ים של שלמה על חולין לג

השחיטה במשהו דהיינו אפי' כחוט השערה יותר ממחצה ומה שהקשה הרא"ש דלא מסתבר דברוב סימנים סגי לא נ"ל מאחר דקבלה דשהייה לא מיקרי אלא בכד"ש משמע שחיטה הראויה ולכתחילה לא סגי ברובו אלא בעי ב' סימנים ול"נ עיקר דבעינן שהיית שחיטת ב' סימנים כולן ובפחות מזה אפי' ספק נבילה לא הוי כי לישנא דשהה במיעוט סימנים לא מיחויר כלל אליביה וכן הרשב"א כ' על פירושו ול"נ אלא שהאידנ' באשכנז מטריפים כל השהייות אפי' בכ"ש ומ"מ נראה דוקא שפסק מלשחוט או הגביה הסכין אבל נדחה ידיו למטה אין שום שהייה עליו וכשר ומה יש לנו לחוש אפי' כבר ניקב הושט חדא שחיטה היא ואין זה כשוחט בב' מקומות לפי פירש"י ולפי מ"ש כשמואל דבעינן שחיטה מפורע' זה לא שייך אלא כששחט דבר הניכר בסימנים אפי' הוא מיעוט השחיטה מ"מ גורם שהשחיטה שאח"כ לא מירויח רויח אבל למיחש שמא יעשה נקב בושט מה בכך וכי בעבור נקב קטן השחיטה שלמטה לא תהיה מרויח רויח ועוד אם ישחט אח"כ כל הסימנים שוב לא בעינן מרויח רויח ומפורע' היא לכ"ע כדפרי' לעיל

טז דין שחט את הושט ואח"כ נשמט הגרגרת כשרה ואם בהיפך פסול ואם אין ידוע אם קודם שחיטה או לאחריה פסול וא"א להביא עוף אחר ולהקיף וה"ה שחט הגרגרת ושמט הושט נמי דינא הכי הוא ואם נמצא השמוט שחוט אז אם לא תפס בסימנים יביא בהמ' אחרת ויקיף לחומרא אבל לא להקל ודוקא מחוליא לחוליא או מבר חוליא לבר חוליא ואי תפס בסימנים אין מקיפין וטרפה בכל ענין והאידנא נזהרים השוחטים ותופסים הכנפי' עם הרגלים ושוחטים כדי שלא יעשה שמוטה והשוחט נאמן על שמוטת הגרגרת לומר שלא היה בשעת שחיטה

מתניתין שחט את הושט ופסק את הגרגר' שחט את הגרגרת ופסק את הושט ובבהמה איירי או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טריפ' כלל א"ר ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי וד"א גרם לה ליפסל טריפה והודה לו ר"ע וכן הלכה מסקינן (בר"פ דף כ"ח ע"א) ת"ר שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט פסולה שחט את הושט ונמצ' הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה אם לאחר שחיט' זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה וה"ה שחיטה בגרגרת ושמוטה בושט אלא משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי ומסקינן לקמן בפ' א"ט (דף נ"ד) אמר ר"ל ברם זכור אותו האיש לטובה שאמרו שמועה מפיו והוא רב שמוטה ושחוטה בסי' א' כשרה שא"א לשמוטה שתעש' שחוטה ור"י אמר יביא ויקיף וכת' התו' לשם יביא ויקיף פי' יחתוך אותו סימן עצמו שנשחט ונשמט ויראה אם דומה מראו' של ב' החתיכות טריפ' דהואיל ודומין אמרינן דאף חיתוך הראשון אחר השמוטה נעשה וההי' דפירקין (דף כח) דשחט את הושט ונמצ' הגרגרת שמוטה זה היה מעש' ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה אין יכול להקיף ע"י שיחתוך הושט עדיין במקום אחר דממ"נ לא יהיו דומין החתכים זה לזה אפי' נשמט' הגרגר' קודם שחיטה דאותה שעה היה עדיין חיות בושט ועכשיו אין בו חיות כלל וא"ת יביא עוף אחר וישחו' בו את הושט ואח"כ ישמוט את הגרגרת ויראה אם מראיהן של השמוטות הללו שוין וי"ל דאין מקיפין אלא באותו עוף עצמו או באות' הבהמ' עצמה ולמאי דגר' בספרים יביא בהמה אחרת ויקיף ק' וכ' האשי"רי (דף קנד עד) דאותה הגירסא יביא בהמה אחרת ויקיף הוא עיקר דאל"כ מהו לשון יביא ויקיף וכתב שכך גי' הגאונים ומ"מ צ"ל שאף בבהמה אחרת לא יקיף אלא מחוליא לחוליא או מבר חוליא לבר חוליא במקום שנעשה השחיט' דהא אפי' בחדא בהמה אין מקיפין מחוליא לבר חוליא וכ' הרא"ש (דף קנה עד) בפ' א"ט לקמן שדעת ר"י דאין מקיפין מבהמה לבהמה ומעוף לעוף:

