ים של שלמה על חולין מ

דשני לעיל ר"י נמי מעיקרא טמויי מטמי לה כו' כיון דאגמרי' סמיך רשאי להתי' שפיר מה שאסר חבירו וכן תפס הרא"ש עיקר ור"י בעל התו' לא פי' כן אלא ס"ל דבעי נמי הא דרב דלא מיסר אסר' אבל אי אסר' אין חבירו רשאי להתיר בשום ענין אפי' אם סומך אקבלתו דסתמ' קתני בבריית' חכם שאוסר אין חבירו רשאי להתיר ולמה גבי סמפונות דכבדא דחד אוסר וחד שרי ואפשר דשניהם היו בב"ה ונשאל' השאלה לפניה' או לא ידע שאסר חבירו וכן נר' עיקר דהא לא משני אלא רבב"ח אגמרי' סמיך וכן המסקנ' בפסקי תו' ובפסקי מהר"ם ומ"מ כ' שם שאם חבירו התיר תחילה שיכול הוא לאסור אח"כ נרא' בעיניו בין (בשיקול) הדעת בין היכא שיש לו קבלה לאיסור ובמרדכי כת' וז"ל חבר שטמא אין חבירו רשאי לטהר דוקא מחמת חומר איסור ובקעה מצא וגדר בה גדר אבל בלא מעשה אפשר לחלוק עליו כדאיתא פ' אין מעמידין נפקי שיפורי דרב ואסר שיפורי דר"ה בר חנינא ושרי ע"כ וצריך אני להולמו דאינו ר"ל דוקא כשהאחד מחמיר משום בקעה כו' כה"ג אין לסתור דבריו אבל היכא דלא עביד משום חומרא שרי לחלוק עליו א"כ מאי פריך תלמו' הכא וכן בפ"ב דניד' והתניא חכם שאוסר כו' לישני דמיירי היכי דלא עביד משום חומרא ועוד אי הוה רב בא לאסור משום בקעה לא הוי אמרי ליה ר"כ ורב אסי לימדתנו רבינו כ' דהא משום חומר' עביד כך אלא ה"פ דוקא היכא שבא החכם לאסור משום חומר' איסור כי בקעה מצא אין לסתור דהא אף הוא דשרי אלא מפני חשש בקעה הוא דעבד אפי' לא בא עדיין המעשה לידו וכ"ש היכא שבא המעשה לידו דפשיטא אין להתיר מה שזה אוסר לאפוקי בלא מעשה ובלא בקעה אלא שחולקי' בסברת עצמן או בקבלת' יכולי' שפיר לחלוק ולהתי' מה שזה אוסר ומ"מ ראוי להחכם (לומר לשואל) חכם שכנגדי אוסר ואני מתיר כדי שידע שואל מה לעשות וכן משמע מדברי ר"ת כאשר כתב בספר הישר וכל מה שמזהירים שאל יתיר מה שחבירו אוסר היינו דוקא לחכם אבל לא לשואל וז"ל התוס' בס"פ כל היד והא דאמר בפ"ק דע"ז הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר י"ל דלא קפדינן אשואל אלא אחכם אבל השואל ישאל כל מה שירצה דמתוך כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טעה ויצא הדבר לאור מ"כ וכ"כ בפ' הגוזל קמא גבי וטימא את הטהור שיכול לשאול השואל לחכם אחר אולי יתיר לו אף שהראשון אוסרו וכן איתא בפיסקי התו' ופריך ס"ס היכי אכיל מיניה משום חשד' דתניא דן את הדין זיכה את הזכאי וחייב את החייב או אסר והתיר או עדים שהעידו כולן רשאי' ליקח והטע' דתרווייהו לא חשדי כו' כדאי' ביבמו' פ"ב סי' כ' ושם הארכתי ומשני ה"מ מידי דמיזבן בשומ' אבל הכא מתקלא מוכח פירש"י שהכל רואים שהוא שוקל ליטרא בדינר כמו לאחרי' ונותן המעות מיד משמע מפי' שאם אין נותן המעות מיד איכא חשדא אף היכא דליכא חילול השם כגון במקום שהדרך הוא שהטבח שואל הקפותיו ומסיק נמי כי הא דרבא שרי טריפתא וזבין מינה אמרה ליה בת רב חסדא אבא שרי בוכר' ע"י מום ולא זבין מיניה א"ל התם מזדבין בשומ' לפי שאין הבכור נמכר בחנות ובליטרא כשאר בשר משום ביזוי קדשי' הכא מתקלא מוכח מא"ל משום אומצא מעלייתא כל יומא נמי חולקים לי כבוד ומאומצא מעלייתא זבנו לי וכ' הא"ז וז"ל הלכך האידנא נמי כגון בעיר ווינא שמוכרין הבשר קוורט"א וחצי קוורטא היינו כמו מתקל ושרינן למיזבן מיניה לת"ח וליכא חשדא ואע"פ שהתיר ואפי' היכא שמוכרין בשומא שרי לטעום ממנו מעט כדי לברר הוראתו וקש' היאך החזנים לוקחים הטבחי"א הא איכא חשד (שמשום) הטבחייא הוא מתיר ע"כ ונראה דוקא כה"ג קוורט"א וחצי קוורט"א שחולקי' הטבחים בשוה וליכא חשדא אבל במקומות שמוכרין (באומד כמו) האידנא איכא חשדא לקנות משום אומצ' דליכא למי' כל יומא יהבו לי הכי שבורחים עכשיו ההמון מכיבוד חכמים ויותר חולקי' כבוד לעשירים ומ"ש דשרי לטעום ממנו מעט נרא' שאפי' מנהג יפה (הוא) וכמדומה שראיתי כך מבעלי הורא' ומה שתמה על החזנים כו' נראה בעיני דליכ' חשדא אלא לחכם שצריך להתיר במה שנפל בו ספיק' אבל דבר הפשוט היתירו ליכא חשד וא"כ ידוע שהחזנים שהם טבחים אינה מתירי' שום ספיקא כי מראים לחכם שבעירו ובזה ליכא למיחש לחשדא שיתירו הטרפות להדיא בעבור הטבחיי"א

