ים של שלמה על חולין לה

בריאה אפי' אין בה א' מכל הסימני' הללו כשרה ובגמ' מפרש ה"ד מסוכנת שמעמידין אותה ואינה עומדת אפי' אכלה בקעיו' וקורות ומסיק אמר רבא הילכתא כי הא מתניתא דתני' בהמ' שפשטה ידה ולא החזירה פסולה בד"א ביד אבל ברגל בין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה כשרה בד"א בדקה אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין שכפפה ולא פשטה בין שפשטה ולא כפפה כשרה ועוף אפי' לא רפרף אלא גפו ולא כשכש אלא זנבו ה"ז פרכוס ובהרמב"ם כ' אפי' לא רפרף אלא עינו (וכן גי' הרי"ף והטור סי' י"ז עיי' בב"י) ומאחר שאין הכרע אין להק' ובענין גפו ולא כשכש אלא בזנבו כו' פי' או זה או זה ה"ז פירכוס ואמרי' בפ"ק דע"ז אר"נ בר אבא א"ר חייא חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס ופריך מאי קמ"ל כולהו תנינא בהמה דקה שפשט' ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש יד אין רגל לא דקה אין גסה לא עוף איצטריכא ליה וכת' הרא"ש אע"ג דברייתא כשכש בזנבו אעוף קתני מ"מ כשר נמי אפי' בבהמה בין בדקה בין בגסה כדתנא במתניתין והרמב"ם והסמ"ג לא כ' הא דכשכש בזנבו כ"א בעוף ואפשר דרבא אמר הלכת' כי הא מתני' דוקא ולית' דא"כ מאי פריך מאי קמ"ל או מאי משני עוף א"ל לימא הא דכשכש לא מהני אלא בעוף ולא בבהמה א"ל א"ו לא אמר רבא לאפוקי מדברי המשנ' גם הבריית' גופא רבות' קמ"ל דאפי' בעוף מהני כשכש זנבו אף שאין העוף צריך לכשכש הזנב וכ"פ הרמב"ן והרשב"א ועיק' גם מה שהרמב"ם והסמ"ג לא כ' הא דסגי בכפפ' ולא פשטה כ"א ברגל ל"נ דאף ביד כש' וכדמסיק לעיל בסוגיא אמר רב ענן לדידי מפרשי לי מיני' דמר שמואל היתה ידה כפופה ופשט' דבר שהמית' עושה היתה ידה פשוט וכפפ' דברים שאין המית' עושה בהן ובסוגי' לא משמע דרבא פליג עליה ועוד מדפריך עליה מאי קמ"ל לישני הא קמ"ל דוקא ברגל מהני כפיפה לחוד אבל ביד לא מהני א"ו אף ביד מהני וכ"פ הרשב"א והטור ומה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש אפשר שסמכו על המשנה דקתני פשט' ידה ולא החזירה אינה אלא הוצאת נפש דמשמע הא כפפה מהני ותדע שהרי תלמודא פריך עליה דשמואל מאי קמ"ל תנינא בהמה שפשטה ידה ולא החזירה כו' ומשני אי ממתני' ה"א דכפפה ופשטה והדר כפפה אבל היתה כבר פשוטה וכפפה לא קמ"ל וא"כ פשטא דמתני' משמע דוקא פשטה אבל החזירה מהני אפי' אם היתה כבר פשטה תו מסקינן אמר רבא פירכוס שאמרו בסוף שחיטה אבל בתחילת שחיטה או באמצע שחיטה לא מהני וכ' ר"י לפירש"י צריך שתפשוט ידה ותחזירנ' לאח' שחיטה ואם לא עשתה הפירכוס לאחר השחיט' אע"פ שעשאתו בשעת השחיטה ונמשך עד גמר השחיטה פסולה עכ"ל אבל מפירש"י שלנו לא נשמע כן הלכך נרא' עיקר כפי' התו' והרשב"א אף ע"פ שלא פירכסה אחר שחיטה רק שעשתה הפירכו' עם גמר שחיטה כשרה וכ' הרא"ש הא דמהני אם השכי' ומצא כותלי בה"ש מלאה דם שכשרה משום דאין דרך לזנק דם כ"א בסוף שחיטה והנה הטי"ד כת' (בסי' י"ז) דאם זינקה בסוף שחיטה או שחט בלילה ולמחר מצא כותלי ב"הש מלאה דם כשרה (ואולי הסופ') טעה טעות גדול דהאי זינקה וכותלי ב"הש כו' הן דברי ר"א