ומ"ה הא דשחט את הוושט ונמצא הגרגר' שמוט' א"א להקיף בעוף אחר כדי להכשירו ור"י לא אמר כאן יביא ויקיף אלא לחומרא שלא לסמוך אסברא זו לחוד שא"א לשמוטה שתעש' שחוטה אע"פ שברוב פעמים א"א מאחר שלא תפס הסימנים מ"מ לחומרא מקיפין שאם יהיו דומין החתיכות שמטריפין ואמרינן חזינן שכך אירע שנעשה שמוטה לשחוטה אבל לא סמכינן אהקפה להקל והשתא א"ש דמסקינן אר"נ ל"ש אלא שלא תפס בסימנים אבל תפס בסימני' אפשר לשמוט' שתעשה שחוטה דקאי אתרווייהו ל"ש דרב מכשיר בלא היקף ור"י מכשיר בהקיף בצירוף הטעם דא"א לשמוט' וכו' אלא בשלא תפס הסימנים אבל תפס לכ"ע טריפה שאפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ואף ר"י מודה בה ולא סמכינן אהיקף להקל כדפרי' ואף שהרי"ף גרס ר"נ אמר ומשמע דפליג אין זה מן הדרך שר"נ יחלוק על הקדמונים רב ור"י א"ו מפרש דבריהם וכדפרי' ואפשר שהסופר החליף גירסת הרי"ף בהעתקתו ואף את"ל דגרסינן ר"נ אמר ופליג אתרווייהו מ"מ נוכל לפרש דר"נ להחמיר בא שמקיפין אבל ס"ל דאפי' תפס בסימנין אמרי' מסתמא א"א לשמוטה כו' כמו רב והוא פליג ומחלק ביניהן אבל ק' לי על הרא"ש שכ' שמשמע מתוך דברי הרי"ף שפסק כר"נ לחומרא וא"י למה אי משום שגרס ר"נ אמר ולא פסק הלכה כמי ממילא אזלינן לחומרא הלא כ' הרא"ש בעצמו בכמה מקומות שקבלת הגאונים הוא שעד אביי ורבא אין הלכה כתלמיד נגד הרב אלא כמי שגדול הימינו והארכתי בזה בפ' כיצד סי' י"ד וא"כ כאן הלכה כר"י דאמר יביא ויקיף אלא עיקר כדפרי' כמ"ש לקמן בפ' א"ט היינו להקל ובשא' הקפו' אבל הקפה זו שהיה באה להחמיר פשיט' מקיפין ואי תפס בסימנים לא מהני הקפה וכ"פ הסמ"ק ומה שחילקתי בהקפה מבהמה לבהמה בין להקל ולהחמיר נר' בעיני דוק' לענין שמוטה הוא דאין מקיפין מבהמה לבהמה כ"א להחמיר אבל בשאר הקפות מקיפין ואף מבהמה לבהמ' ומעוף לעוף וכ"פ התוספ' בשם ר"ת ועיקר ועיין לקמן בפ' א"ט סימן נ"ז והמתייר' מהשמוט' שהיא עיקור סימנים יזהר בזה כמ"ש בפ' מפנין אמר אביי האי מאן דשחט תרגולא ניכבשיניה לכרעי' אארעא א"נ לידלינהו דילמא מהדקי ליה לטופרא בארע' ואתי לידי עיקור סימנים וה"ה שירחיק מן הכותל והאידנא השוחטים יודעים לאמן לתפוס הכנפים עם הרגל שלא יכול לנעוץ צפרניו בשום דבר ואפ"ה מרחיקי' מן הכותל לחומרא בעלמא שלא ידחוק את רגל השני כתב מהרא"י בכתבים שהשוחט נאמן שמוטת גרגרת לומר שבשעת שחיטה לא היתה שמוטה