ט דין מצוה על ת"ח כשנולד ספק טריפ' בבהמתו ויש בו פנים לאסור ולהתיר מצוה עליו שיטריף לעצמו ולא יחוס עליה ובארנו דכל ת"ח בפרט המרביץ תורה בישיבה מותר ליהנות משל ציבור א"ל שיש לו כבר הרבה מעות שיספיק לו אם ילוה בריבית לכותים אז אסור ליהנות מהקהל והקהל מחוייבים ליקח מעות של ת"ח להרויח בהם לת"ח

אמר ר"ח אי זהו ת"ח שמחזירים לו אבידה בטביעת עין זה הרואה טרפה לעצמו וא"רח איזהו שונא מתנות יחיה זה הרואה טרפה לעצמו דרש מר זוטרא משמיה דר"ח כל מ' שקורא ושונה ורואה טרפה לעצמו ושימש ת"ח עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך רב זביד אמר זוכה ונוחל ב' עולמות הע"הז והע"הב אשריך במ"הז וטוב לך לע"הב פירש"י רואה טרפה לעצמו כשנולד לו ספק טרפה בבהמתו ונר' בו טעם לאיסור וטעם להתי' ואינו חס עליה ואוסר' א"כ על שלו אינו חומד כ"ש שאינו חומד ממון של אחרים כת' הר"ן וז"ל אחרים פי' איזהו ת"ח זה הרואה טרפה לעצמו כלומר שהגיע לכלל שיודע לפרש איזו כשר' ואיזו טרפה וכדי לסמוך על עצמו וא"צ להראות לאחרים ומ"ה קאמר דעליו הכתוב אומ' יגיע כפיך כי תאכל ר"ל שהיגיע' לו בתורה גרמה לו שאינו מפסיד ממון על הספק ע"כ ולפי פשוטו הוא כפירש"י ר"א כי הוו משדרי לי' מבי נשיאה מידי לא שקיל וכי הוו מזמני ליה לא אזיל אמר לא קבעי מר דאחיה דכתיב ושונא מתנות יחיה ר"ז כי הוו משדכי ליה לא שקל וכי הוו מזמני ליה אזל אמר איתייקורי הוא דמיתייקרי בי והנה המחברים השמיטו הא דר"א והא דר"ז לפי שאין הכרע בדבר מאן דקפיד קפיד שהרי לא כת' בקרא ואוהב מתנות ימות אלא ר"ל שבטוח בה' ושונא מתנות ומשענתו על המקו' אל תאמר שהוא חייב ונאבד שהו' כמאבד עצמו לדעת אלא יחיה מפי ה' ובוטח בה' חסד יסובבנו מ"כ וז"ל מי שיודע שם הנכבד צריך שלא יהנה משל אחרים וק' מאלישע שנהנה וכי לא ידע השם ועוד (מסתמא) היה לו אף ר' זוז אלא ש"מ דוק' אסור ליהנות דרך צדקה אבל דורון דרך כבוד אפי' לעשי' דילמא שרי עכ"ל וכן בתשובת מהר"ם וכן בא"ז והג"א פ"ק דברכות ודומה לזה כ' בפרק מציאת האשה סי' י"א ואף שהזהיר הרמב"ם על ככה וכ' כל המשי' על לבו שיעסוק בתורה ולא יעסוק במלאכה ויתפרנס מהצדקה ה"ז חילל השם כו' ולאו דוקא צדקה קאמר שהרי אמר אח"כ לפי שאסור ליהנות מד"ת בע"הז כו' וכן הביאו הטור (בי"ד סי' רמ"ו) הרמב"ם אזל לטעמיה וכאשר כ' במסכת אבות וקרא תגר על הלומדים הגדולים שנהנים מן הבריות ועל ההספקות שנותנים לתלמידים ולרבנים והאריך שם ולא השגיחו בו חכמי התורה בדורו ואף הבאים אחריו ושמעתי שחכם א' נקרא הרשב"ץ הארי' בתשובתו לחלוק עליו ולסתור את דבריו