ור"ש וחכמים פליגי עלייהו וסברי עד שתפרכס ומסתמא הלכה כחכמים ומ"ה הרמב"ם והסמ"ג לא כ' הני סימני' כלל והרי"ף הביא נמי המשנה כצורתה ומסתמא הלכה כחכמים וטעותו מדברי אביו הרא"ש שכ' והא דמהני אם משכי' כו' ש"מ דכך הלכ' ולית' אלא כ' סוגיא דגמר' שר"נ כך רצה להכשיר הפירכוס אפילו בתחילת שחיטה ודייק מהא דשחט בלילה כו' א"א אפי' בתחילת שחיטה שפיר אלא א"א בסוף שחיטה מנא ידעי דילמא בתחילת שחיטה הוי ואפשר דרבא פליג עליה בע"כ ס"ל דאין ראיה מדברי ר"ש כמ"ש וכ"כ התוס' ומסוגיא גופא ליכא למידק מידי דנהי דאין הלכה הר"א ור"ש מ"מ נוכל לדקדק מינייהו לעניין פירכוס אימתי בתחילה או בסוף עוד כת' הטו"ר (בסי' י"ז) ואכתי איכא ב' סימני' בגמרא שאם הטיל ריעי ומתרזת כשרה ואם שותת פסולה ואם צועקת וקולה חזק כשרה קולה חלוש ונמוך פסולה וא"א הרא"ש ז"ל לא הביאם בפסקי' וגם הרמב"ם לא כ' ובעל העיטור כ' שהם הלכה ע"כ ותמה אני על המחברי' שלא הביאום שהרי מוכח להדיא בסוגיא שכך הלכה וליכא מאן דפליג בזה דמסקי' אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב א"ל מאי אמר רב במסוכנת א"ל הכי אמר רב גוע' והטילה ריעי וכשכשה באזנ' ה"ז פירכו' א"ל איצטריכא ליה לאבא לאוזוזי אוני כלומר לכשכש באזנה שאני אומר כל שאינו דברי' שהמיתה עושה כלומר הוא סי' להכשיר ופי' התוס' דרב אפילו אליבא דרשב"ג קאמר שהוא מחמיר שבכולן וס"ל דבעי פירכוס יד ורגל מ"מ מודה בהני וא"כ מאחר דרב ושמואל ס"ל (כי הדדי) למה לא נפסוק כמותם וא"ל שרבא דאמר הילכתא כי הא מתניתא בא למעוטי כל הני כמו שבא מהר"י קאר"ו ליישב דעת המחברים ז"א דהא כל הני עדיפי מפירכוס דיד ורגל כדפרי' גם דוחק הוא שרבא יחלוק על רב ושמואל מאחר שאין לו ראייה מברייתא דה' עדיפי מפירכוס וגם כבר הוכחתי שרב' לא בא למעוטי מידי מדפריך מאי קמ"ל כו' ונרא' בעיני דמ"ה השמיטוה המחברים משום דפשיטא הוא מאחר דק"ל כחכמים דאפי' פירכוס יד או רגל מהני כ"ש הני ורב גופא לא קאמר אלא לומר שאף רשב"ג המחמיר שבכולן מודה בהו ומ"ה לא הזכירו נמי כשכש אוזן משום דפשיטא הוא כמו שתמה שמואל והיינו דס"ל כחכמי' דלא בעינן תרווייהו יד ורגל אלא פרכוס בחדא סגי כל שאינו הוצאת נפש וכ"פ התו' וה"ה דקמתמ' שמואל על הני תרי וכשכש אוזן דנקט לרבותא דאפי' זה הוא פשיטא וכ"ש הני תרי קמייתא דגועה והטילה ריעי וכן הלכה יש מן הגאונים שכתבו שלא התירו מסוכנת ע"י סימנים אלא בבהמת ישראל משום הפסד ממונו אבל לא בבהמת כותי וכתב המ"מ בשם הרמב"ן שז"א אלא מידת חסידות וכ"כ בתשובה אחרת דאפילו בבהמה של נכרי מותר ומ"מ מי שנזהר במידת חסידת ואינו רוצה לאכול ממנה הרי זה משובח כמבואר ביחזקאל דמייתי בפירקי' וכ"כ הרמב"ם

כ דין ישראל ששחט בהמתו של נכרי אפילו חישב נכרי לע"א כש' שחט סתם ואח"כ חישב לזרוק דמה לע"א או להקטיר חלבה לע"א או שזרק אפילו דמה לע"א ה"ז מותר' הבהמה בהנאה ואסורה באכילה וישראל ששחט בהמתו של נכרי וחישב שהנכרי יזרוק דמה לע"א ה"ז אסור בהנאה

