר ואם לא החזירו מקום חתך נמי אסור וביארנו דדין זה של איסור אבר היוצא אינו שייך אלא כשנשחטה אמו קודם שנולד אבל אם נולד קודם שחיטת אמו אין בו איסור כלל ואם גדלה אותו העובר הנאסו' באבר היוצא וילדה חלבה אסו' ואם הוצי' ידו והחזירה וחזרה ידו שנית והוציאה והחזירה עד שהשלים לרוב' נאסר המיעוט שבפנים ודין אם חתך מן העובר שבמעיה ונמצא בתוכה אחר שחיטת האם מותר אבל אם חתך מגופה כגון טחול כ' ומצא בתוכה לאחר שחיטה אסור

בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה הוציא את ראשו אע"פי שהחזירו הרי הוא כילוד פי' ואינו ניתר בשחיט' אמו חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה דילפינן מכל אשר בבהמה תאכלו כדלקמן מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה זה הכלל דבר שהוא גופה אסור ושאינו גופה מותר אמר ר"י א"ר הא דקתני הוציא את ידו והחזירה מותר באכילה דוקא העובר קאמר אבל אבר עצמו אסור באכילה דאמר קרא ובשר בשדה טרפה כיון שיצא חוץ למחיצתו אסור פי' והרי הוא כטרפה ואין היתר לאסורו ויש חילוק בין החזירו שמקום חתך מותר אבל לא החזירו צריך להוסיף על מקום חתך מבפנים ולא שיחתוך מצומצם מה שהוציא לחוץ כי מקום החתך שמבדיל בין פנימי לחיצון ועומ' על שפת הרחם נמי נאסר עולא אר"י אבר עצמו מותר ופרכי לעולא אליבא דר"י וסלקא בתיובתא וא"כ הלכתא כרב תו מסיק במערבא מתני הכי רב אמר יש ליד' לאברים ור"י אמר אין לידה לאברים פירש"י אין לידה לאברים ואף מה שיצא מותר מאי בנייהו בין ל"ק לל"ב למיסר מיעוט אבר שבפנים ללישנא קמא אליבא דרב אין איסור אלא היוצא ולל"ב כיון דיש לידה לאברים אף מיעוט שבפנים חשוב כילוד ואסור ומסיק אח"כ איבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאברי' הוציא העובר את ידו והחזירה וחזר והוציא את ידו השנית לחוץ והחזירה עד שהשלים לרוב מהו מי אמרינן הא נפק ליה רובא או דילמא כיון דהדר הדר את"ל כיון דהדר הדר הוציא העובר את ידו וחתכה וחזר והוציא את ידו וחתכה עד שהשלים לרובו מהו מי אמרינן הא נפק ליה רוב' או דילמא רובא בבת א' בעינן וכ' הרא"ש וק' לפירש"י דא"כ הך בעיא דהוצי' עובר את ידו והחזירה הוא דלא כהלכתא דר"י איתותב לעיל ועו' דלר"י כיון דהוי חזרה להתיר עצמו כ"ש לענין העובר דלא הוי כילוד ועו' דהל"ל מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא כדאיתא בפ"ק דנדה הילכך נראה כפי' רי"ף ז"ל דלהאי לישנא מודה ר"י דהאבר שיצא אסור ואין לו תקנה בחזר' ובעי מאי בנייהו בין רב לר"י למיסר מיעוט אבר שבפני' לרב דאמר יש לידה אסור ולר"י דאמר דאין לידה נהי דמה שיצא אסור מ"מ לא שרינן מיעוט אבר שבפנים אחר הרוב היוצא כיון דאין לידה ובזה פסק כר"י דבהא מילתא לא אתותב וק"ל רב ור"י הלכה כר"י והא דאמרינן לקמן מ"ט דר"י הא אית ליה תקנתא בחזרה היינו אליב' דר"י דל"ק ע"כ ואני אומר שבוודאי פירושו אמת אבל מה שפסק הלכ' כר"י להקל וס"ל דהך בעיא דאיבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאברי' כו' הוא בודאי אליבא דהלכתא אומר אני מדקאמר סתמא דתלמודא איבעיא להו לדברי האומר אין לידה כו' משמע דאין הלכה כמותו אלא לדבריו הוא דקא מבעי' לן וכמה פעמים סמכו המחברים אהאי לישנ' להוציא ההלכה מכללו ועוד אדרבה מדאיבעיא להו לקמן אי הלכו באיברין אחר הרוב לענין לידה משמע להדיא הא לאותו אבר מהני לידה דאי לא מהני אפילו לאותו אבר עצמו לאסור א"כ פשיטא דלא קא מהני ללידת כל הגוף ואף שהר"ן נדחק בזה שכתב לקמן וז"ל ואף ע"ג דק"ל כר"י דאמר אין לידה לאבר' דילמ' כי אר"י אין לידה לאברים בדאיכא רוב עובר מבפנים ע"כ וסברא קלושה וחלושה היא לומר שרוב עובר מהני לענין מיעוט אבר באיסור יוצא כי לא מצינו רוב עוב' אלא לענין לידה לפ"ז מ"ש הרא"ש בהני תרתי בעיות חדא לחומרא וחדא לקולא דהיינו בעיא ראשונה הוציא ידו והחזירה כו' אמרינן כיון דהדר הדר בשיטת הגאונים דכל את"ל פסק הלכה הוא ואם הוצי' ידו וחתכה כו' מסקינן לאיסורא שאף המיעוט הנשאר מבפנים נאסר לפי מ"ש דיש לידה לאברים ולא מהני חזרה אף למיעוט אברים שמבפנים ופשיטא שהכל נאסר ואע"פ שלא ראיתי שום מפרש שפי' כדברי מה בכך בפרט כשהוא להחמיר גם פירש"י הוא סיוע לזה שהך בעיות לאו אליבא דהלכתא ננהו תו קמיבעיא ליה בסוגי' בעי ר' ירמיה מהו לחוש לזרעו פי' באותו שהוציא ידו כו' ומסיק ה"ד אלימא דאי בא על בהמה מעליותא מאי איריא האי דאית ביה איסור יוצא אפי' בן פקוע דעלמא דלית ביה איסור יוצא נמי דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב ב"פ הבא על בהמה מעליות' הולד אין לו תקנה אלא דבא על ב"פ דכוותיה וכו' תו מסיק אלא הא קא מבעיא לן אם נחוש לזרעו כלו' כשהתחיל לילד ויהיה לה חלב אי שרי האי חלב או לא ונאמר מחמת שהחלב בא מכח כל הגוף ואברים וא"כ החלב נמי מתמצה מאותו אבר האסור ולא נפשטה ואזלינן לחומרא ואסו' כל החלב היוצא ממנה ומוכח מהאי סוגיא שאין איסור באבר היוצא