והחזיק ידי הפירושים בראיות ברורות וכדאיתא בפ"ב דכתובות שהדיינים והמלמדים העוסקים במלאכת שמים היו נוטלי' שכר מתרומ' הלישכה וה"ה לדידן ואמת שאל"כ כבר היתה בטלה תורה מישראל כי א"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו כמו שהוא יגע בענייני הרפואות ועוד אני אומר מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים וצריך עתים קבועים מחולקים חציה לו וחציה לאחרים וא"א לו שילך מביתו כ"א לדבר מצוה עון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפי' יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה להרויח כדי לפרנס את ביתו בוזיבוזו לו באהבת התורה ולומדיה כי א"א שיבטל מלימודו אכן אם יש לו ממון כבר המספי' לו לחיו' את עצמו (ולהלוות) בריבית לכותים והדומה לו שאין ביטול תורה כלל אז עון בידו ליהנות משל ציבור אלא יגיע כפו יאכל ומה שמקבל מן הצבור יוצי' להוצאת ת"ת ואם מוסיף משלו מוסיפין גם מחוייבים הקהל ליקח מן החכם את מעותיו ולהרויח בהם וזהו שאמרו רבותי' המטיל מלאי לת"ח כו' וכל מ"ש בענין ת"ח בעבור תורת' ללמוד וללמד אבל בע"א לא יהנה כלל ויסבול חיי צער וכמ"ש בפ' הנשרפין סימן ט'

י דין גרגרת שניקבה נקבים דקים זה אצל זה כנפה אז מצטרפין כל הנקבים וכל השלם שבין הנקבים שאם יש בין הכל רובן טרפה ודוקא כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב אז מצטרף גם השלם ודין זה בנקבים שאין בדם חסרון אבל יש בהם חסרון מצטרפי לכאיסר ואם ניקבה כנפה בעוף יש לו שיעור אחד שחותך מקום המנוקב עם השלם שבין הנקבים ואם יש באותה חתיכה לכסות רוב של חלל הקנה טרפה ואם נפתחת כדלת שלא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד אז משערי' כדי שיכניס איסר לרחבו והוא שיעור גדול יותר מכאיסר ואם נסדקה לאורכה אפי' לא נשתייר אלא משהו למעלה ולמטה כשר והוא שיהיה השיעור במקום שחיטה

אמר ר"י נקבה הגרגר' כנפה כלומר שאם נקבה נקבים דקים כנקבי הנפה שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אז מצטרף כל הנקבים ומה שביניהם לרובא ודוקא נקבים שאין בהם חסרון אבל נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר וכאשר פי' הוא דעת רש"י והרא"ש והר"ן להדיא ולא כדעת הסמ"ק שכ' שדוקא הנקבים ולא מה שביניה' היכא דליכ' חסרון בעופא מאי רש"י פי' נקבים בחסרון בעוף דליכא בגרגרת דידיה כאיסר בכמה שיעורו מקפל פי' חותך למט' מן נקבים ע"נ בצידיהן עד שיוכל לקפל את הרצועה הנקובה ע"פ קנה ומניחו ע"פ הקנה אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב את רוב