ים של שלמה על חולין לט

לשחוט באמצע הצואר ולמטה עד מקום שישעיר הושט דקיימא פירצי ודמי לכרס ובקנה משפוי כובע עד כנפי הריא' התחתונה שהיא עליונה כשהיה תלויה ברגליה והוא כל אורך הצואר כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות כדרכה ובלבד שלא תאנוס למשוך צוארה יותר ממה שרגילין לעשות כשהיא רועה ובעוף עד גגו של זפק ולא גגו בכלל

מסקינן בסוגיא דתורבץ הושט שניקב במשהו טרפה כרבי וגם לאו מקום שחיטה הוא הלכך אם התחיל השחיטה כל שהוא בתורבץ וגמר' בושט פסולה וה"ה אם שחט הושט תחילה בבהמה ואחר ששחט רובו הגרים ושחט בתורבץ פסולה אף אם שחט אח"כ כל הקנה כהלכתו הי ניהו תורבץ הושט רב ביבי בר אביי אמר כל שחותכו ועומד במקומו זהו תורבץ הושט כל שחותכו וכויץ זהו ושט עצמו יונה אמר רבי זירא מבלעתא וכמה אמר רב אויא פחות משערתא ועדיף מחיטתא ויונה הוא שם חכם וכן נמצא בה"ג ובערוך וכן דעת רוב הפוסקים שהשמיטו דין זה רק שבשחיטת אשכנזים כתבו וביונה שאין להם תורבץ הושט כו' והוא מסמ"ק והבל הוא בעיני וכן יראה מפירש רש"י למעיין בו וכתב הרי"ף אחריו ואסיקנא למעלה דלא חזי לשחיטה בושט עד כמה אמר רב נחמן עד כדי תפיסת ידיו פירש רש"י ד' אצבעות והיינו בשור הגדול ובשאר בהמה חיה ועוף כל אחד לפי מה שהוא ובה"ג פירש כשיתפוס בשתי אצבעות והיינו רוחב אצבע וכן תפס הרי"ף דבריהם ואף התוספות כתבו שכל דבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם ר"ל בדיעבד אבל לכתחילה כתב הרשב"א ונכון לחוש ולהחמיר ככל הפירושים והר"ן כתב בשם הרא"ה שקבלה בידו מאחיו דשיעור ושט דעוף למעלה כנגדו בקנה משיפוי כובע ולמטה ונמצא כתוב בליקוטים שיש שכופין אוזן הבהמה ובמקום שיכלה האוזן שם שוחטין וכן עושין המומחין ולמטה עד כמה הוא מקום שחיטה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עד כדי שישעיר הושט פירש דקאי פירצי פירצי ודמי לכרסא ולפי שאין בקיאין בזה נכון לשחוט באמצע הצואר ובקנה ק"ל דמקום שחיטה משיפוי כובע ולמטה עד כנפי הריאה התחתונה שהיא עליונה כשמפשיטה הטבח ובלבד שלא יאנוס אותה אחר למשוך הקנה מחוץ לריאה וגם בעינן שלא תמשוך את צוארה באונס דהיינו אם יש מאכל בבור או במקום גבוה כי הוא בעיא דלא נפשטה ואזלינן לחומרא אלא כשהיא מושכת צוארה כדרכה ורועה זהו מקום שחיטה ומסיק תלמוד' ובעוף עד הזפק פירש עד גגו של זפק ולא גגו בכלל ונמצא כתוב שיש סימן להבחין אם שחט גגו של זפק או לא אם נראה עור לבן בידוע שנגע בו כי הזפק אין לו ב' עורות ותרנגולים שלנו קשה להבחין שכל הושט לבן הוא אלא עד מקו' שיתחיל הושט להרחיב הוא נגו של זפק ומדלא יהיב שעורא למטה בקנה בעוף משמע שכל הקנה כשר לשחיטה וכן למטה בושט באווזא שאין לה זפק אלא שנמצאו בשתיהן עד חלל הגוף וכן נמצאו בכל הלכות שחיטה

