ים של שלמה על חולין כז

בעוף בין בבהמה סגי במה שבדקי' הבהמה לאחר שחיט' ומהפכי' לושט

פיסקא השוחט א' בעוף איתמר ר"נ אמר או ושט או קנה אחד סתמא קתני רב אדא ב"א אמר ושט ולא קנה מאי א' מיוחד שבסימנים דהיינו ושט שכל חיות תלויה בו והלכה כר"נ דהא ההוא בר אזוזא דהוה בי רבה אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט נבדקיה והדר נשחטיה האמר רבה ושט אין לו בדיקה אלא מבפני' א"ל ר"י בריה נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר לפכוה לושט וליבדקיה אמ' רבא חכים יוסף ברי בטריפות כר"י אלמא אח' דקאמר או האי או האי רש"י פי' דאיירי בספק ניקב בקוץ ואפ"ה אמרי' ושט אין לו בדיקה מבחוץ ור"יבא פי' דאיירי בספ' דרוס' כגון שראו חתול רודף אחריו שאז אין אדמומית הארס ניכר מבחוץ אבל מן הסתם דלא תלינן בדרוסה אלא בקנה או בכלבא כדאיתא בפ' א"ט יש לו בדיקה מבחוץ ולא עוד (אלא) אפילו בדיקה לא בעי דלא חיישינן לנקיבת סימנים או לשאר נקיבות כ"א בדרוסה והשתא ניחא הא דקאמר רבה בפ' א"ט ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפני' למאי נ"מ לס"ד ולא קאמר לספק נקובה וכ"ד הסמ"ג והרא"ש וכל הצרפתי' דיש בדיקה לושט מבחוץ דעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן בפ' א"ט דלאו דוקא ס"ד קאמר והנה ר' ירוחם כתב כי הגאונים מסכימים לדברי רש"י וכן עיקר ע"כ ואינני כדאי להכריע אלו הייתי רוצה להכריע הייתי אומר דמן הסתם אין לו בדיקה מבחוץ אבל נקב במקום ידוע יש לו בדיקה אף לושט וכ"מש הר"ן שיש מחלקים בזה וכן הטור אלא ראוי להסכים עם הגאונים משום דבלא"ה אין אנו בקיאי' כ"כ בבדיקה וכ"כ הא"ז שאין אנו בקיאים בבדיקת הושט וכל עוף דאתא לקמן כי ממסמס קועי' דמא אני אוסרו ע"כ וא"ל אמאי לא נעשה כדברי התלמוד דלישחטי' לקנה והדר נהפכיה לושט דיש לו שפי' בדיק' מבפנים ואף לדע' ה"ג שכתבו בזמן הזה דלא בדקינן היינו לעניין ס"ד ונפולה שבדיקתה קשה וכמ"ש לקמן אי"ה בפ' א"ט סי' ס"ו אבל בבדיק' הושט ודאי מהני בדיקה מבפנים אלא שמ"מ נראה שקשה בדיקת הקנה שעדיין העוף בחיים כי צריך להפריד העור ממנו בעיינו בו ואיכא למיחש שלא יקרע הסימנים בהפרידו העור מעליו אם לא שנקרע כבר העור מעצמו שיכול לעיין שפיר אם נפסק הגרגרת וכן פירש"י ממסמס מלוכלך צוארו בדם שנקרע צווארו ע"כ ועוד אומר אני נהי דפליגי גאונים בבדיקת הושט מבחוץ לעניין נקב אפילו במקו' ידוע מ"מ היכא שידע מקום המכה אזי ישחוט למעלה או למטה ויהפכה לושט ויבדוק אם יש בו נקב דשפיר נבדק מבפנים כה"ג לכ"ע ואף בבהמה כן ונהי דגבי דרוסה לא שרינן כה"ג לכמה רבוותא משום דלא שייך לידע מקום הדריסה דשמא אף למעלה ממקו' המלוכלך דרס ג"כ בצפרניו כדרך הדורסים אבל היכא דליכ' למיחש לדרסה אלא לנקובת קנה למה לן למיחש יותר ממקו' המכה וכ"פ בסמ"ק בדומה ליה ובעיקר הדין שכתב רש"י דמצריכים בדיקא אף לנקובה כי ממסמס קועי' דמא בלא ס"ד ואין חילוק ביניהם אלא דבס"ד מצריכים בדיקה נגד כל חלל הגוף אע"ג דליכא ריעותא אלא כנגד סימנים ונ"מ לעניין קנה דגבי נקב בעי' גבי פסיקת