ים של שלמה על חולין פד

שלהם כי אני מחזיק המסורת של קבלת אבותינו חכמי אשכנז שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החורבן וכן קבלת אבותינו רבותינו שבצרפת יותר מקבלת בני הארץ הזאת והא דאמרינן עוף טהור נאכל במסורת בעוף שאין אדם מכיר אותו אבל עוף המקובל מחכמי ישראל שהוא טמא לא יאכל ע"פ המסור' אחרים הפחותים מהם ע"כ וכ"ז הוא לפי סברת' דאף בג' סימ' אין להכשיר כ"א במסורת אבל לפי מה שהוכחנו אם הייתי בא ממקום שנהגו איסור למקום שנהגו בו היתר הייתי אוכל עמהם אפי' היה דעתי לחזור מאחר שבודאי מותר אלא שבמקומי נתפשט לאיסו' ולא משום צד ספיקא אלא בדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור שאין רשאי להתיר בפניהם אבל שלא בפניה' או במקו' היתר למה לא נאכל ומ"מ איכא לי נפקותא גדולה מדברי הרא"ש שאין לסמוך על סתם מסורת ונ"מ לעוף שיש לו ב' סימנים טהרה בגופו שאותו העוף הוא שצריך למסורת וכ"ש בסי' א' שצריך למסורת שאינו דורס שלא בכלל י"ט עופות וכשם שאני אומר שלא להתיר על סתם מסורה ה"נ שלא לא לאסור בסתם מסורת היכא שיש לו ג' סימני' טהורים א"ל שנתפשט איסורו בכל המקומו' או קבלה מופלאת איש מפי איש שנהגו בו איסו' כתב הרא"ש בשם הרב רז"ה ז"ל קבלנו מסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים שכל עוף שחרטומו רחב או כף רגלו רחב' כשל אווז בידוע שאינו דורס. וכן מסתבר וראוי לאוכלו אם ימצאו ג' סימנים בגופו ואין לחוש שמא דורס וכ"כ הרשב"א והר"ן ומ"ש כאן או כף רגלו רחבה משמע דבחדא סגי הרשב"א נסתפק בזה כאשר נמצא כ' בשמו בתשו' אחת וז"ל מה שאמרתי שאמר הגאון ז"ל דכל עוף שחרטומו רחב ויש לו פאכט"ה אינו דורס וטהור וששאלת אי סגי אחד מהני ב' סימנים או בעינן שיהא לו שניהם זה לא ראיתי לגאון אלא שהרז"ה כ' שכך היתה קבלה ביד הזקנים ולא מצאתי לזה עיקר בשום מקום ומה שאין לו מקום מה אדון עליו עד שנשמע מפי המקובל במה היתה קבלתו עכ"ל ומ"ה כ' הטור כל עוף שחוטמו רחב וכף רגל רחבה דבעינן תרווייהו ומ"ה לא רצה הרא"ש להתיר החסידה וגם לא הוכיח ממנה לסתור קבלת הרז"ה אלא משום דאיהו פסק בדאי' ליה תרתי והעוף שאנו קורין החסידה חטמה חד וארוך

קטז דין העוף הגדול הנקרא (בל"א אוי"ר ה"אן) בין הזכר בין הנקבה אסורים אבל המין הקטן הנקרא (בודיק ה"אן) הזכר אסור והנקבה מותרת

