ים של שלמה על חולין עח

בו ס' כנגד התולעת כאשר כ' מהרא"י והבאתיו לעיל ורוב הגאונים כתבו בל' זה פרי קטן שאין בו ס' הפרי נ"נ א"כ משמע דלא כמהר"ם שאמר אין לך פרי כו' א"כ אות' פאווי' דל' הכל אסור ואפי' נמצאו התולעים בגוף הגרעי' מ"מ אסורים חדא שמא במחובר באו ואז אפי' לא פי' אסור או שמא פי' לגג הגרעין וחזרו כיון דאיכא ספיקא דאורייתא וראוי לחוש ואפי' לא נמצאו התולעים בתוכם מ"מ יש לחוש שמא נשארו בנמוח הפרי בתבשיל וראוי לומר זה כיון דמבחוץ היו נראין יפה א"כ לא יצאו לחוץ ונשארי' בפרי לכן ראוי לבדוק הגרעינין ולתנם בכלי גדול מלא מים אם אותן הנקובים שצפי' למעל' יהיו לפי ראות העין יותר מחלק ס' הרבה והרב' א"כ הכל אסור ואם נראה לעינים שכמעט מגיע לחלק ס' אז בטל הוא בס' ואפי' הוא רב יותר קצת מחלק ס' תלינן להיתירא מחמת המים שנתן לתוכו עם הדבש שג"כ מועיל ובטל ומ"מ להורות לאחרים לעניי' שעושין להרויח לחם חקם ראוי לחוס עליהן שלא להחמיר ולהצריך להם בדיקה אם יש ס' כנגד המותלעים אלא לשער בקרוב מאחר שרש"י ור"ת וריב"א פסקו דלית הלכתא כשמואל דאפי' במחובר אינן אסורין א"ל במנוקבים לחוץ והא כיון דמבחוץ מסתמא היו נראי' יפה א"כ אפי' בודאי יש שם תולעים כולם כשרים ועוד שמא כל א' וא' בטל כאשר כ' מהר"ם וכן נמצא בתשו' הרא"ש ז"ל ולא נמצא שום חילוק בין גדול ובין קטן ואומר רבו דעות המותרים אע"ג דלא כהלכתא מ"מ כדי הם לסמוך עליהם בזה שלא לצמצם בשיעור בפרט בשעת הדחק אבל אם בא לפנינו הגרעין שנראה ריעותא בהן בהרבה מהן ורחוק משיעור ס' קשה להתירם אפי' בהפסד מרובה כי ג"כ יכולי' למוכרן במעט מעט לגוים ע"כ התשו' אשר כת' בימי חורפי ודין קמח שהתליע נכתוב ב"ה לקמן בס"פ

קד דין תולעים הנמצאים בבהמה ל"ש במעי' ל"ש בין עור לבשר כולן אסורין וכן תולעים שבמעי הדגים אסורין אבל אם באו מגוף הדגים תולעים לבנים אפי' יוצאים מגופן וחוזרין מותרין ובשר שהתליע אחד שחיטה וכן גבינה המותלע מותרים התולעים אפילו פירשו ומ"מ בבשר אין ראוי לאכול משום בל תשקצו

