ים של שלמה על חולין ז

וגם יש קצבה ושכר אל הרב במה שנותן לו אח"כ רשות לשחוט מנהג רע הוא בעיני כי נראה כאילו נוטל שכר על עדותיו שמעיד עליו וא"כ עדותו בטלה ומחמת זה באו כמה קלקולי' שנותנים רשות והסכמה לשחוט מחמת שכר פרנסתם וקצבתם אפי' אינו ראוי לכך לכן כל ירא שמים יתרחק מן הכיעור והדומה לו ולא יהנה מהן לא מן המעות ולא מן התרנגולים אלא יהנה לעניים ולהקדש

ו דין דשחיטת עכו"ם נבלה הי' אפי' ישראל עע"ג ואפי' גר ותושב ואפי' עכו"ם קטן. ומומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק לו סכין ונותן לו מותר אפי' שחט בינו לבין עצמו ואפי' לא אכל ממנו והוא דידעי' ביה בודאי שיודע ה"ש אבל אי לא ידעי אפי' בדיעבד שחיטתו פסול' ואם לא בדקו לו סכין אפי' אחרים עע"ג אסור אפי' בדיעבד ואם הסכין בעין בודקין אותו ואם נמצאת יפה מותרת השחיט' בדיעבד אבל לכתחילה אסור ליתן לו לשחוט ע"מ לבדוק הסכין אחר השחיט' ואם נאבד הסכין אחר השחיטה שחיטתו אסורה ובארנו שאם לא בדקו לו סכין מתחילה ושחט ושעה או שתי' אחר השחיט' הראה סכין ואמר שבזה הסכין שחט ואותה הסכין נמצא יפה יש להחמיר שמא לא בזה הסכין שחט אלא אח"כ נזדמנ' לו ואם בדקו סכין מתחילה א"צ לבדוק לו אחר השחיטה ואפי' שחט ק' בהמות וכן בדיקת סימנים א"צ לבדוק אחריו ותלינן בודאי בעצמו בדק וכל שלא בדקו לו סכין אפי' נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן וביארנו דמומר לעביר' אח' שאינה שחיטה לא הוי מומר לשאר עבירות ומותר לשחוט כשיבדוק לו ישראל סכין חוץ ממומר לחלל שבת בפרהסיא או לע"א דאז הוי כעכו"ם גמור אפי' לא עבר רק פעם אחד ולא עשה תשובה. ומי שחזר לסורו מחמת יראה וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגוהו שחיטתו כשרה כישראל גמור וכן שחיטת המסור כשרה: והאנוסה אשר נשארו בארצות ההמרה ולא מלטו צריך החכם לחקור עליהם אם נהגו דת ישראל בינם לבין עצמם ושלא היה להם להמלט במקום ישראל בלי פחד ואז הם כישראל ושחיטתו כשרה: ציבור שעשו חרם שלא ישחוט זולת השוחט קבוע ועבר אחד ושחט שחיטתו פסולה וביארנו דמי שחשוד על שתיית סתם יינם כמו בדורות הללו מותר להאמין לו על יין נסך כשנשבע עליו רק שיפרטו לו השבועה היטב ושחיטת כותי דינו כעכו"ם וצדוקי אם אחרים עומדים ע"ג שחיטתו כשרה. ואם הוא מומחה אפי' ביוצא ונכנס סגי אבל שחט בינו לבין עצמו אפי' אכל כזית בשר אסורה