מסקינן לקמן בשמעתא דח' ספיקות אמר אביי תרנגולא דאגמא חד מח' ספקות הן אר"פ תרנגולא דאגמא אסירי ותרנגולתא דאגמ' שרי וסימניך עמוני ולא עמוני' דריש מרימר תרנגולתא דאגמא אסירי' משום דחזיוה דרסה ואכלה ובמרדכי פסק כר"פ דאמר עמוני ולא עמוני' וכן בתו' ותימא אמאי לא פסקו כאמימר לחומרא ונר' דגרסינן תרנגולא והיינו דאביי ואפי' נאמר שגרסינן הכי מ"מ אפשר אמימר לא קפיד בלישנא ודעתו היה אמין שקרוי תרנגול ודרש בענין הנקבה שאסורה וכ"ש לזכר שכבר היו פרושין ממנו לפי שהוא שחור ממש כעורב וכ' התו' בפ' בא סי' (דף נ') הא דקאמ' עמוני ולא עמונית נר' עיקר ששני מינין הן והמין שקורין תרנגולתא דאגמא שרי הזכר והנקבה דיש להו סימני טהרה והמין שקונין תרנגולא אסור הזכר והנקבה דאין נראה שמין אחד חלוק הזכר מהנקבה ועוד כיון דלא הוו מעופות טמאים הכתובים דבהנהו בכל מין יש זכר ונקבה משום סימני טומאה אין לאסור עד שיהא בו כל ד' סימנ' דמנשר ילפי' וכ"כ במרדכי ולפ"ז מיושב שפיר מ"ש כד"פ להקל ולא כאמימ' להחמיר ובפרט שהוא דרש ברבים הלכה פסוקה ועוד שהעיד שראו אותה שדרסה וא"ל דגרסי' תרנגול דאגמא דהא האי גירסא נמי היא בפ' ב"ס כמו הכא אבל השתא דפי' דשני מינים הם אתי שפיר שהוא דרש אמין אחד שנקרא בלשון זכר והוא דרש אנקב' ממש לפי שראו אותו שדרס' ומכ"ש שהזכר אסור ומה שאומ' שם בפ' ב"ס ר"פ לטעמיה כו' לאו משום דאמימר פליג עליה אלא ששאר האמוראים לא חילקו בזה שהו' חילק וא"כ לפי זה המין הגדול שקורין (אויער האן) בין זכר בין בנקב' אסורה אע"פ שהצבע של הזכר שחור כעורב ושל נקבה צבע גר"א כתרנגולת שלנו אפ"ה אסורה לפי שהם דורסי' והוא מח' ספיקות שקורקבנ' אינו נקלף בידים כלל והמין הקטן שנקרא בל' נקבה בקבהן בין זכר בין נקבה מותרין ומהר"ם כ' נמי להחמיר כרש"י ולאסור הזכר אפי' באותו מין הנקרא על שם הנקבה ולא להתיר אלא נקבה כך נהגו באלו המדינות ויפה עשו חומרא זו עליהם ולא מכח דינ' אלא מחמת שהזכר מראיהו ממש כעורב ועוד שמעתי בבירור שהוא דק ומשמש כעורב כדי שלא ליתו לאחלופי בדין עורב ע"כ אסרוהו

קיז דין סנונית אם כריסה לבנה כשרה וכשרה לטהרת מצורע אבל אם כריסה ירוקה אסורה וסנונית חדרה בבתים אם כריסה לבנה כשרה אלא שהעול' נהגו בו איסור וזרזיר כשר ועורב לבנ' או עורב שראשו נראה יונים טמא וכל עוף ששוכן עם עוף טמא ונראה לו בפרצופו ומנהגו אפילו אין נראה לו בסימני' טמא ואם אינה נראה לו בפרצופו ומנהגו אפילו נראה לו בסימנים כשרה וכן הדין בעוף השוכן עם עוף טהור