תו מסקי' אמר רב שימי בריה דרב אידי קוקימני שרי מ"ט מיניה גבלא א"ר אשי פשיטא דאי מעלמא קא אתו לשתכחו בית הרעי והלכת' קוקימני אסירי מ"ט מינם ניים ועיילי ליה באוסי' תולעים דדני דבישרא אסירן דכוורי שריין א"ל רבינא לאימי' איבלע לי ואנא איכול א"ל רב אחא וכו' מ"ש מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדדנים שבבהמה א"ל הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דאישתרי והני מדלא קא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימא אבל דגים באסיפה בעלמא מישתרי והני כי קא גבלן בהיתיר' קא גבלן וכתב התו' קוקימני אסירן פ"ה תולעים שבכבד ושבריאה וקשי' לר"ת דלאידך לישנא דשרינן תקשי ליה אברייתא דבסמוך דואת נבלתם תשקצו לרבות דדנים שבבהמה אע"ג דמינה קא גדיל אלא אר"ת דבדגים איירי הכא והא דאמר כי ניים עיילי ליה באוסיא אשכחן בדגים כה"ג בפ"ה את הספינה אמר רבב"ח חזינ' ההוא כוורא דיתיב ועיילא ליה טונא פי' שרץ באוסייא ע"כ וכ"כ הרא"ש והנה דעת הא"ז דלא אסרינן גבי דגים אלא כשנמצאו בחוטמה או במעיה אבל אם לא נמצאו בחוטמו או בבני מעיים ברור לן דלא אתי מעלמא אלא גדל מאף הדג ושרי וכ"ד הטור שכ' וז"ל כל תולעים הנמצאים בבהמה ל"ש במעיה ול"ש בין עור לבשר כולן אסורין והנמצאים בדגים במעיהם אסורין בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרין ע"כ אבל בעל שערים כ' להחמיר וז"ל והלכתא קוקימני אסירי ופי' ר"ת דתולעים שבדגים דעיילי ליה באוני כי ניים ע"כ והלכך קי"ל דכולהו אסירי בין תולעים הנמצאים בחתיכת בשר בין תולעים הנמצאים בחתיכת דג וכ"ש בבני מעיי' דאיכא למימ' דמעלמא אתו ע"כ ומ"מ נר' דלא אסרינן אלא היכא דאיכא להסתפק דמעלמא אתו ובא לבני מעיים ואח"כ נפל מן בני מעיים לחתיכה בשעת קריעת הדג אבל היכא שידוע שלא בא מן בני מעיי' כגון שגדלו בין עור לבשר או כה"ג שרי וכ"כ מהרא"י בשערים שלו הכי נהוג כדברי הא"ז והטור שהתולעי' הנמצאים בדג בין עור לבשר דשרי ומ"ה נהגו שלא להקפיד לאכול דגים שיצאו מגופן תולעים לבנים ורגילים לצאת מקצת ולחזו' ואנו קורין אותן שויבר"ן ולפעמי' רגילין להשליכן אפשר משום דמאוסין אבל כשיוצאין מגופן וחוזרין אין מקפידין דניכר וידוע הוא דמגוף הדגים קא אתו והיינו רביתייהו לצאת מקצת ולחזור ע"כ וכת' הרא"ש וז"ל דוקא הני דמחיים אסירי אבל תולעים מתים הנמצאים בקערה שנפלו מן הבשר אין לאוסרן ולומר שמא פירשו מחיים חוץ לחתיכה דמסתמא אותה שפירשו מחיים נפלו כשהדיחו הבשר ואילו נשארו בבשר ועתה יצאו כ"כ ר"ב במ"ת וראוי היה לחוש כששם בשר במים צוננים בקדרה אולי פירשו לדופני הקדירה ולאו היינו רביתייהו ונהגו להתיר ע"כ ונ"ל מה שנהגו היתר היינו משום שסמכו אדברי ראבי"ה וז"ל ותולעים שבגבינה כ' ראב"ן דאסורין וראבי"ה בשם ר"י כ' דמותרין אפי' פירשו לגמרי ור"ש כתרונא נמי מתיר שבדגים אפי' אם פירשו לגג הדג וכן בבשר המתליע מחמת חום ואפי' פירשו לגג החתיכה וכן שבגבינה דהיינו רביתייהו ולא דמיא לפירש לגג התמרה דאינו דרכו להיות אלא בגרעינין וראבי"ה מתיר אפי' פירשו לגמרי ע"כ לש' הא"ז וסברא ישרה דלא שייך לומר שרץ השורץ כ"א בפירות שבאו מגידול הארץ או מענייני שתייה שדומה לשרץ המי' אבל מה שבא במאכלות מרוב שומנו או מסרחו אין שם שרץ הארץ ולא שרץ המים עליו כלל ומהרא"י כתב בשערים שלו וז"ל כ' בא"ז וראבי"ה מתיר בדגים ובבשר המותלע אפי' פירש לגמרי רבים נוהגים היתר בתולעים של גבינה לאוכלן בהדיא אף ע"פ שקופצי' בקערה הנה והנה ע"כ ומ"מ דוקא בגבינה שבאי' משומן ואינו מכח סירחון משא"כ בבשר דאסור לאוכלו אפי' דעתו יפה מ"מ אסור משום בל תשקצו

קה דין תולעים קטנים הנמצאים בשומן יש להסיר מה שהוא רואה ומותר ונמלים שנפלו לתוך הדבש יחמם הדבש עד שיהא ניתך ויסננו ומותר