יז דין אם שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה טריפה וכן אם שחט הושט וניקבו בני מעיים אבל אם נפסק הקנה עצמו אחר ששחט רובו או ניקב הושט אחר שחיטת רובו כשר ובארנו דמותר לזמן נכרי על בני מעיים וכן בשר הפורש מן המפרנסת ממתין עד שתצא נפשה וא' נכרי וא' ישראל מותרים בו א"ל שהבהמה של נכרי ושחטה לו ישראל אז אסור לנכרי

מסקינן בסוגי' ארשב"ל שחט את הקנה ואח"כ ניקב' הריאה כשרה אמר רבא לא אמר ר"ל אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויה בקנה אבל בבני מעים לא מתקיף לה ר"ז מאחר שנולדו בה סימני טרפה התרת מה לי בריא' מ"ל בבני מעיים והדר ביה ר"ז מהא דאיבעי להו ניקבו בני מעים בין סי' לסי' מהו מי מצטרף סי' ראשון לשני לטהרה מידי נבלה או לא ע"כ לא מבעיא ליה אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה א"ל רב אחא בר רב לרבינא דילמא לעולם לא הדר ביה ור"ז לדבריו דרבא קאמ' וליה לא ס"ל א"ר אחא ב"י ש"מ מדרשב"ל מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין נכרי על ב"מ מ"ט ישראל דבשחיטה תליא מילת' כיון דאיכ' שחיט' מעלייתא אישתרי ליה נכרי דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילת' הני כאמ"ח דמי תניא דלא כר"א ב"י הרוצה לאכול מן הבהמה קודם שתצ' נפשה פי' לפי שהוא יפה ובריא לגוף חותך כזית בשר מב"הש וה"ה שאר בשר אלא שזו א"צ הפשט ומולח יפה יפה ומדיח יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפש' ואוכלו א' נכרי וא' ישראל מותרין בו וכ' הרא"ש וז"ל וליתא נמי לדר"ל אלא ק"ל כבעייתו של ר"ז דסבר יש טריפו' לחצי חיות שלא חזר בו מבעייתו ומה שהקשה לרב' וכי מאחר שנולדו בה סימני טריפ' התרת לדבריו דרבא קאמר וליה לא ס"ל וכן ר"ל שאמר שני דברים שסותרים זא"ז ההיא דכיון ששחט במקום חתך כו' והך דשח' את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה ולא ידעינן הי מינייהו דאחריתא הלכך עבדינן לחומרא ע"כ והוא ממש דברי הרמב"ן שהשיב על בעל המאור שהשיג על הרי"ף למה השמיט הא דר"ל שאם שחט את הקנה וניקב' הריאה דכשר וה"ה שחט לושט וניקבו בני מעי' אפי' לרבא כי רבא לא בא למעט אלא בניקבו בני מעיים אחר שחיטת הקנ' ור"ז ס"ל דאין חילוק וחזר מדבריו וליתא כי ר"ז פליג עליה ולא ס"ל הא דר"ל כלל ולדבריו דרבא קאמר והלכה כמותו בפרט מאחר שבלא"ה דברי ר"ל סותרי' זא"ז כמ"ש וכ"פ הרמב"ם וא"כ הבעיא דר' זירא אי מטהר' מידי נבלה עומד' עד שיבא אליהו ויפשטנה ומ"מ נ"ל שאם נפסק הקנה עצמו אחר שחיטת הקנה שלא נטרפה בזה וכן אם ניקב הושט לאח' שנשחט ומ"ש התוס' לקמן בפ' א"ט גבי ליבן סכין ושחט בה שאם ניקב הושט בשעת שחיטה שהיא פסולה היינו קודם שגמר שחיט' הושט אבל לאחר שנשחט הרוב לא מסתבר כלל שיפסול ומ"ש לעיל שא' נכרי וא' ישראל מותרים בו יש מפקפקים בעניין לפי שמצאו כ' בסמ"ג בעשיין סוף סי' קנ"ב שבני נח מצוין על אבר בשר הפורש מן הבהמ' המפרכסת אע"פ שמותרת לישראל ואין לחלק דה"ק שמותרת לישראל אם היה שוחטה ישראל ואסורה לב"נ ר"ל בשחיטת נכרי אין הלשון משמע כן ועוד ראיתי ברמב"ם שכ' בפ"ט מהל' מלכים להדיא שאסור לב"נ בשר הפורש מן המפרכסת אע"פ