ים של שלמה על חולין כב

בכף מ"מ לפי האמת נפרש כך דזו היא החלדה אליבא דר"ה ותדע שהרי התו' כתבו דכה"ג הוי חלדה וכ"כ בסמ"ג אלא שכ' דוקא לשחוט בראש הסכין הוא דהוי חלדה אבל אם שוחט באמצע הסכין אין לחוש אם ראשו מתכסה בעור כיון שהסכין במקום ששוחט בו כנגד הסימני' אינו מתכסה והר"א ממי"ץ היה מחמיר בענין זה ע"כ ויש לפרש שהיה מחמיר לכתחילה להזהר בו אבל לא בדיעבד אבל בהג"מ הביא דברי ר"א ממי"ץ שכ' שהוא נבלה ולפ"ז נוכל לומר דאף הסמ"ג אינו מכשיר אלא דיעבד וכ"כ בהג"מ וז"ל ומיהו בס"ת מכשיר בדיעבד כו' דברי הסמ"ג הוא ממש לשון סה"ת בעצמו ומ"מ ל"כ דלשון אין לחוש כו' שכ' התו' והסמ"ג משמע אפי' לכתחילה ומה שהחמיר נמי הרא"ם (אפשר במי שיכון לכך וכן) יראה מלשון הרא"ם שכ' בז"הל ולא יעשה נקב קטן בעור ויכנוס הסכין וישחוט אע"פ שהסכין מגולה נגד הסימנים נבלה עכ"ל אבל בלא כוונה אין כאן חשש נבלה אפי' לר"א ממי"ץ והס"ת והסמ"ג שכ' שאין לחוש דמשמע אפי' לכתחיל' היינו נמי שא"צ השוחט להזהר בזה דבלא כיון ליכא קפידא כלל וכן עיקר אבל היכא שמכוין וחס על העור יש לחוש לחומרא לדברי ר"א ממי"ץ ששם חלדה עליו ופוסל אפי' בדיעבד ואף שלדברי הס"ת אין שם חלדה עליו לפסול בדיעבד כלל מ"מ ראוי להחמיר וכן עיקר:

(מליקת עוף דאתא לידן נימא ביה מילתא) הרמב"ם כ' וז"ל חטאת העוף כיצד היה עושה מולק ממול עורף כו' ויורד בצפרניו עד שיחתו' הסימני' או רוב א' מהן ואינו מבדיל הראש מן הגוף ואם הבדיל פסול ולוק' שנ' ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל ע"כ וכ' הסמ"ג וז"ל ור"מ פירש לאו זה שלא יבדיל הראש מן הגוף ואני מביא ראייה לדבריו מפ' קדשי קדשים שלמד שם סתם מליקה האמור' בעולת העוף ממליקה המפורשת בחטאת העוף מה להלן ממול העורף אף כאן ממול עורף אימ ה להלן בחטאת העוף מולק ואינו מבדיל אף כאן מולק ואינו מבדיל ת"ל ומלק והקטר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו ע"כ ולא אבין את דבריה' הלא מסקינן להדי' בסוגי' דכל דאיתא בשחיט' ישנו בהבדל' יעור שאינו בשחיטה ליתא בהבדלה אלמא עור ובשר לא שייכי בהבדל' כלל ולא ילפינן מליקה מהקטר' אלא שאינו דומה לחטאת העוף שיהא בסי' אח' אלא בעי שני סימנים והוי כאילו חתוך הראש הימנו ועוד בסוגיא פליגי בה רבנן ור"א ב"ש במליקה דעולת העוף דרבנן סברי בעינן ב' סימנים כולן ולא סגיא בב' סימנים ברובן כדאיתא בברייתא דרבנן ילפי עולת העוף מחטאת בהמה דבעי ב' סימני' ופריך א' מה להלן ברוב שנים אף כאן ברוב שנים ת"ל ומלק והקטיר מה הקטיר הראש בעצמו כו' אלמא דלא מיליף מיניה רק לאפוקי מדברי ר"א דאינו חותך אלא רוב ב' סימנים ואף מר"א שמעינן דליתא לדברי הרמב"ם דראב"ש דריש קרא דכמשפט כמשפט חטאת העוף מה חטאת העוף כשהו' אחוז הרא' בגוף הוא מזה אף כאן כשהו' אוחז בראש ובגוף הוא מזה ומ"ה אינו חותך כל ב' סימנים אלא רובן אלמא כשהוא מחובר בבשר ועור לא הוי חיבור והוי הבדלה גם איתא בברייתא להדיא אי מה להלן בחטאת העוף מולק ואינו מבדיל בסימן א' כו' ופירש"י כיון דכתב לא יבדיל ועוף הכשרו בסי' א' כל כמה דעביד טפי מהכשרו הבדלה הוי ול"ד למקצת הסימן שחותך יותר מהכשרו היינו משום דכל הסימן הוי מצוה בעוף לכתחילה אבל סי' השני אפילו מצוה ליכא והתוס' כתבו דסימן השני נמי איכא מצוה דהשוחט קתני דיעבד אין לכתחילה לא קאי נמי בסי' א' בעוף אלא נראה לפ' דסימן השני שאינו מעכב כלל אפי' בדיעבד שייך בו הבדלה אבל סימ' ראשון מאחר דבעינן שחיטה באותו סי' לא חיישינן במיעוט הנשאר ס"ס לכל הפירושים מוכח להדיא דחטאת העוף א"א אלא בסי' (אחד) ולא יבדיל קאי אסי' שני ולא קאי כלל אעור ובשר ולא ילפי' מליק' מהקטרה אלא עניין מליקה שהיא בסימנים מעניין הקטר' שהיא בבשר מה התם כ"א בפני עצמו אף במליק' הסימני' כך שלא יהיה חיבור כלל בסימני' ואם נזכה לבניין ב"ה אקוה שזכיתי כהלכה ואף שרמב"ם גדול בתורה הוא ואף הסמ"ג הביא ראייה לדבריו והראב"ד ג"כ לא השיגו לא אשא פנים לתורה ובדקתי עד שידי מגעת