הגרגרת ברובו ולעניין דרוסה אפילו האדימו הסימנים במשהו אפילו בגרגרת דזיהרא מקלי קלי ליה ל"כ לי כלל כפירש"י מדמקשי' לקמן בפ' א"ט ההוא בר אווזא דהוו בי רב אשי על לגבי קניא נפק אתא כי ממסמס (קועיה דמא) אמר ר"א לא אמרת ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא ה"נ ספק קניא ספק שונרא אימ' קניא והשתא לפירש"י לא היה מתיר ר"א מה שתלינן בקניא אלא דסגי ליה בבדיקת הסימנים וכעובדא דהכא ליבדקיה לקנה והדר לבדקיה לושט והכ' חסר מן הספר ועוד אין שום חידוש בההוא עובדא טפי מעובדא דהכא ולמאי הדר כתביה בעל התלמוד האי עובדא בפרט מאחר דצריכין אנו לסמוך בעיקר הדין בעובדא דאייתי' הכא א"כ אין בו תועלת כלל אלא בוודאי האי עובדא איירי שהתיר ר"א בלא בדיקה מאחר דאין כאן ס"ד לא חיישינן לנקיבה כלל וכמ"ש רי"בא וכן עיקר אלא שלא מלאני לבי להקל לכתחילה בלי בדיקה ומ"מ שמעינן מהאי מילת' דעובדא דהכא איירי בס"ד אלמא דלא מהני בדיקה בס"ד גבי בהמה לא בעוף ולא כדע' רש"י דלקמן בפ' א"ט סי' ד' ולפי מ"ש דאין אנו צריכין בדיקה לספק נקובה אלא לחומרא בעלמא א"כ היכא דיש חשש נקובה במקום ידוע וליכא ס"ד אז שחטינן למעלה או למטה מאות' המקו' ואח"כ בדקינן והיכ' דליכא מקום ידוע בין בעוף בין בבהמה סגי במה שבדקינן לאחר שחיטה ומהפכינן לושט ולא חיישינן (שמא) במקום נקב קא שחיט דהא מן הדין אפי' בדיקה לא בעי כדפרי' א"כ נהי דבדקינן לחומרא מ"מ לא חיישינן לחששא רחוקה לומר במקום נקב קא שחיט

ד דין דשחיטת הוורידין אפי' בנקיבה בעלמא סגי להו בשעת שחיט' וכן אם שהה ודרס בהן כשר וביארנו דשחיטת הוורידין בעוף צריך אפי' כשרוצה לנתח העוף אבר אבר ובדיעבד אפי' צלאו שלם מותר ובבהמ' א"צ שחיטת הוורידין חוץ מגדיי' וטלאים כשרוצ' לצלותן שלם והיכא שמנתח הבהמה אבר אבר ורוצה לבשל אע"פ שא"ע שחיטת וורידין בשע' שחיטה מ"מ קוד' מליחה צריך לנקוב ולחתוך כל הוורידין ואנו שחותכין הראש ומסירין אותו קודם צלייה אין צריך שחיטת הוורידין

פיסקא ר' יהודא אומ' עד שישחוט את הוורידין אמר רב חסד' לא אמר ר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בהמה כיון דמנתח אבר אבר ל"צ וטעמא דר"י לאו משום דוורידין בעי שחיטה אלא אפי' בנקיבה בעלמא סגי וה"ה אם שהה בהן או דרס בהן דכשר והא דקאמר עד שישחוט את הוורידין לאו דוקא קאמר אלא ר"ל שינקבן בשע' השחיט' או סמוך לו בעוד שהד' חם כדי שלא יתקרר ושוב לא יכול לצאת ומ"מ כ' התו' דר"י דוקא לכתחילה הוא דבעי שחיטה והא דקאמ' בתוספתא ר"י פוסל בעוף עד שישחוט את הוורידין נמי לכתחילה קאמ' שהרי לא קאמר ר"י פוסל אם לא שחט את הוורידין אלא עד שישחוט קאמר ותדע דבסמוך לקמן בעי ר"פ למידק דרישא דמתני' בחולין איירי מדקאמר ר"י אומר עד שישחוט את הוורידין ופליגי רבנן עליה ואם בקדשי' איירי אמאי פליגי הלא עיקר לדם הוא צריך ומאי פריך דילמא בדיעבד הוא דפליגי אלא ש"מ דאף רבי יהודא ל"ק אלא לכתחילה עו' כ' ר"י ואם לא שחט ונקב את הוורידן אפי' אם צלאו שלם בדיעבד מותר ותמה עליו הרא"ש דהא עיקר טעמ' דבעינן נקיב' הוורידין