ים של שלמה על חולין לו

במזכה נכסיו לאחר והיו בהן עבדי' כו' דרשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו ורבנן סברי לא אמרינן הוכיח כו' ודעת הרמב"ם מאחר שהם לא הכריעו בספקי' עומדת ומ"ה כת' ה"ז אסורה מספק וכ"כ הטור אחריו אבל הוא סבר שאין הדבר עומד בספק דהלכה כרבנן לגבי רשב"ג וכן משמע מדהו"לל לא איסור ולא היתר משום דמספקא להו אי הלכה כרשב"ג או כרבנן אלא משום כבודו כו' הוא דאמרי ר"ל שהם היו יודעים הלכה כא' מהן אלא שחשו לכבודו ומה שאמר על שניהן משום דאנו לא ידעי' בודאי בשל מי סברו שכך הלכה ובשל מי חששו לכבודו ע"כ אומר על כולן חששו בכבודו וא"כ מן הסתם הלכה כרבנן וגם בפ' י"נ מסקי' אמר ר"נ ב"י זיכה לו מתנה ע"י אחר ושת' ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן כו' וכן הביא הרי"ף והרא"ש ומסתמא הלכה כרבנן לגבי רשב"ג וכ"פ לשם הא"ז בהדיא והרמב"ם אזל לשיטתו שפסק בפ"ד דהלכות זכייה שהדבר הוא בספק וליתא מדאמ' לשם באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן מן הסתם הלכה כרבנן כדפרי' ומ"ה מאחר שהלכ' כרבנן דלא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו שרי אפי' באכילה אלא שהם חששו לכבודו של רשב"ג בז' שלא לאוכלו ג"כ אנו חוששי' לכבודו שלא לזלזל ביה כולי האי לאכול להדיא מה שרשב"ג עוש' זבחי מתים אבל לאבד ממונו ולאסו' בהנא' אף הם לא אסרו א"כ עלו דברי ר"י כהוגן ואדרבא על הטור יש להשיג שבא לכתוב שהוא זבחי מתים והיינו כדעת הרמב"ם ולשם בט"חמ סי' רמ"ה על ההיא דזיכ' לו ע"י אחר כו' הביא דברי הרמב"ם שכ' שהוא בספק וכ' אח"כ ומדברי א"א הרא"ש נר' שזכה בה המקבל והיינו ר"ל שפסק כת"ק דרשב"ג דהיינו רבנן דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו כדפרי': תו מסקינן בסוגיא איתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"א ולהקטיר חלבה לע"א ר"י אמר פסולה ר"ש ב"ל אמר מותרת ר"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפי' חוץ מבפנים ר"ל אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן חוץ מפנים ואזדו לטעמייהו דאיתמר שחטה לשמה וזרק דמה שלא לשמה ר"י אמר פסולה רשב"ל אמר כשרה ר"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וגמרינן ממחשבת פיגול רשב"ל אמר כשרה אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן ממחשבת פיגול והלכ' כר"י לגבי ר"ל כ' רשב"א בת"ה ישראל ששחט בהמתו של נכרי אפי' חישב לע"א כשרה ואם חישב הישראל שיזרוק הכותי לע"א דפסול וטעמא משום דק"ל בפלוגת' דר"י ור"ל בשוחט בהמה לזרוק דמה לע"א ת"ל דשחיט' מומר היא ותירץ דלא לזרו' דמה הוא קאמ' אלא ששוח' לכותי על דעת שיזרוק דמה ויקטיר כותי חלבה לע"א ולפ"ז צ"ל דפסולה דנק' לאו למימרא דאינה אסורה בהנאה דהא קתני בה בברייתא הרי אלו זבחי מתים אלא לאו דוקא קאמר ויפה כ' אע"פ שדברי התו' ל"ק כלל כי ס"ל דבפעם א' לא נעשה מומר לאסור שחיטתו הלא כב' כת' בפ"ק סימן ז' דליתא לדבריהם בזה ועוד מסתבר' הוא דודאי קלקל השחיטה ומה לי שחשב שהכותי יזרוק ס"ס שחיטה זו לזריקת ע"א נעשה והוי זבחי מתים

