ים של שלמה על חולין לב

דבעי' שהיי' כדי הרבצ' כי משערינן בהמה לעוף אי משערי' כשיעור הגבהה והרבצת בהמה לעוף אי כשיעור שחיטת בהמ' לחוד ומסתבר דבשחיטת בהמ' לחודה משערי' ולא מקילינן כולי האי לשער בהגבהה והרבצה דבהמה לעוף ובהכי ניחא מה שהביא דר"י ב"ח לפי שפי' בדבריו הגבהה והרבצה דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף ואע"ג דאין הלכה כמותו בשחיטת דקה לדקה בהגבה' ובהרבצ' דקה לדקה הלכה כמותו וכן משמע מתוך דברי ר"ח מדקאמר שיביא בהמה אחרת משמע בהמה אחרת כיוצא בזו מדלא קאמר שיבי' בהמה וישחוט ע"כ ואני אומר סברא הזאת פשרה היא ממ"נ אי קבלה הלמ"מ דלא נקרא שהייה אפי' בעוף אלא כדי שיעור שהיית שחיטה הראויה אפי' בבהמה א"כ אמאי לא בעי נמי הגבהה והרבצה ואי הגבהה והרבצה אינו בכלל שחיטה א"כ אף בבהמה לא ניבעי האי שיעורא ואי הל"מ כל בהמ' ועוף כדי שהיית שחיטה וכל הצורך לה א"כ בעוף ניבעי שהיית עוף לחודא אלא נראה לפי פסקיו כי היכא דבעינן אף בעוף כדי שהיי' בהמה גסה בעינן נמי כדי הגבהה והרבצ' אף לעוף גם מ"ש הרא"ש שכוונת הרי"ף אינה לפסוק כר"י ב"ח אלא בהגבהה והרבצה ולא במ"ש מגסה לגס' ומדקה לדקה הר"ן לא פי' כן אלא ס"ל (עיין בב"י סימן כ"ג) שהרי"ף לגמרי פסק כר"י ב"ח דל"פ אדר"י ושמואל דאינהו נמי כי אמרו אפילו בהמה לעוף בהמה דקה לעוף אמרו אבל בבהמ' לא דברו ובא ר"י ב"ח ואמר דבעוף הקילו לשער בו כדי שחיטת בהמה דקה אבל בבהמ' דקה לא הקילו בה לשער יותר מכיוצא בה ומדל' מדכר ר"י ב"ח עוף משמע דליכא אלא הני תרי שיעורי דקה וגסה ובכלל דקה הוי שיעור עוף וכ"ד הרמב"ם להדיא בה"ש ואני תמה על הרא"ש איך עלה על דעתו לפרש דעת הרי"ף בע"א מאחר שמצינו שהרמב"ם תלמידו של הרי"ף כ' להדיא כך ומה שהקשה על הרמב"ם שאין זו אלא פשרה מאחר שמשערינן כ"ש בהמה דקה לעוף בהגבהה והרבצה למה לא נשער לדק' בהגבהה והרבצ' דגסה משום די"ל דלעולם משערינן כדי שחיטה הראויה דהיינו בהגבהה והרבצה ובמינו מדקה לדקה ומגסה לגסה והיה ראוי לעוף נמי לשער משחיטת עוף לעוף אלא מאחר דקבלה הל"מ דלא נקרא שהייה אלא כדי שחיטה ועוף לא נקרא שחיטה שהכשירו בסי' א' ומ"ה לא אמר ר"י ב"ח נמי מעוף לעוף כמ"ש מדקה לדקה אלא כדפרישי' כ"ה לשיטת הרי"ף והרמב"ם אבל רש"י פסק הלכה כרב משום דקם ר"י ב"ח כוותי' ואמר דקה לדקה וממיל' שמעינן דה"ה עוף לעוף וכתב הרא"ש ואפשר דלא פסק כר"י ב"ח אלא במה שנחלקו רב ור"י והכריע הוא ביניהו אבל במה שהושוו רבור"י ושמואל דלא בעינן שיעור הגבהה והרבצה הלכ' כמותן ולא כר"י ב"ח ע"כ אבל בסמ"ג כ' להדיא כרש"י דעוף לעוף כשיעור שחיטה בלבד בלי הגבהה והרבצה ולבי אומר שלא כשניהם לא כדעת הרי"ף ולא כדעת רש"י כי מ"ש הרי"ף דבעינן הגבהה והרבצה נראה דהלכה כרב ושמואל ור"י שכולן לא הזכירו אלא כ"ש לבד ולא נראה לומר כמ"ש הרא"ש שלא דברו בענין שיעור הגבהה והרבצ' ולא באו לפרש אלא שחיט' דמתני' כו' א"כ לא הול"ל מאי כ"ש רב אמר כדי שחיט' בהמה כו' אלא מאי שחיטה רב אמר שחיטת בהמה לבהמ' ומדקאמרי להדיא כ"ש כו' בכל דבריה' ש"מ דלא בעינן שיעור שהייה אלא