פסק מצאתי בליקוטים וז"ל שאלתי למהר"ש על מה שמצאתי תולעים קטנים בשומן של אווזות שלי וא"ל להסיר ממנו מה שהייתי רואה ואח"כ לחממו אצל האש להסתפק ממנו ולעשות ממנו כל מה שארצה עוד שאלתי אותו על שומן של כבשים שלי שהיו רוצים לעשות ממנו נרות קנדולא ונמצא בה תולעים אם היה לחוש לאסור הכלים שבשלו בהן השומן מחמת התולעים וא"ל שאין חששא בדבר מידי דהוה אתולעים קטנים הנמצאים ע"ג בשר ואין חוששין לאסור הבשר כשמדיחין הבשר ומבשלין אותו הכא לא גרע ע"כ' פי' ולא חיישינן שמא פירש לדופני הקדירה אלא שאפי' פי' אין זה נקרא שרץ השורץ כדפרי' לעיל ומה שצוה בהוראה קמיית' להסי' מן השומן אווזא כל מה שהיה רואה לאו משום חשש איסור תולעים אלא משום איסור בל תשקצו כדפרי' ומ"ש שבשר ודגים וכל הדומה להן אין בהם איסור שרץ השורץ מ"מ דבש נ"ל דשייך בהו שפיר שרץ השורץ כשפי' דהא דבש מי פירות הוא לענין איסור חמץ ומצה כמ"ש הס"ת והסמ"ג בהל' חמץ וא"כ יש ביניהם איסור תולעים ממש כשפירש ומ"ה כ' בא"ח מעשה שנפלו נמלים בכלי הדבש והורה שיחמם הדבש עד שיה' ניתך ויסננו וישארו הנמלים למעלה ואין כאן משום מבטל איסור שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש ע"כ

קו דין בהמה שיש לה ג' רגלים הראשונים או שאין לה אלא אחת כשרה אבל אם נבראת חסרת רגל מרגליה האחרונים או שיש לה ג' רגלים האחרונים טריפה והוא שיהיה יתר זה מארכובה ולמעלה וגם צריך שיהא נוגעת בארץ והולך עליה אז הוא טריפה אבל אם אינו נוגע לארץ או שהאחד עומד במקומו והאחד שלא במקומו או שהוא מן הארכובה ולמטה כשרה

תנן התם בעלת ה' רגלים או שאין לה אלא ג' ה"ז בעל מום אמר ר"ה ל"ש אלא חסר ויתר ביד פי' שני רגלים הראשונים אבל ברגל טריפה נמי הואי מ"ט כל יתר כנטול דמי פירש"י יתר אחת כחסר אחת והוי כבעלת רגל א' וטריפ' דהוי כשמוטת ירך בבהמה וכ' הרא"ש וכ' בה"ג שאם נמצאו ב' כבדות טריפה ב' טחלי' כשרה והרמב"ן ז"ל כת' דלא אמרינן יתר אח' אלא כאילו נטל היתר בידי אדם ממקומו וכל שאילו נטל בעיקר האבר טריפה השתא נמי טריפה ואם היתה רגל למטה מצומת הגידין כשרה ופירש"י ז"ל עיקר ע"כ וכבר כ' כ"ז בסי' י"ח מ"כ בקאר"ו שאם נבראת חסרת רגל דכשרה לדברי הרמב"ם ולדברי הרשב"א דינה כאילו ניטל ולא דיבר נכונה שהרי הרמב"ם כת' להדיא בספרו דטריפה וגם לפי הכלל של הרמב"ם שכ' בפ"ח מה"ש כל אבר שנאמר בו חסר טריפה אפי' נחסר כך מתחיל' ברייתו וה"נ אמרי' ברגל שחסר ויתר דטריפ' הואי ומהרא"י הביאו בת"ה בסי' קע"ז והא דאמרי' גבי רגל יתר כנטול דמי היינו שעומד היתר במקום שאם ינטל שם הרגל הואי טריפה לאפוקי למטה מארכובה שאין פוסל שם יתרת כלל שהרי לשם בין ניטל בין נחתך כשר' וכ"כ כל המחברים והטור כ' והוא שיהי' זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה ולכ"מ שהוא מחוב' שם בין במקום צומת הגידין או למט' וכו' ויש שתמהו עליו הלא למטה מצומת הגידין הוא בעצם התחתון שהרי הצומת הגידין בעצם האמצעי בתחתיתו סמוך לארכובא הנמכר עם הראש ושם אמרי' בכ"מ שיחתך שם כשרה כאשר כ' הטור בעצמו וצ"ל עיקר דין צומת הגידין מגיעים עד ארכובה עצמה וא"כ למטה מצומת הגידין היא ארכובה עצמה דפסקי' שם אם נחתך טריפה כמ"ש הרא"ש לקמן בפ' כ"ה וא"כ ממילא ביתרת כשתהיה בארכובה עצמה שטריפה ועיין לקמן בפ'