מתניתין שחיטת עכו"ם נבלה אפי' אחרים עע"ג פי' אפי' עכו"ם שאינו ע"א כגון גר תושב ואפי' עכו"ם קטן אפ"ה שחיטתו נבלה. פי' משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו אבל ממה שאמרה התורה וקרא לך ואכלת מזבחו ליכא למילף דהתם איירי אפי' בשחיטת ישראל מ"מ מאחר שאתה הולך לבתי החנות שלהם מעלה עליך הכתוב כאילו אכלת מזבחו כדאית' בע"ז ואמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודקין לו סכין ונותני' לו ומותר לאכול משחיטתו דלא שביק היתיר' ואכיל איסורא ואפי' שחט בינו לבין עצמו ואפי' לא אכל ממנו מ"מ חייש לפני עור וגו' וכת' הרשב"א דאפי' אם אינן יודעים אם יודע ה"ש מותר אבל המרדכי בשם ר"י כתב דאסור אפי' בדיעבד אם לא דידעינן בודאי שיודע כו' וכ"כ הר"ן ואפי' בדיעבד אסור. ואם הסכין בעין אז בודקים הסכין ואם נמצאת יפה מותרת השחיטה. וכתב הרשב"א בחידושיו היכא דשחט בינו לבין עצמו ולא בדקו לסכיניה אם ישנו לסכין בודקים אותו ואם נמצאת יפה מותרת השחיטה ואם נאבד הסכין אסור לאכול דמטרח לא טרח ושמא סכין פגומה היתה. אלא שיש לדקדק היכא דנמצא סכינו יפה אם צריכים לדעת בבירור שבסכין זה שנמצא בידו עכשיו שחט אם לאו וזה ודאי הוא שאם באנו בגמר שחיטה או שהיו לפניו ב"ג בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך כיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו מימר אמרי בודאי בסכין זו שחט האחרות אבל אם כבר יש שעה שגמר לשחוט ואנו שואלין במה שחט והראה לנו סכינו ונמצא יפה לא נסמוך עליו כי שמא בסכין פגומה שחט ואח"כ נזדמנה לו זו שהיה בדוקה או דילמא חזקה דמעיקרא נמי בידו היה ואולי יש להכריע בלשו' זה כו' אלא שיש להחמיר בדבר עכ"ל ומ"מ לכתחיל' אין ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו דחיישינן שמא לא יבדוק אחריו ויאכל איסור' כדאמר רב אשי להדיא דדוקא בדיעבד שרי לבדוק אחריו אבל לא לכתחילה ומומר לאכול נבילות לתיאבון פסק רשב"א אפי' נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן שהרי הוא חשוד על השבועה לגבי אותו דבר מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני כתב בה"ע דאם בדק סכין קודם ונתנו א"צ לבדוק אחר השחיטה וכן יראה להדיא מדברי הרשב"א וכתב דאפי' שחט ק' בהמות בבדיקה ראשונה די לו:

וכן הדין לענין בדיקת סימנים שלאחר שחיטה שכל השוחט כראוי הוא שוחט ובודק בסימנים כו' ור"י בשם הגאונים כתב שלכתחילה צריך לבודקו גם אחר השחיטה ע"כ אבל מפשיט' דברי הפוסקי' לא משמע הכי כתב הרשב"א שחט בינו לבין עצמו ולא ידענו באיזה סכין שחט ויש עמו סכין יפה ושאינו יפה ואו' שביפה שחט נאמן ואפי' אם נמצא בשר שחוטה בידו אם יש טבחים מקולין ישראל נאמן לומר מן השחוטה לקחתי ואפי' אם יש בידו עוף שחוט שאינו נמכר במקולין אם יש אנשים מומחים עמו במדינה נאמן לומר ישראל מומחה שחט לי שאינו מניח היתר ואוכל איסור:

ומומר לעבירה אחרת שאינו שחיטה מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה:

ומ"מ בדיקת סכין בעי. כ"פ הרמב"ם ועיקר חוץ ממומר לאלילים או לחלל שבתות בפרהסי' דהוי מומר לכל התור' כולה ודינו כעכו"ם ומומר להכעיס פסק ר"י דדינו כעכו"ם ועיקר אפי' לא עבר רק פעם א' ולא עשה תשובה אז מכאן והלא' חשבינן ליה כעכו"ם כתב הרשב"א בתשובה מי שחזר לסורו מכח יראה וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגוהו ישראל גמור הוא ושחיטתו מותרת כו' עד וכן מסור אע"ג דתנן פ' השולח שאינו כשר לכתוב תפילין ומזוזות אפ"ה שחיטתו כשרה כו' עכ"ל:

כתב הר"יבש האנוסים אשר נשארו בארצות ההמרה כמה זמן ולא יצאו להמלט על נפשם כאשר עשו רבים כבר לא יצאו מחזקת כשרות וצריכים חקירת חכם שיחקור אם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם ושאין בידם להמלט אל מקום שיוכל לעבוד ה' בלי פחד זה ואם הם בגדר זה ה"ה כישראלים גמורים וסומכין על שחיטתן כו' עכ"ל וכתבו האחרונים דה"ה מי שעבר על חרמת הציבור שעשו חרם שלא ישחוט אלא טבח הידוע ועבר ושחט ששחיטתו אסורה דדמי לחשוד לאותו דבר עד שיקבל תשובה:

ומ"מ נראה מי שהוא חשוד על הנסך יכול להעיד על היין כשנשבע עליו דאינו מושבע ועומד לפי שמקיל בסתם יינן שהוא מדרבנן:

בפרט האידנא בעו"ה שנפרץ גדר ישראל בכמה מקומות בסתם יינן ביודעים ואינן יודעי' עד שנעשה בעיני ההמון כהיתר:

והמונע מלשתותו יחשבו ליוהר' או לשטותו ומ"ה לא אמרינן דחשוד לשבוע' וכן הוריתי הלכה למעש' רק שיאיימו עליו היטב ויפרטו לו השבועה היטב שלא ימצא עילה ותרמית ושחיטת כותי האידנ' עשאו כעכו"ם גמורים ושחיט' צדוקי אם אחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ואם הוא מומחה נראה אפי' בישראל יוצא ונכנס סגי אבל שחט בינו לבין עצמו אפי' אכל כזית בשר ממנה אין סומכין עליו דכל מצוה שאין הלכותיה כתובות בתורה אפי' החזיקו בה לא סמכינן עליהם כ"כ הרשב"א בת"ה

ז דין ישראל ועכו"ם ששוחטים באחיזתן בסכין אחד שחיטתן כשרה: ודין קצב שנשבע כמה פעמים שלא לצחק ועבר אפ"ה נאמן למכור בשר ואם נחשד ששם ידו דרך הושט לנתק הסירכות קודם שיבדוק הבודק פסול הוא עד שילבש שחורים ויתכסה ש שחורים כו'

פסק כתב הא"ז ישראל ועכו"ם שהיו אוחזין בסכין אחד ושוחטים שחיטתן כשירה וכן הוא להדיא בתוספת ריש פ"ק דחולין ואף שהרשב"א כתב בת"ה שחיטתן פסולה ודייק ממתני' דבפ"ב לקמן שנים ששוחטין בסכין אחד א' לשם הרים ואחד לשם דבר כשר שחיטת' פסולה וה"ה בה"ג שהאחד הוא ישראל והשני עכו"ם דפסולה אומר אני דלא דמיא דהתם מחשבת השוחט פסולה. אבל הכא בסתם עכו"ם או מומר לא אמרינן שחשבו לדבר אחד אלא שהם לאו בני שחיטה נינהו וא"כ כשיש א' בר שחיטה זולתו דיו בזה וכשר ותדע שהרי לקמן בפ"ב מוקי מתני' דשנים ששוחטין בסכין אחד א' לשם הרים כו' דאיירי בישראל מומר וסתם מומר קאמר משמע אפי' מומר גמור ואפ"ה אי לאו דהוה שחיט לשם הרים הוי שחיטתן כשרה מאחר שהשני הוא בר שחיטה. אף שהתוס' בפירקי' גבי השוחט בשבת כו' כתבו דמהא דייקי דמומר בפעם א' לא הוי מומר לפסול השחיטה אי לא שחיט לשם הרים כו' לא נ"ל כלל חדא דסתם מומר קאמר אפי' מומר מזמן ארוך ואף התוספו' מוכרחים לדייק כך דאלת"ה נוקי במומר לדבר א' חוץ מע"א וחילול שבת דשחיטתה כשרה לכ"ע אי לא שחיט לשם הרים ומנ"ל להביא ראייה מהך סוגיא דיש לחלק בין מומר בחדא זימנא לשאר מומר אלא מדקאמר סתמ' ישראל מומר משמע מומר ממש היה נמי דנידוק מיניה דסתם מומר משמע מומר גמור בשכבר ועו' גופא דמילתא פריכ' בעיני לחלק בין מומר בחדא זימנא למומר בשכבר מאחר שהמיר דינו כעכו"ם בכל מילי אפי' בחדא זימנא כל זמן שלא חזר בתשובה. ואינו דומה לשוחט בשב' דשחיטתו כשרה אפילו במזיד דשאני התם דקמי השחיט' לא הוי מומר אלא שעת' נעשה מומר ואי שחיט זימנא אחריתי שחיטתו פסולה וא"כ מתניתין דלקמן דשנים ששוחטין בסכין אחד כו' דמוקי לה בישראל מומר ומשמע דאי לא שחט לשם הרים דכשרה היינו משום דנעשית שחיטה ע"י שניהם דכשרה כדברי התוספתא ועיקר ואפשר שהרשב"א לא ראה התוספתא גם מהרי"ה כתב במומר לנסך יין או לחלל שבת פעמים ושלש אסו' לאכול משחיטתו מיהו אותה שחיטה שנעשה בה מומר אינה אסורה ומה שישחוט אח"כ אין ראייה ברורה להתיר