מג דין דאין עיקור במליקה אבל שאר טריפות איכא

תני רמי בר יחזקאל אין עיקור לעוף ואמר רבינא אמר לי רבא בר קיסי הא דתני רמי אין עיקו' לעוף לא אמרן אלא במליקה וה"ט כדפרישית לעיל דעיקור אינו טריפ' אלא שכך הל"מ שאין שחיט' מועלת בו אבל במליקה לית' הך קבלה אבל בשחיט' חולין אין חילוק בין בהמה לעוף ואפי' נשחט הסי' א' בעוף ונשמט השני במתני' דלקמן שחט את הושט ואח"כ נשמט הגרגרת כו' וכן הלכ' דאין עיקו' במליקה. אבל בשאר טריפו' פשיטא שאם מלק טריפה שהיא פסולה

מד דין נשברה מפרקת ורוב בשר עמה הויא נבלה אפי' מפרכסת וכן קרעה כדג וכן עשא' גיסתר' וכן ניטל ירך וחלל שלה ניכר כשרבוצה נראית חסרה

אמר זעיר' נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה פי' אפילו מפרכסת ור"י אמר שמואל מטמאה באוהל המת לגבי אדם וא"ת מעשה דעלי מפרק' בלא רוב בשר הוה ונקרא מת זקנ' שאני כדכתיב כי זקן האיש וכבד מאוד וא"כ זקן מטמא באהל בשביר' מפרקת בלא רוב בשר אפילו מפרכס' ומ"מ גבי בהמה אין חילוק בין ילדה לזקנה ואמר ר"ש בר נחמני אמר ר"י קרעו כדג מטמא באוהל אמר ר"ש בר יצחק ומגבו וה"ה דכה"ג גבי בהמה נבלה וכ"כ הרמב"ם ואמר שמואל עשא' גיסתר' נבלה פירש"י גיסתרא שחתכה לרחבה או בצואר כולה או בשדרה עד חללה והרמב"ם כ' סתמא חלקו שנים וכה"ג לגבי אדם מטמא באוהל וכ"כ הרמב"ן וא"ר ניטל ירך וחלל שלה ניכר נבלה וה"ד חלל שלה ניכר אמר רבא כל שרבוצה ונראה חסרה והיינו שלא נשאר בשר העליון והעור עד חצי העצם עד חצי הירך או שלישיתו להיות חופה את המכה שאם נשאר טריפה הוא דהוי ולא נבלה ולענין טומאת אוהל גבי אדם לא הזכירו הרמב"ם ואפשר דלא שייכא גבי אדם שהרי התלמוד נותן בה סימן בהמות כל שרבול' וניראת חסרה עוד איתא בסוגייא תנן התם במסכת טהרות גבי בהמה וחיה שהותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאין כזנב הלטאה שמפרכס' אע"פ שאין זה חיות ופליגי בה אמוראי ר"ל אמ' הותזו ממש כרבנן כהבדלת עוף דבעי שני סימנים ור' אסי אמר כהבדלת עוף אליבא דר"א דבעי דוקא רוב שנים ולא יותר ה"נ לענין טומאה ואיירי בנחתכה המפרק' בלא רוב בשר עמה דהוי נבלה אפי' ברוב ב' סימני' לרב אסי וכן מסתב' אבל שחיטת סימנים בלא מפרקת אפי' שחט כל ב' סימנים בבהמה טמאה או נחרו בבהמה טהורה ועדיין מפרכסת אינה מטמאה משום נבלה אלא מטמאה טומאת אוכלין כדאיתא בהעור והרוטב וכ"פ הרמב"ם

