ים של שלמה על חולין ה

א דין דנשים האידנא אין שוחטות כלל. אפילו מומחות וידועות ועוד בארנו דאין להחזיק לנער להיות שוחט עד שיהא בן י"ח שנה א"ל שהוא מומחה ומלומד וזהיר ביראת השם

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. חוץ מחרש שוטה וקטן. שמא יקלקלו בשחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. כתבו בעלי התו' וכל השותין מימיהן דאף נשים במשמע והוכיחו בראיו' מפ' כל הפסולים דאף לכתחילה שוחטות ולא כאותו חכם שכתב בהל' א"י שלא ישחטו מפני שדעתן קלות כי הרבה חומרות כתב שלא כדין ולא נהגו כן וכ"פ הרמב"ם אכן הכל בו כתב והר"י כתב שנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטות לאחרים עכ"ל. וכתב החכם לב"י ודבר תימא הוא מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרי' דכ"כ צריך הכשר לזה כמו לזה. ומ"ש ר"י לעצמן היינו לומר שהן לבדן שוחטות וא"צ שיעמוד אחר על גבן ע"כ. ול"נ דלישנא לעצמן לא משמע הכי אלא שפשוטו דומיא דנשים מזמנות לעצמן והיינו טעמא משום שאין נאמנות לאחרים ומ"ש התו' בריש פסחי' ובפ' כיצד מעברין ומה שהנשים נאמנות על השחיטה ועל הניקור וכו' משמע שפשט להיתר אין פירושו שהן שוחטות אלא שנאמנות על השחיטה פי' לומר שהוא שחוט כראוי או מנוקר וכן פירו' נאמנות על בדיקת חמץ דהתם דמאן דס"ל כדברי הירושלמי שהן עצלניות ואין בודקות יפה א"כ אין נאמנות לומ' שהן בדקו יפה אלא שמעידות שכבר הוא בדוק ועיי' בריש פסחים אבל לא כוונות התו' לומר בפשיטות שהן נאמנו' על השחיטה. כי ידוע שדעתן קלות ומפני אימת בעליהן אפי' אם יקלקלו בשחיטה יעלימו הדבר. גם אפשר בימיהם לא היה כ"כ טור' בשחיט' כי השהייות לא נפסלו אלא בשיעור וכמה חומרות אשר נהגו להטריח בימינו מה שלא היה בימים קדמוני' ומתוך זה נתרבה הבהלה והחרד' ואיכ' חשש עילוף ביותר והתו' כותבי' בעצמן כל מידי דאית ביה טירחא אם הוא במילי דאורייתא אינן מהימנו' ויש לי סעד מדברי הא"ז שהקשה אפי' אשאר שוחטי' היאך אדם נאמן ביחידי היכא שלא אכל ממנו והלא הבהמ' בחזקת איסו' עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ותיר' ר' ברוך משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וז"א בסתם נשים אלא בפרטי וידועו' ומ"ה לא הפליגו עתה בנשים וכולן אינן שוחטו' לאחרי' ואף לדברי ר"א ממיץ (שכתב דעד א' אינו נאמן באסורין היכ' דאתחזק איסור' היינו דוקא באנשי' פוחזי' וריקים דומי' דשנים שהאמינ' התורה כמו שהן אבל בעד מהימן ומוחזק לכשרו' מהימן אפי' אשה כדאמרי' בפ' בא סי' ר"א מסר לאשתו ר' ישמעאל מסר לאמו ור' יהודה ור"ש ל"פ עליה ולא אמרו אלא בשאר נשים שהן מן הרוב ולא באמו של ר' ישמעאל כו' ק"ו האידנא שהדורות נתקלקלו שאין לסמוך אסתם נשים בפר' מילתא דאית ביה חששא דקלקולא כמ"ש ומ"ה היה נזהר בעל הס"מ בדבריו שכתב בהל' בדיקת חמץ ומה שהנשים נאמני' על הניקור ועל המליחה ולא כתב על השחיטה כמ"ש התוספת משום שאין נכון כ"כ להאמינן. ומ"ה נהגו האידנא בכל ישראל שהנשים אין שוחטות כלל ולפ"ז ראיתי בימי חורפי שבעלי הוראו' נהגו שלא להחזיק לנער לשחוט בסתם עד שיהא בן י"ח שנה ובר ישוב הדעת וחומר' זו ע"פ הלכות א"י ויש להם סמך ממסכת שבת סוף במה בהמה גבי יאשיהו המלך כל דין שדן מבן ח' עד י"ח החזיר להן כו' והטור הביאו בח"ה (סי"א) מאחר דצריך ישוב הדעת ויראת השם בשחיטה ובפרט האידנא דנהגו כמה חומרו' בשחיטה כדפרישי' ראוי לדמו' לנדון ומ"מ הכל לפי מה שהוא הנער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת השם רגילי' אף בעלי הוראה להרשות אותו ולהחזיקו במומחה על הסתם אני אומר. ואם הוא בור וטפש אין ראוי להחזיקו עד שיבוא לכלל שנותיו דהיינו י"ח שנה ואף קדמונינו חלקו בפעוטות כבר תמניא כבר עשרה לפי חריפיתיה