נחזור לברייתא דפליגי ר"א וחכמים בזרזיר וסנוני' לבנה אמר ר"י עוף המסרט כשר לטהרת מצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בו ר"א וחכמי' אמר אמימר בחיור' כרסה כ"ע ל"פ דשרי כי פליגי בדירוקא כרסה ר"א אסר ורבנן שרי והלכתא כר"א מר זוטרא מתני הכי בדירוק' כרסה כ"ע דאסור כי פליגי בחיורא כרסה ר"א אוסר ורבנן שרו והלכתא כרבנן דשרו בשלמא למ"ד בחיורא כרסה פליגי היינו דקתני סנונית לבנה אלא למ"ד בדירוקה פליגי מאי סנוני' לבנה לאפוקי דבתי דאוכמתא ולב' הלשונות הלכה דירוקא אסורה וחיורא שרי ואוכמתי הדרה בבתים אסורה לכ"ע וכת' הרשב"א בת"ה סנונית הדרה בבתים אם כרסה לבנ' מותרת ואם לא אסורה ובמקומו' האילו לא ראינו מי שנהג בה היתר אף בכריס' לבנה ור' ירוחם נמי כ' סנונית הדרה בבתים והוא שכרסה לבנה והוא הגולונדרינ"א והעם נהגו בו איסור ובמחלוק' הזרזיר הלכה כחכמים דשרי מדמסקינן לקמן אחרי' אומרים שוכן עם טמאים טמא עם טהורים טהור כמאן כר"א דתני' ר"א אומר לא לחנם הולך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו את"ר שוכן ונדמה קאמרינן ופירש"י נדמ' דומה להם במראיתו וכ' הרשב"א בחידושיו וז"ל והוא תימא דהא זרזיר דומה הוא במראיהו לעור' ושוכן עמו ואפ"ה פליגי רבנן עליה ואפש' לפרש נדמה דומה בסימנין והיינו פלוגתייהו בזרזיר ובסנוני' לבנה דזרזיר אע"פ שדומה לו במרא' חלוק ממנו בסימנין שזה יש לו זפק ועורב אין לו זפק וסנונית לבנה אף ע"פ שדומה לו בסימנים הרי הוא חלוק ממנו במראה שזה שחור כולו וזו לבנה א"נ סנונית לבנה אינה שוכנת עמו ור"א דאסר משום שדומה בסימנין ובמראה רובה שכולה שחור חוץ מכרסה ע"כ וכ' התו' ופירש"י ז"ל שהזרזיר הוא עוף הנקרא בלע"ז אשטרו"נל וא"כ האי שטרוני"ל עוף טהור הוא כיון דרבנן פליגי עליה דר"א ולפ"ז נצטריך לפרש דכי בעו רבנן שוכן ונדמה היינו שיהא דומה לעוף טמא בפרצופו ומנהגו כן פירש"י ז"ל נדמה דומה להו כמראיהן ע"כ והאישטרוני"ל אף ע"פ שהוא שחור אין פרצופו דומ' לעורב לפי שהוא קטן ולא כמנהגו שהוא מזמר תמי' אבל אם נפרש נדמה בסימנים האישטרוני"ל עוף טמ' הוא שהרי יש לו אותן סימני טהרה עצמן שיש לעורב ודורשין למינו בע"א כדאיתא לקמן בברייתא עורב זה עורב אוכמא את כל עורב זה עורב העמק והבא בראש יונים למינו להביא את הזרזיר למינהו להביא סנונית לבנה והבא בראש יונים והרי"ף הביא ברייתא זו וכ' הר"ן ואף שהך ברייתא כר"א ואינה אליבא דהלכתא מ"מ הביאה הרי"ף מפני עורב העמקי והבא בראש יונים וא"כ ממילא רבנן דרשי כל לעורב העמקי ולמינהו להבא בראש יונים ולמינו ולמינהו לא דרשי והעורב העמק הוא עורב חיורא כמראה החמה העמוקה מן הצל והבא בראש יונים שראשו נראה ליונים

קיח דין סימני בצים להכיר שהן מעו' טהור היא כשראשה הא' כד ועגול וראש הב' חד ועגול וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים ואינו סימן מובהק לסמוך עליו ולקנות מן הגוים אלא להכי מהני שאם יש בהן סימן טהרה דלעיל שואלין את הגוי ממה הן אם אומר משל עוף פלוני וטהור ואנו מכירין אותו שהוא טהור קונין ממנו אבל אם אמר סתם מעוף טהור הם ואינו מזכירו אין קונין ממנ' ודין דאין מוכרין ביצ' טרפה אלא א"כ יטרפנה תחלה בקערה וימכרנה לגוי שאין לוקחים בצים טרופות מגוי אפי' האידנא שאין מצויין בינינו בצי' טמאים ומותר לקנות בצים סתם מן הגוי אפ"ה בצים טרופות אסווי ומותר לקנות מן הגוי פת שנילוש בבצים במקום שנהגו לאכול פת של גוים

ת"ר לוקחים בצים בכ"מ ואין חוששין לא משום טריפות ולא משום נבלות ובאומ' של עוף פלוני וטהור הוא דלא מצי לאישתמוטי ולומר אח"כ מעוף אחר הן ופריך ולבדוק בסימני' דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים וכ' הר"ן וז"ל וברוב הנוסחא בגמ' כ' כך סימני עוברי דגים כלומר בצי' שבתוכן אבל הרי"ף ז"ל גורס קרבי דגים ובפ' א"מ ג"כ כ' אין לוקחים קרבי דגים אלא מן המומחה ולא כתב עוברים לפי שהוא ז"ל פוסק כמ"ד התם דג טמא משריץ כלומר מוליד כיוצא בו במעיו ואין לו בצים כלל ודג טהור מטיל בצים הלכך ליכא למיחש בעוברי דגי' דהיינו ביציהן לטמא כלל ע"כ וכ"פ הרשב"א להדיא עוברי דגים והם מקובצים הנמצאים בדגים מותרין ליקח מכל אדם שודאי מדג טהור הם שכל דג טמא ומשריץ