ז דין תורבץ הושט שנעקר רובו מן הלחי והמיעוט מחובר במקום א' כשר אבל אם המיעוט המחובר אינו במקום א' אלא כאן מעט וכאן מעט טריפה ואם נפרדה הקנה מן הושט ברוב ארכו טריפה וניטל לחי התחתון או העליון כשר והוא שיכולה לחיות ע"י המראה והלעטה ואם אינה יכולה לחיות ע"י המראה כו' טרפה ואם נחתך חרטום בעוף אם יכול להלעיטו ולהאכילו כשר

אמר ר"נ אמר שמואל תורבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר מתקיף לה ר"פ והא איכא עיקור סימני' לא תימא שניטל כולו אלא שניטל רובו ועיקור סימנים היינו שנעקרו לגמרי והאמר רב"בח אר"י סימני' שנדלדלו ברובן טרפה א"ר שישת ברי' דר"א הא דאיקפל איקפ' והא דאיפר' אפרוקי' פי' האי דתורבץ שניטל מלחי היינו כשנקלף הרו' במקום א' והמיעוט המחובר במקום א' אבל סימני' שנפרקו בכח מכאן ומכאן והמיעט הנשאר אינו מחובר במקום א' טרפה דאותו מיעוט לא הוי מחובר ולא הדרא בריא זו היא גירסת הספרים וגירסת רש"י ל"ג והאמר שמואל תורבץ הושט ברובו דפשיטא דלא קשה מיניה דשם איירי בניקב והרי"ף כת' תורבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר ודוקא דאיפרוק איפרוקי אבל אידלדל אידלדולי או איקפל איקפולי לא דא"ש סימנים שנדלדלו ברובן טריפה והיינו שמהפך הלשונות כי מה שחשב רש"י באיפרוקי הוא מפרש באיקפל ומוסיף נמי דלדול דהיינו שנפרדו הסימנים קנה מן הושט ברו' אורכן טרפה והוא דעת ר"ח וכן הביאו התוספות ותפסו רוב המחברים את דבריו. והרמב"ם כתב ניטל לחי העליון טרפה: וכתב הטור (בסי' ל"ג) ואני תמה על מה שאסר ניטל לחי העליון כיון שאינו מפורש וכי להוסיף על הטרפות יש ואין לדקדק מדהכשיר בתחתון מכלל דבעליון טרפה דלגופיה איצטריך לאשמועי' אף ע"פ דסימנים מחוברים בו וכ"ש בעליון ע"כ וכן חכמי לוני"ל הוקשה להם דבריו (זאת השאל' ומה שהשיב הרמב"ם עליו עיי' בב"י סי' ל"ג באריכו') וכת' הרשב"א בת"ה שדברי הרמב"ם נראים אלא שיש להתיישב בדבר מפני שא"כ מפני מה לא נשנית טרפותו במשנתינו ולא נזכר בגמרא ע"כ והנה מה שהשיב מיתלה הסימנים עד שנחוש לעיקו' כו' א"כ הוא מכחיש התלמוד שהרי סתמ' דתלמוד מקשה אר"פ ותיקש' לך מתני' דקתני ניטל לחי התחתון כשר אלמא דלא חיישינן לעיקור ומשני בשלמא ר"פ אמתני' (ל"ק) הא דאיעקר איעקורי הוי עיקו' הא דאיגום איגומי שנגמם הבשר מעילוי הסימנים עד שלא נקרע התורבץ מן הבשר המחובר בלחי אלא הבשר נגמם מעל הלחי אלמא דסתמא דתלמודא הוי מדמי לעיקור הסימנים והוצרך התנא לאשמעי' דכשר וכ"ש לחי העליון דכשר ומה שרצה להוסיף מחכמת הרפואות ולהוכיח שאינה חיה תמה אני עליו הלא הוא בעצמו כ' וז"ל ואין להוסיף על טרפות אילו כלל כל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאילו שמנו חכמים דורו' הראשונים והסכימו עליהם בב"ד ישראל איפשר שתחיה ואפי' נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות וכן שאנו אומרים שהן טרפה אע"פ שיראה בדרכי הרפואות שבידינו שמקצתן אינם מתים ואפש' שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמי' שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך ע"כ ולכן אני אומר אף שהרשב"א כת' שדבריו נראים אם היה בא מעש' לידי הייתי מתירו ומ"מ דוקא כשיכול' לחיות ע"י המראה והלעטה שהרי אפי' בניטל לחי התחתון כ' הגאונים דוקא שיכולה לחיות ע"י המראה והלעטה הא ל"ה טרפה והרא"ש הבי' דברי הגאונים לפסק הלכה כתב הרוקח אם נחתך לעוף החרטו' ויכול להלעיטה ולהאכילה כשרה