ב דין דאין הנשים נאמנות בברירת דגים קטנים כשנמצאות ביניהם טריפות שהם קצת בדומה וגם אין נאמנות על ניקור האחוריי' רק על ניקור הפנים. ובארנו עוד דכל ירא שמים לא יאכל בשר המנוקר עד שרואה אחריו מנקר אחר

פסק נשאלתי אם הנשים נאמנות בברירת דגים קטנים כשנמצאות ביניהם טריפות שהן קצת בדומה

והשבתי כבר כתבנו בפ"ק דכתובות סי' נ"ו שאינן נאמנות וכן הורה חכם וזקן אחד מהר"א מפראג ז"ל דאין הנשים נאמנות במידי דאית ביה טירחא מפני שהן עצלניות ובברירה ההוא יש טורח ועיון גדול ואף שלפי דברי הסמ"ג משמ' להדי' דנאמנו' שכתב בבדיקת חמץ וז"ל ואף שנשים נאמנות בניקור ומליחה היינו בדבר שיודעות הנשים שיש ודאי איסור אבל על בדיקת חמץ סוברות שאין חמץ בחורין ובסדקים ונמנעות לבדוק מפני עצלותם ומ"ה לא היו נאמנות אי לא דבדיקת חמץ מדרבנן כו' ע"כ וא"כ הכא דידעי שתי ביניהם טריפות בודאי נאמנות מ"מ איכ' למימר דשמא כשמצאו כבר כמה דגים ביניה' או כשבדקו הרוב ולא מצאו סברי באומד דעת דשוב לא ימצא ולא בדקו עוד מפני עצלותם. ועוד התו' לא כתבו הכי אלא תולין הכל בטירח' דכל מידי דאית ביה טירח' לא מהימני בדאוריית' כדאית' בירושלמי ואפשר אף הסמ"ג לא בא להקל ולומר היכא דידעי שיש בו איסור נאמנו' אפי' במידי דאית ביה טירח' אלא להחמיר בא אפי' במידי דלית ביה טירחא כולי האי אפ"ה אינן נאמנות במידי דלא ידעי ביה איסורא מפני עצלותם. אחרי כותבי תשובה זו מצא' בהגהו' ס"א שכ"כ הר"ח שאין להניח לנשי' לבדוק דגים קטנים דדוק' על חמץ נאמנות לפי שבדיקות חמץ דרבנן כו' וכן קבלתי שאין הנשים נאמנות על ניקור האחוריים כי אין לך מילתא דטריחא יותר ממנו ומפני עצלות' לא יפשפשו כ"כ ולא ינקרו כפי הצורך ומ"ש המחברי' שהנשים נאמנות בניקור בסתם ניקור קאמר דהיינו הפנים אבל לא האחוריים שצריכות ניקור היטב ואומנות רבה. ואומר אני דאף א"ת שהתו' היו מדברים בניקור אחוריים היינו שנאמנות לומר שהוא מנוקר ולא שמנקרות הן בעצמן כדפריש' לעיל ועוד אפשר לומר ולחלק בימי הקדמונים שלא החמירו כ"כ בניקור' כמו עתה כי מדין התלמו' אין הניקור קשה כ"כ רק שהוסיפו עליו אחרי כן כמו שהחמיר בה"ע בסדר הניקור ובארץ אשכנז החמירו יותר ויותר בענין חטיטת הקנוקנות. וקליפת הבשר מהחלב וכמה ורידים מדם:

ואף שהרוב החומרות מדרבנן. ובדרבנן הימנוהו לנשי' מ"מ הכא לא ידעי מה הוא מדרבנן ומה הוא מדאורייתא ומה הוא משום חלב ומה הוא משום דם. או מהו גיד הנשה או קנוקנות כאשר ראיתי בהרבה מנקרים שאין יודעים. וא"כ מפני עצלותם לא ינקרו היטב. ולפעמים ימצא אחריה' כשעור חלב כאשר הוא נמצא בעו"ה עתה ברוב המנקרי' כשרבתה עליהם מלאכ' הניקור כגון בעת החורף והבציר שימצא אחריהם חלב וקנוקנות ודברי' כאלה ק"ו בנשים שאין לסמוך עליהם ואף בסת' מנקר אין ראוי לסמוך עליהם לבעל נפש א"ל שמכיר בו שהוא איש ירא אלקים ובקי במלאכ' הניקור ומשום שלא לחלק בין המנקרים ושלא לבייש בר ישראל נהג החסיד מהר"ם מינץ שלא לאכול שום בשר המנוקר עד ששלח אחר מנק' אחר שרא' אחריו אם נשא' בו דבר שאינו מתוקן וסיפר דבר זה לכל המנקרי' שלא יתביישו זה מזה ולא יתקנאו איש באחיו ותיקון גדול הוא ביראת השם דבודאי השני מעיין אחריו היטב כדי שימצא עליו עילה כי כל אומן שונא כו' ומתוך זה הראשון נזהר וכן כולם ניהרי' מפחד זה כאשר אירע ע"י ועיין לקמן פרק גיד הנשה סימן י"ט

ג דין חש"ו אין מיסרים להם לכתחילה לשחוט כשאין אחרי' עומדים על גבם אפי' להאכיל לכלבים. וקטן שאינו יודע לאמן ידיו ואינו מומחה אפי' אחרים עע"ג אסור לאכול משחיטתו. ואם יודע לאמן ידיו אפי' אינו מומחה שחיטתו כשרה בד בדיעבד כשגדול עע"ג. ואם יודע לאמן ידיו וגם מומחה שיודע הלכות שחיטה מותר לשחוט אפי' לכתחילה כשגדול עע"ג אבל אם אין גדול עומד על גביו אפילו בדיעבד אסור וביארנו דקטן נקרא עד י"ג שנה ויום אחד

פיסקא שמא יקלקלו בשחיטתן קלקלו לא קתני זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחילה פירש"י אפי' אחרים רואים אותן וק' דמסיפא שמעינן לה דאמר וכולן ששחטו כו' שחיטתן כשרה דמשמע דוקא בדיעבד. ופי' ר"ת דאין מוסרין להם לכתחילה לשחוט אפי' להאכילו לכלבים דלמא אתי לאכול משחיטתן שיסברו שהם שוחטים לאכול לבני אדם ושחיטת' כשרה ומ"ה פטרינ' לקמן שחיטתן מכסוי הדם כי היכי דלא לימרו שחיטתן הוי שחיט' מעלי' וכ"כ הרא"ש אחריו ואומר אני שבודאי דברי ר"ת ישרים וכן משמע לישנא דאין מוסרין להם כו' דהיינו להם לבדם בלא אחרים רואין אותן ומ"מ צריכי' אנו לדקדק מה עלה על דעת רש"י שפי' דאיירי באחרים רואים אותו. וכי לא שמעינן להדיא מסיפא דדוקא בדיעבד שחיטתן כשרה ולא לכתחלה אלא בודאי לפירש"י צ"ל שבא להשמיע לנו שאין מוסרין להם לשחוט לכתחלה באחרים רואים אותן אפי' ביודעי' לאמן ידיהם ולא כמ"ש הרא"ש דקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו דמותר לשחוט לכתחילה כדאי' בסוף לולב הגזול קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ולשון מותר משמע דאף לכתחלה ואיני יודע מניין לו זה דדילמא דוקא אחר ששחט בדיעבד מותר וקצת משמע הלשון כן מדאמר גבי תפילין אביו לוקח לו תפילין וגבי שחיטה לא אמר אביו מוסר לו לשחוט או מוסרי' לו לשחוט אלא מותר לאכול כששחט כבר קאמר וא"ל שראייתו דאי בדיעבד קאמ' אמאי קאמר היודע לאמן את ידיו הלא אפי' שא"י לאמן את ידיו שחיטתו כשרה כשאחרי' רואים אותו דלמ' אה"נ אלא הא קמ"ל דאפי' יודע לאמן את ידיו אינו אלא מות' לאכול משחיטתו