בשעת שחיטה כדי שלא יפלוט הדם בצלי כי הם מליאו' דם דאם לא היה חייש בזה למה הזהיר ר"י לשחוט את הוורידין לכתחיל' א"ל משו' שהם שואבי' את הדם שחיט' לפי שהד' מקנח ומקלח דרך מקו' שחיט' ונעקר כל דם הנפש ממקומו לצאת וכשלא נשחטו או נקבו הוורידין נשאר בהם הדם ואוסר אח"כ לבשר שבסביביו א"כ אמאי שרי בדיעבד ע"כ כ' שנראה לפרש מתניתין לכתחילה כמ"ש ר"י ואם צלאו שלם אסור וה"פ ר"י אומר בעוף עד שישחוט את הוורידין לכתחילה אפי' א' רוצה לנתחו אבר אבר ולבשלו הואיל ודרך לצלותו כולו כאח' ואז יאסר אם לא שחט הוורידין ולישנא דגמרא מוכיח כך דקאמר לא אמר ר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאח' ולא אמר שצולהו כולו כאחד ועוד אדמפליג בין עוף לבהמה לפלוג בעוף גופיה בין צוליהו כולהו כאחד ובין מנתחו א"א אלא ודאי ה"ק לא אמר ר"י אלא בעוף ואפילו מנתחו א"א הואיל ורגילות הוא לצלות כולהו כאחד אבל בהמה הואיל ודרך לנתחה א"א לא הוצרך לשחוט את הוורידין ע"כ ואני תמיה עליו נהי דמתניתי' לאו דווקא איירי בצולהו כולו כאחד אלא אפילו במנחת א"א נמי איירי הואיל ודרך לצלותו כולו כאחד מ"מ הוא פשוט דבצולהו כולו נמי איירי מתניתין ואפ"ה דייקא שפיר דלא אוסר אלא לכתחילה אבל בדיעבד אי לא שחיט או ניקב הוורידין שרי אלא שלכתחילה צריך למישחטינהו או לנקבינהו משום דמליאות דם שנשאר בהן מדם הנפש והם אסורין לבדן וחיישינן שלא יטלן אח"כ ואוכלן והוא דם גמור אבל בדיעבד שרי כל העוף וא"צ לא נטילה ולא קליפה כפי דעתי אלא דינ' כמו הני חוטי דפ' ג"ה שאסורין משו' דם הכנוס בתוכן ומ"מ אם צלאן הן לבדן אסורי' והבשר שרי כמ"ש הוא גופי' לקמן אלא שהוא צריך לחלק בין הני ורידין לשאר חוטי דידא ודלוע לעניין צלייה היכא שצלאו כולי כאחד ומניין לו כל זאת וא"כ דברי ר"י בעלי התו' שרירן וקיימין ואין חילוק בין צלי לבישו' לעניין שחיט' ורידן בעוף לכתחילה כדפרי' אבל בבהמה שאין דרך לצלות כולה כאחת א"צ שחיטת ורידין א"ל בגדיים וטלאים שאם צלאן שלימים שצרי' לכתחילה לשחוט או לנקוב הוורידין וכ' הרא"ש וז"ל ומ"ש ר' אפרים היכא שבא לבשל דבעי אעדויי מזרקי דדמא או לחתכינהו ליתא דלא אשכחן חוטי דאסירי משום דמא וצריכה חתיכה קודם מליחה אלא דידא ודדלועא כדלקמן בפ' ג"ה אבל גיד צוואר בהמה דמנתח לה לבהמה א"א לא בעי מידי טפי משאר בשר א"ל בעוף בצולהו כולו כאחד כו' הנה דעתו אף שלעניין שחיטה צריך להחמיר בהן יות' משא' חוטין היכא שצולהו כולו כאחד ומ"מ לעניין בישול היכא דמנתח להו א"א מקיל בהו וחושבן כשאר בש' ואני באתי להשוו' מידתן דאף הנהו ורידין נהי דל"צ חתיכה בשעת שחיט' מ"מ לא עדיפי משאר חוטי דפ' ג"ה וכן המנהג להסיר אלו הורידין ולנקות הבהמה בצוואר מכל הני מזרקי קודם המליחה וכתב המרדכי וז"ל ומיהו תימא דמעשים בכל יום שאנו מבשלין וצולין עופות בלא נתוח אע"פ שלא נשחטו ולא נקבו הוורידין ע"כ נראה דברי ר"ת שאמר הא דקאמר רבא הואיל וצולהו כאח' וכו' עם הראש קאמר אבל אנו שאנו חותכין ומסירין את הראש אין אנו צריכין והא דאמ' מנתחה א"א לאו דוקא א"נ משום דצוואר