ח דין פסוקת הגרגרת ברובה ואינה נטרפת אלא ברוב חללה ודין חכם שאסר שאין חבירו רשאי להיתר אפי' יש לו קבלה וגמרא להתיר אפ"ה אינו רשאי אבל חכם שהתיר יכול חבירו אח"כ לאסור וגם בארנו דרשאין חכמים לסמוך על קבלתן ולאכול דבר שהתיר מחמת קבלתו אע"פ שראוי לת"ח שלא לאכול מדבר שהורה בה חכם ועוד בארנו שת"ח שהתיר איזה בשר או איזה דבר שנמכר במשקל מותר לו לקנות ממנו במשקל כשנותן המעות מיד ליכא חשדא ואף ע"פ שנותנין לו חלק יפה מותר אם הוא ת"ח שרגילין ליתן לו בלא"ה חלק יפה האידנא שבעו"ה נתמעט כיבוד חכמי' בעיני ההמון אסור ליקח חלק יפה ודבר הנמכר באומד אינו רשאי לקחת כלל משום חשדא

פיסקא פסוקת הגרגרת

תנא פסוקת הגרגרת ברובה וכמה אמרי לה משמיה דרב ברוב עביה וא"ל ברוב חללה וה"פ רוב עבי' כלומר כי משערי' רובא משערי' הרוב בעובי הקנה מלמעלה עד למטה לצד הצואר ובשיעור הזה נמי נמדד עובי התנוך שעב למעלה ויורד והולך כלה לצד שלמטה א"כ כשיהיה רוב עוביה נקרע למעלה אפשר דהוי עדיין ר"ח קיים למטה או החצי' והלכתא כמ"ד בר"ח דהאי פסוקת הגרגרת דאתי' לקמיה דרב יתיב רב ובדיק לה בר"ע א"ל ר"כ ורב אסי לימדתנו רבינו בר"ח שדרי' לקמיה דרבב"ח בדק בר"ח ולא הוי ר"ח ואכשרה וזבין מיניה בתליסר פשיטי דהיינו סלע מדינה שהן י"ג חצאי דינרין ופריך תלמודא והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר אוסר אין חברו רשאי להתיר פי' כשלא טעה בדבר משנה שאני הכא דרב נמי לא אסר' אלא שרצה להחמיר ולא הניחוהו תלמידיו ופריך וכיון דאורי בה חכם היכא אכיל מיניה והכתיב ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה וגומ' ומאי רבותי' ד דיחזקאל אלא ה"ק והנה נפשי לא מטומא' שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומא' בלילה נבלה וטרפה לא אכלתי שלא אכלתי בשר כוס כוס ר"ל שחוט שחוט מהר קודם שתמו' היינו מסוכנת ולא בא בפי בשר פיגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם משום ר' נתן אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה ותרווייהו קושטי נינהו ומשני ה"מ מילתא דתלי' בסברא אבל ר' בב"ח אגמרי' סמיך שקיבל מרבותיו דמשערי' בר"ח ודעת רש"י שחזר התלמוד משינוייא דלעיל דרב לא אסר מיסר אלא אפי' אם היה רב אוסרו היה רבב"ח מתירו משום דאגמרי' סמיך שהרי פי' במס' נדה בפ"ב גבי ילתא דאייתא דמא לקמיה דרבב"ח וטמי לה ואייתה לקמיה דר"י בר יהודה ודכי לה ופריך לשם כה"ג מהא דחכם שטימא כו' ומשני דמעיקרא נמי בעי ר"י לטמויי לה כיון דאמרה ליה רבה בב"ח נמי כל יומא ויומא הוה מדכי לי וההוא יומא חש בעיני' הוי שלא היה יכול לראו' היטב דכי לה והדר בעי תלמוד' למיפשט מהאי עובדא דילתא דנאמנת אשה לומר כזה התי' לי חכם ודחי שאני הכא דר"י אגמריה סמיך ופי' שם דהדר בה מאידך שינוייא