כר"ש לחוד בלא הגבהה והרבצ' גם. ל"נ מ"ש כרב דאמר מעוף לעוף דמנ"ל להוציא דבר מכללו דק"ל הלכה כר"י לגבי רב ושמואל כ"ש היכא דשמואל סייעי' ואי משום דר"י דאמר מדקה לדקה הלא לא דבר כלל בעוף ומנ"ל לסתור הלכה בלי ראייה ובפרט דאדרב' משמע מדאמר מגסה לגסה ומדקה לדקה ולא אמ' נמי מעוף לעוף ש"מ דלא ס"ל הכי ומ"מ לא מלאני לבי להקל מאחר שכ' הסמ"ג שכן נתפרש בה"ג הלכה למעשה כרש"י וכ"פ בסמ"ק וכ"כ במרדכי וכ' נמי ע"ז ויש ליזהר כשהתחיל בעוף לשחו' וחתך מעט עד שהד' יוצא והגביה סכינו מן הצואר יש לו ליזהר שלא לגמו' שחיט' לפי שיש לחוש שמא שחט משהו מן הושט קודם שהגבי' סכינו ושהייה פוסל' במ"ק דושט לד"ה ואפי' לא הגביה כי אם מעט יש לחוש משום דשהיי' העוף מועט' היא מאו' דכ"ש רוב סימ' א' בעוף הוא עושה מהר ואפי' אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור אין סומכין עליו כיון שיצא הדם ואם בא לשחוט אחר שיגבי' סכינו כיצד יעשה א"ל שחוט הקנה לבדו ולאחר שחיטה יהפכו הושט ויבדקו אותו ע"כ ושוב כתב המרדכי בפ"ב דחולין בשם מהרי"ף שאם אין בקיאין בבדיק' לא יגמור שחיטה כלל אלא ימכרנו לנכרי רק שימות העוף לפניו דאיכ' למיחש דילמא אתי לזבוני לישראל לאחר שיתרפא ומה"ט אסור להשהותו בביתו דילמא אתי לידי תקלה כיון שאין הטריפות ידוע עכ"ל וכ"כ הסמ"ק והכל בו וכ"כ בהל' שחיטה ונר' דוקא מי שלבו נוקפו ואינו רוצ' לסמוך על בדיקתו אבל מי שירצה לסמוך על בדיקתו א"כ ישחוט למעלה או למטה ממקום זה ואח"כ יהפך הושט ויבדקנו מבפנים נגד המקום שיצא דם ובמקום ידוע לכ"ע מהני בדיקה כדפרי' לעיל בריש פירקין אלא שנוהגי' העם להחמיר בעבור חסרון מועט כגון עוף שדמיו מועטין וא"י למה ונר' אפי' לכל החומרו' שכ' דוקא כשחתך העור בסכין דא"ל שמא מרוב חדודו ניקב אף הושט אבל אם מרט השוחט נוצ' מן העוף קודם שחיטה ויצא דם ליכא למיחש למידי אף שנמצא כ' בה"ש דאף בכה"ג יש לחוש גבי יונה אל תשגיח בזה כי חומרא שאין לה טעם כלל שוב מצאתי שכ' הא"ח בשם הרשב"א וז"ל כשהשוחט תולש נוצה מצואר העוף פעמי' מתבוסס בדם או נקרע העור אין לחוש לנקובת הושט ע"כ וכן עיקר מאחר שלא נעשה בסכין ולא עוד אלא נר' בעיני אפי' בסכין דמחמירין וחיישינן לנקיבת הושט בין בעוף בין בבהמ' נר' דוקא שנחתכה העור כולו אבל אם העור של בהמה לא נחתכה כ"א במקצת עוביה ולא דרך כולו בודאי שאין לחוש ואפי' יצא הדם לית כאן בית מיחוש והיכא אם ניקב העור דרך עוביו מ"מ יש לו תקנ' שישחוט אח"כ למטה מאותו מקום שחיטה או למעלה וירא' אם העור הוא שלם ולא ניקב במקו' שעשה בה רושם כשר ותו ליכא למיח' למידי וגדולה מזו כ' ר"י קולו"ן (בסי' כ"ג) דאפי' בנחתך העור כולו אינו אסור עד שיצא הדם אע"פ שמהר"י קאר"ו פקפק עליו מ"מ אני אומר שיפה כ' דאיכא הוכחה שלא נגע בסימנים בודאי ואפי' בבשר לא נגע כי אם בעור לחוד ומ"ה לא יצא הדם ולרווח' דמילתא ישחוט למטה הימנו ואח"כ יהפך הושט ויבדקנו לחומרא בעלמא ומה שאמרנו שאם נחתך העור שיש לחוש לנקובת הושט ואנו מחזיקים עצמינו אין בקיאין בבדיקת הושט בנקב משהו אפי' במקום ידוע כבר כ' בריש