מתניתין השוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה ור"א פוסל אמר ר"א אפי' שחטה שיאכל העכו"ם מחצר הכבד שלה פסולה שמחשבת העכו"ם לע"א אמר ר' יוס' ק"ו הדברי' ומה במקו' שהמחשב' פוסלת במוקדשים אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין אינו דין שיהא הכל הולך אחר השוחט ומסקינן בסוגיא דהלכה כר"י וה"פ ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים מעבודה זו לעבודה אחרת כגון כל הני ד' עבודו' וכגון שוחט ע"מ לקבל הדם או להוליך הדם או לזרוק הדם או להקטיר אימור' בפסול ה"ז פסול ואפ"ה אין הולך אלא אחר העוב' שהוא השוחט שאין הבעלי' פוסלי' את הקרבן במחשבתן אלא כהן בלבד כדכתיב המקריב אותו לא יחשב וקרי ביה לא יחשוב מקום שאין המחשבה פוסל בו בחולין כלומר שאין המחשבה פוסלת בחולין בכל עבודו' אילו אלא בשתי' מהן שוחט חולין וחשב עליו לזרוק הדם או להקטי' חלב לע"א פסול אבל חשב בשחיטתה לקבל דמה לע"א לא מיפסלה דבקדשים ה"ט דפסלה מחשבת קבלה הולכה משום דכיון דמצות המזבח נינהו חשיבי מעשה אבל לאו כלו' הוא וכיון שכן ק"ו הוא שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט וכ' הר"ן וז"ל והוי יודע דזריקה והקטרה נמי דאמרי' דפסלי בע"א דוקא כשחשב עליה בשע' שחיט' לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לע"א אבל נשחטה כראוי שוב אין הבהמה נפסלת אע"פ שזרק דמה או הקטיר חלב לע"א דאע"ג דבהמת קדשים מיפסלא בד' עבודות התם ה"ט לפי שכולן מכשירי קרבן הן אבל חולין שכל היתירן אינו תלוי אלא בשחיטה מכיון שנשחטה כראוי א"א שיפסלו וזה שלא כדעת רש"י ע"כ וכן הוא דעת התו' והא דתני השוחט את הבהמה (ואח"כ חשב עלי') לזרוק את דמה לע"א זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ובתוספת' שנינו אם אח' ששחט זרק דם לע"א והקטי' חלב' לע"א זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסו' ולא היתר לאו משום דיש פסול אח"כ בזריקה והקטר' אלא משו' דאמרי' סופו הוכיח על תחילתו וחיישינן שמא שחיטתו נמי היתה לע"א אבל בזריקה לא מיתסרי ונ"מ שאם שחט אחר ובא הבעל אח"כ והזריק דם לע"א או הקטיר חלבה לע"א דשרי וכדאיתא בסוגיא לקמן הנהו טייעי דיהבי דינרי לטבח ישראל ואמרי להו דמא ותרבא לדידן ובישרא לדידכו ומסיק דכשר' ולא חיישינן במה שיזרקו הדם לע"א וכן יקטירו החלבי' מאחר שכבר נשחט' בהיתר אפי' חזינן שלמפרע חישבו הם בשע' שחיטתן לזרוק ולהקטיר דהלכה כר"י דזה מחשב וזה עובד לא אמרי' ור"י כ' בספרו דההיא דחישב דברייתא לאו דוקא קאמר אלא ר"ל שזרק והקטיר לע"א ומביא ראייה מהך תוספ' ומשמע מפירו' אבל במחשבה בעלמא לאחר שחיטה לא נאסרו וא"י למה מאחר שהטעם שהוכיח סופו על תחילתו ה"ה במחשבה נמי נאסרה וגם דוחק הוא להוציא לישנא דחישב מידי משמעותו עוד כ' שאם זרק או הקטי' שהבהמה נאסרה באכילה ומות' בהנאה והשיג עליו ב"י מאחר דאי הוה אמרינן ביה איסור הוה אסור אפי' בהנאה והשתא דלא רצו לומר בה לא איסור ולא היתר אם כן בספיקא עומדת אפילו איסור הנאה ולא כן דעתי כי הוא יפה כ' מאחר דאמרינן בסוגיא לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג ולא איסור משום כבודן של רבנן ומייתי הך ברייתא דרשב"ג ורבנן