כא דין השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים ונהרות לשם מדברו' שחיטתו פסולה ואיכ' זבחי מתים והוא שלא נתכוון לעבדם אלא לרפוא' ודברי הבאי אבל נתכוון לעובדם הוי ז"מ אבל אם שחט לשם מזל של אילו אפי' לא נתכוון לעובד' הוי ז"מ ומקולי כותים שאינן מניחין לישראל לשחט אלא כנגד מזרח או איזה רוח אסור לישראל לשחוט אם הגוי מזהיר בו בשעת שחיטה שאל ישחוט אלא לאותו רוח

מתניתין השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה שני' אוחזין בסכין פי' זה בראשו וזה בקתו ושוחטין א' לשם, א' מכל אילו וא' לשם דבר כשר פי' שחיטה סתם שחיטתו פסולה ודייק בגמ' פסולה אין ז"מ לא ורמינהו השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם חמה ולבנה לשם כוכבים ומזלות לשם מיכאל שר הגדול לשם שילשול קטן (שבים) הרי אילו ז"מ אמר אביי ל"ק הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר וכ' הרא"ש וז"ל רש"י פי' מתני' דאמר להר דמחוב' לא מיקרי ע"א ואפ"ה אסור משום דמיחזי כעובד ע"א פי' דמחובר מיקרי ע"א אלא שאין תקרובתו אסור והרמב"ם כת' השוחט לשם אילו אע"פ שלא נתכוין לעובדן אלא לרפואה וכיוצא בו מדברי הבאי שאומרים הכותים שחיטתו פסולה ע"כ וה"פ שהרמב"ם סבר דאיירי הכל בלא מתכוון לעובדן אלא לרפואה אבל מתכוון לעובדן אפי' להר ממש ה"ז הוא ז"מ כ"פ הרשב"ם וכן איתא בטור והרשב"א פסק בת"ה כדברי הרמב"ם גם הרא"ש שלא הכריע מסתמ' דעתו להחמי' כדברי הרמב"ם כ' הרשב"א מקולי ישמעאלי' שאינן מניחין לטבח ישראל לשחו' אא"כ יהפוך פניו כנגד המזרח הנקרא בלשונם אין קובל"א כמנהג חקותי' נראה שאין דומה לשוחט לשם הרים כו' דהתם השוחט עצמו מתכוון לכך אבל הכא זה מחשב וזה עובד לא אמרינן ולשוחט לתוך ימים נמי לא דמיא דשאני התם דאיכא דשחטי לבבואה איכא משום נראה וה"ה לשוחט לתוך גומא אבל הכא ששוחט ומחזיר עליו לאחד הרוחו' מאי קאמרי' דילמא איתרמאי הוא דאיתרמאי ליה ומ"מ מאח' שהישמעאלים מקפידים בשלהם והם מזהירים בשעת מעשה בפירוש לשחוט לאותו רוח דוקא ראוי הוא לבטל אותו המנהג ולגעור במי שעושה כן עכ"ל

כב דין השוחט בהמת חבירו לע"א אסרה באכילה אבל לא בהנאה וביארו אין אדם אוסר דב' שאינו שלו

אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצ' לפני ע"א וה"ה שלא בעני ע"א ושחט' לע"א כיון ששח' בה סי' א' אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר"י אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ר"נ ור"ע ור"י אמרו אין אדם אוסר דב' שאינו שלו ומסיק ת"ש ב' אוחזין בסכין ושוחטין א' לשם א' מכל אילו וא' לשום דבר שחיטתו פסולה אלמא אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו הכא במ"ע דאית ליה שותפות בגווה ת"ש המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ה"נ דאית ליה שותפות בגווה כתנאי כותי שניסך יינו של ישראל אפי' שלא בפני ע"ז אסרו ר"י בן בתיר' ור"י בן בבא מתירין אותו מפני ב' דברים א' שאין מנסכין אלא בפני ע"א ואח' שיכול לומר לו לאו כל כמינך שתאסור ייני לאונסי ור"נ ור"ע ור"י אמרי לו אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ כותי אבל ישראל לצעורי' קא מכוין וחוזר ומקש' ת"ש ב' אוחזין בסכין ושוחטין כו' הב"ע בישראל מומר ת"ש המטמא והמדמע והמנסך כו' ה"נ בישראל מומר ע"כ הסוגיא תו מסקינן שאם התרו בו שלא ישחטנו לע"א ואם ישחוט לע"א ימיתו אותו בב"ד והוא מקבל התראה אפילו שחט אח"כ סתם אין לך מומר גדול מזה שמסר נפשו למות וכ' הר"ן השוחט בהמת חבירו לע"א מות' בהנאה ומיהו איכא מ"ד דבאכילה אסורה ואפי' השוחט בהמת חבירו לשם הרים כו' ואיכא למימר לעניין איסור אכילה א"א אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו אותו אסר לה אלא דלא שרי והוי כאילו לא נשחטה אלא שמת מאיליה עכ"ל וכ' הרא"ש אההיא דר"נ ור"ע כו' פי' רש"י ואפי' במעשה רבה מדפריך להו מהמטמא והמדמע והמנסך אלמא דאפי' במעשה רבה בריר' להו דלא אוסרה ור"ח פי' דדוק' במעשה כ"ש ס"ל דאין אוסר אבל במעשה רבה מודו וההוא דמנסך יש ליישבו בדוחק כיון דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק לא חשיב כמעש' גמור ומסתבר' כפרש"י דנהי דלעני' תשלומין לא מקרי היזק מ"מ לענין איסור מעשה גדו' עשה ובעי לאוקמי פלוגת' כתנאי ומסיק דמילתא דר"ה ועולא כתנאי ולא כר"י בן בתירא ור"י בן בבא אבל מילתייהו דר"נ ור"ע ור"י אתיא אפי' כת"ק ודוקא כותי הוא דאוסר דבר שאינו שלו אבל ישראל לצעורי קא מכוין ואין אוסר ואפי' אית ליה שותפות בגוי' דאינו מתכוין לאסור אלא לצער חבירו והילכת' כוותייהו כיון דאוקמי מילתא אליבא דכ"ע עכ"ל והנה מה שהכריע הרא"ש כרש"י לא ידענא למה צרי' הוא לכל זה מאחר שלפי המסקנ' הוא עיקר הטעם משום דאמ' לצעורי' קא מכוין מה לי מעשה רבה מ"ל מעשה זוטא ומ"ש דהלכה כר"נ ור"ע כ' לכאורה נר' דלא דק בלישני' דהא אינהו סברו א"א אוסר דבר שאינו שלו אפי' לא כיון לצעורי' כגון שכל העולם יודעים שהוא אוהבו וגם בעל בהמ' בעצמו יודע שלא עשה זה לצערו אפ"ה שרי וא"כ לא יתכן לומר הילכת' כוותייהו אלא הלכה כת"ק דר"י בן בתירא דאמר עכ"ום שנסך יינו של ישראל לפני ע"א אפי' שלא בפני ע"א אסרו אלמא שיכול אדם לאסור מה שאינו שלו אפי' מעשה כל דהו אלא שר"נ ור"ע אמרי דאפי' ת"ק דס"ל שאוסר אדם שאי' שלו מ"מ מודה בישראל שאינו אוסר כדי שיהיה הדין שלהם דין אמת שאין ישראל אוסר בהמת חבירו במעשה (זוטא) כר"ה ועולא מאחר שנוכל לומר דלצעורי קא מכוין אבל היכא דידעינן שלא לצערו קא מכוין כענין שפי' או שהוא חוזר ומודה על עוונותיו ואומר שלא לצער' כיון אלא לע"א ומבקש תשו' על חטאיו א"כ הרי הוא זבחי מתים כר"ה ועולא ואפי' במעשה זוטא אוסר ואין חילוק בזה בין ישראל לכותי כל זה היה נראה לכאורה אכן בתו' לא משמע הכי דכ' דלפי המסקנא ר"נ סובר כת"ק גם מ"ש הרא"ש דאפילו אית ליה שותפות בגווה אמרי' לצעוריה קא מיכווין על חלקו הוא מדברי התו' דדייקי מאחר דאוקי תלמודא כל הני ברייתות דפריך על ר"ה ור"נ בשינוייא בתרא בישראל מומר ולא סגי לנו בשינוייא קמא דאית ליה שותפות בגוויה אלא משו' דס"ל השתא דאמרינן ישראל לצעורי קא מיכוין אפי' בשותפו' נמי אמרינן לצעורי קא מיכוין מ"ה צריכין אנו לשנויי כל הני ברייתות דאיירי בישראל מומר אבל דעת רש"י אינו כן אלא ס"ל דהוה מצי לאוקמי בדאית ליה שותפות בגוויה כדמשני מעיקרא