פירקין סימן ג' אם באנו לבדוק במקום ידוע (הרשות) בידינו כדברי רש"י דאמר יפתח בדורו כו' רק שיקבץ שאר יודעים עמו ואף ה"ג דפליגי עליה ואמרי שאין אנו בקיאין בבדיקה היינו במקו' שאין ידוע ואפי' למחמירין בדבר דוקא בהפסד מועט ושלא לצורך מצוה אבל בהפסד מרובה או לצ"מ יראה להקל ולסמוך על הגדולים האחרונים שהנהיגו והורו הלכה למעשה להיתר כמו שנמצא הג"ה במקצת סמ"ק והעתיקה מהרי"ק בתשובתו וז"ל וכן הורה מורי הר"ם בקורווי"יל כשהתחיל לשחוט ולא ידע השוחט אם נגע בסי' אם לאו שאין לו תקנה לשוחטו כ"א למעלה או למטה והדר נהפכינן לושט ונבדקי' דלמא כו' עד וכן הורה מ"ו הר"פ בב"ה בקורווי"יל ע"כ וכן עיקר

טו דין דהשהיות מצטרפו' ובארנו דהאידנא ראוי להחמ' ולהטריף אפילו מ"ד, בשהייה מועטת ודוקא שפסק מלשחוט אבל אם רק נדחה ידו למטה וגמר כל הסימנים אין שם שהייה עליו וכשר

בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו עד שיגיעו לשיעור שחיטת בהמ' בדקה לדקה ובגסה לגסה ולא נפשט' ואזלינן לחומרא ובאשכנז נהגו להטריף כל השהיות אפי' מיד (שפסק) וחזר ושחט מטרפין לפי שאין אנו בקיאין בשיעור ויפה עשו בני אשכנז שקבלו עליהם חומרא זו מפני הפוחזים כי השוחטים מרובים בעי ר"ח בריה דר"נ שהה במיעוט סימנים מהו כבר כ' פירו' של בעיא זו ואיך שנוהגו' כרש"י שמפרש אמ"ב וכן נוהגין להחמיר והרמב"ם הבין בעי' זו בסוגיא אחרת וז"ל בגי' הספרים שלפנינו אם שהה כדי שיגביהנה וירבצנ' וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנים בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה ה"ז ספק נבילה וכ' הרשב"א ור' ירוחם שהרמב"ם מפרש הבעיי' דשהה במיעוט סימנים מהו בכה"ג ומ"ה כ' שספק נבילה הוא שהבעיי' לא נפשט' ותמה אני איך יעלה על השכל לומר שכששהה כשיעו' שחיטת מיעוט הסימנים שתהא נקרא שהייה כדי שחיטה ובוודאי כשר הוא והקא"רו כ' שזו היא גי' הנכונה ורוצה לישבו בדברים דחוקים אלא נ"ל גי' הנכונה כמ"ש הרא"ש ולא כמ"ש הקאר"ו שגירסא משובשת באתה לידו של הרא"ש וז"ל וגם כת' אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט שחיטה גמורה ה"ז ספק נבילה ולא ידעתי למה הכניס ספק בדבר דודאי נבילה היא ומדקאמר שחיטה גמורה משמע כדי שחיטת כל הסימנים ולא מסתבר כן דברוב סימני' סגי' ואע"ג דמקילינן להצרי' כדי הרבצה לפי שהרבצה הוי בכלל כדי שחיט' לפי שא"א לו לשחטה עד שירביצנה אבל מכי שחט רוב הסימנים אזלא לה הכשר שחיטה ואני אומר שכך היה כוונת הרמב"ם מה שאומר כדי שישחוט שחיטה גמורה ר"ל הצריך לשחיטה והבעי' הוא דשמ' לא איקרי שהיי' שחיטה אלא עד שישהה כדי שחיטת כל הסימנים והכי קא מבעיי' ליה שהה במיעוט סימנים ר"ל שלא שהה כדי שחיטת כל הסימנים אלא במיעוט ר"ל הגומר השחיטה דהיינו מחצה ומחצה או ה"ל גי' אחרת לא שהה במיעוט סימנים מהו וז"ל הרשב"א בחידושיו והרמב"ם פי' להך בעייא דשהה במיעוט סימנים אכדי שחיט' כלומר מי בעינן כד"ש גמור' כדי שיעור ב' סימנים או אפי' שחיטת משהו והיינו כמ"ש אי בעינן גמורה כדי שיעור ב' סימנים או אפי' שחיטת משהו כלומר שנגמרה