מה דין מה שכשר בתורין דהיינו גדולים פסול בבני יונה וכן איפכא ותחילת הציהוב פסול בזה ובזה ומי שנדר להביא או מתורי' או מב"י והביא משניה' תחילת הציהוב לא יצא ידי נדרו ומשיזהיבו נקרא' גדולים וכשר לתורים וב"י משיהיה דם בצלעות כשרים הם ולא קודם לכן. ומי שנדר עולה מן הכבש או מן האיל והביא פלגס לא יצא ידי נדרו

מתני' כשר בתורין דהיינו גדולי' פסול בבני יונה דבעינן קטנים כשר בב"י דהיינו קטנים פסול בתורין ותחילת הציהוב פסול בזה ובזה לפי שיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולי' לא באו ומפור' בברייתא דוקא תחילת הציהוב אבל כשיזהיבו הוי גדולים וכשרים לתורים ומאימתי ב"י כשרים דלא הוי מאוסים עד שיעלעו דם ר"ל שיהיה דם בצלעות דאי שמיט גדפא מינה ואתא דמא והרמב"ם כ' בפ"ג דאיסורי מזבח בזה הלשון כל זמן שעקר הכנף ומתמלא מקום עיקורו דם ובעי תלמודא אי תחילת הציהוב ספק הוי או בריא הוי למאי נ"מ היכא שנדר להבי' עולת העוף או מן התורי' או מב"י והביא משניהם תחילת הציהוב דאי ספק הוי יוצא ידי נדרו מ"נ או משום תורים או משום ב"י אע"פ שכהן לא יכול להקריב' שהרי א' ממ"נ פסול הוא או בתורים או ב"י ואף ממין אחד לא יכול להקריב הציהוב משום ספיקא דשמא פסול הוא למין זה ואינו בכלל הקרבה אלא שמ"מ יצא ידי נדרו בהראותו לכהן והכהן ימתין עד שיזהיבו ויביא אותו שהוא מן התורים או ימכרם ויפלו דמיהם לעולה אחרת שהוא מן התורי' או מן ב"י ואי אמרינן בריא הוא לא יצא אפי' ידי נדרו ונשאר בספק ולא יצא ידי נדרו וכן פלגס שהוא בתוך י"ג חדשים שיצא מכלל כבש בן שנה ולכלל איל לא בא עד שיהא בן שנתיים דהיינו שנה וחודש שלם בשנה השנייה דהוי ככל השנה ואם מביא פלגס לנדבה פסק דמביא עליו נסכי איל דכתב או לאיל לרבות הפלגס אבל מי שנדר להביא עולה מן הכבש או מן האיל והבי' פלגס אינו יוצא ידי נדרו דברי' הוא והרמב"ם כתב ג"כ כזה דמכח ספק לא יצא ידי נדרו דהא לא איבעיא בסוגיא אי בריא הוא או ספק אלא אליבא דבר פדא כו' ובפ' שתי מידות איתותב ב"פ ועוד איכא בעיא כה"ג מי שנדר להביא לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור דר"י לר"י דהיינו כקרני חגבי' אי ברי' הוא ולא יצא או ספק הוא ויוצא ממ"נ ואינה אליבא דהלכת' דהא ק"ל כר' מאיר ששונאו בלשון חכמים בפ' אלו עוברים שאומרי' זה וזה האוכלו בכרת

מו דין מה שכשר בפרה דהיינו שחיט' פסול בעגלה ערופה וכן איפכא

מתני' כשר בפרה דהיינו שחיטה פסול בעגלה דבעינן עריפה וכן איפכא ויליף מקרא דלא נילוף מק"ו זה מזה משום דמיעט